"אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם". [מידות הראי"ה פיסקה ב']
יש לאהוב תחילה את כל המעשים, כלומר הבריות כולן, ומתוך אהבה זו לאהוב כל אדם, ומתוך אהבת כל אדם לאהוב את ישראל. משום שאדם שאינו אוהב אלא ישראל ושונא את כל העולם, אהבתו את ישראל מוכרחת להיות קטנה שהרי שאין לו דבר אחר לאהוב. לעומתו אדם שאוהב את ישראל מתוך אהבת כל העולם כולו, מוכפלת ומתנשאת אהבתו את ישראל, שעם מה שהוא אוהב את כל האדם, הוא אוהב יותר את ישראל.
בכל יום אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים": אם אין העמים חשובים, חשיבות העם הנבחר מתוכם פחותה,
אך אם העמים חשובים, מתגלה מעלתם העליונה של ישראל שנבחרו מתוכם.
יש להוסיף שמאחר ומגמת עם ישראל לתקן את כל המעשים כולם, אדם שאינו אוהב את כל המעשים אינו יכול לאהוב את ישראל באמת. כדוגמת אדם שאוהב את הרופא אך לא אוהב את החולים: אהבתו את הרופא תהיה פחותה מאהבתו של אדם שגם אוהב את החולים, מאחר ומעלת הרופא תלויה בעובדה שהוא מרפא את החולים.
"וכל האהבות האלה הן אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב".
קיימת הבחנה בין אהבת כל המעשים האדם וישראל, שהינן אהבות בעלות השלכה מעשית, שמתוך אהבתי אליהם איני נשאר אדיש למצבם, לבין אהבת ה', שאיני יכול להועיל לו, כמו שנאמר "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו" (איוב ל"ה, ו'), "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וכו'" (בראשית רבה מ"ד, א'). וכפי שכתב הרמב"ם "שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם" (הל' יסודי התורה, א', ג'). ולכן אהבת ה' הינה מה שהלב מלא ממנה, ולא דרישה להועיל לה'. זו אהבה אידיאלית המתעלה מכל תועלתיות.
[עפ"י שיעור הר' שרקי]
