הרב שמואל רסקין
קובץ "הערות"
א.
כתב הרמב"ם בסהמ"צ עשין ה':
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה. וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו.
ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה.
ולשון ספרי: "ולעבדו זו תפילה". ואמרו גם כן: "ולעבדו זה תלמוד".
ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו: "מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד".
ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה): עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו).
והנה, בהגדרת הדברים כאן ברור שהמצוה אינה תפילה, כ"א "לעבדו יתעלה", שהוא עניין כללי. ועד שמקשה על עצמו "ואע"פ שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים". ורק שכיון ש"יש בו יחוד", שתפילה נלמדת ממנו, נמנה במניין תרי"ג.
דייקא נמי, שמביא ב' פעמים "ולעובדו זה תלמוד", "עבדהו בתורתו". הא למדת שמצוות עבודה אינה רק מצות התפילה, אלא מצווה כוללת, שבפועל היא גם "עיקר תפילה בתוך המצוות".
אמנם, במנין המצוות שבריש ספר היד כתב: "להתפלל לו שנ' ועבדתם את י"י אלהיכם, עבודה זו היא תפלה".
ובפרטיות בריש הלכות תפילה:
"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה".
וכאן ממש פרט הרמב"ם להיפך מדבריו בסהמ"צ, שמקורו הוא רק הפסוק "ועבדתם" שבפ' משפטים. ופירוש הפסוק "מפי השמועה" שקאי רק על תפילה. וראיה לדבר מן הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" ודרשת חז"ל עליו (ולא שהפסוק "ולעובדו" הוא מקור לתפילה).
ובטעם הדבר מה שלא הביא הפסוק "ולעובדו" כמקור בעצמו, כתב הכס"מ שהוא "סיפור דברים" ולא ציווי (אף שבסהמ"צ מפורש שאף הוא כפל הציווי "פעמים").
וידועים דברי הקרית ספר (הובאו בלחם משנה, ועוד) במקור דברי הרמב"ם "בכל יום" שהוא מהמשך הפסוק ד"ועבדתם" – "וברך את לחמך ואת מימיך", "ולחם ומים צריך בכל יום, אם כן התפילה ג"כ היא בכל יום, למה שאתה שואל צרכיך בה". וא"כ, הביא הפסוק "ועבדתם" דייקא, שממנו ראיה על מצוה ש"בכל יום".
אמנם בסהמ"צ לא הביא דוקא פסוק זה, ואף לא הזכיר כלל ועיקר "בכל יום".
ב.
והנה, בריש הל' תפילה הזכיר מיד שאף שהתפילה "בכל יום" היא מה"ת, הרי שאין משנה התפילה ולא זמנה מן התורה, ומה מאוד מפליאים הדברים שהרמב"ם מזכיר עניין זה גם בסהמ"צ, אמנם לא בעשה ה' – מקום התפילה – אלא בעשה י', וז"ל:
והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית.
והוא אמרו יתעלה (פ' שמע) ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ברכות (פ"א - ג כו א, ל א, סא ב, סג ב).
ושם (כא א) התבאר שקריאת שמע דאורייתא.
ולשון התוספתא (רפ"ג): "כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה".
כלומר: שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע' ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה.
ומצוה זו אין הנשים חייבות בה.
כמה יש לתמוה: מה שייכות יש לזמני תפילה עם קריאת שמע (מבלי הבט על שאינם מתאימים זל"ז), ומה טעם הביא הרמב"ם סוגיה זו ופירטה במצות שמע?!
ג.
ויובן כ"ז בעזהשי"ת (בדא"פ) בהקדים עוד כמה דיוקים בסהמ"צ.
במל"ת מז, כתב הר"מ: והמצוה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות כענין שנאמר [קהלת ז] ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר [שופטים יד] ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד.
ויל"ע מה הראיה מן הפסוק "ומוצא אני" ש"אחרי לבבכם זו מינות". ואמנם, יש להסביר בה פנים שהספרי ממשיל "את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה" למינות. איברא דוחק יש בזה, וערבך ערבא צריך, דמאי נפק"מ אי "אחרי לבבכם זו מינות" אי "ומוצא אני מר ממות את האשה" זו מינות, ובמאי עדיפא הראיה מפסוק זה על הפסוק "ובכל לבבכם" גופו. ובוודאי שיש בזה ביאורים, ולא לענין זה נחתינן.
אמנם, ברייתא ערוכה היא בתלמודא דידן (ברכות יב, ב): "תניא: אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
והשתא יש לדייק: למאי נקיט הר"מ הראי' מקהלת שהובאה בספרי, טפי הוי ליה להביא הראיה שהובאה בברייתא שבגמ'.
וכיוצא בזה:
אודות פטור נשים מתפילין, כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילין: "כל הפטור מקריאת שמע פטור מתפילין". ואף שאינו מביא טעם הדבר (כיון שנוקט לשון המשנה – כדרכו בכ"מ, וככלל שכלל הכסף משנה שדרכו של הרמב"ם להביא לשונות חז"ל בסתם), הרי הוא פשוט שהוא כקריאת שמע – וכפי שכתבו כל הנ"כ, שהוא מדין מצות עשה שאין הזמ"ג.
וכמו שכותב הר"מ בעצמו שתי הלכות קודם לכן: זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר "מימים ימימה", חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר "והיה לאות" ושבתות וימים טובים הן עצמן אות.
אמנם, בספר המצוות (עשה יג) מביא טעם מפורש לפטור נשים מתפילין, והוא טעם אחר לגמרי: "שתי מצות אלו אין הנשים חייבות בהן לאמרו יתעלה (ס"פ בא) בטעם חיובם למען תהיה תורת י"י בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה. וכן בארו במכילתא".
ושוב, ישאל כל שואל, למה לי' לרמב"ם להביא טעם המכילתא, תיפוק לי' משום דהוי מצות עשה שהזמ"ג?!
ד.
ונראה לומר בזה, שכל המעיין בלשונות הרמב"ם בסהמ"צ, יווכח שכמעט על כל מצוה ומצוה שדברי הפסוקים אינם לגמרי מבוררים, מביא לשונות המכילתא או הספרא או הספרי.
והוא בדרך דווקא.
דכוונת הר"מ בסהמ"צ היא להראות מקור המצוות מן התורה, וע"כ תפס מדרשי ההלכות העוסקים בפסוקי התורה. משא"כ לשונות חז"ל במקומות אחרים, אינם ראיה שזהו עיקר כוונת הכתוב. ואפשר שהוא דרשת חז"ל ולימוד וכו', אבל אינו מספיק כדי להחשיב את המצווה במניין תרי"ג.
ומשו"ה הביא הרמב"ם דוקא את לשון הספרי, אף שהיא מבוררת פחות – ולא את לשון הברייתא שבגמרא, כיון שעל הברייתא שבגמ' יכלו להשיב שאינה עיקר כוונת הכתוב, ואינה אלא אסמכתא. אבל מכך שגם בספרא הובא ש"אחרי לבבכם – זו מינות", משמע שזהו עיקר פירוש הכתוב, וע"כ שפיר למנותו כמצוה במניין תרי"ג.
ועד"ז בנוגע לפטור נשים מן התפילין:
כיון שלהלכה אכן נשים פטורות מן התפילין, העדיף הרמב"ם בטעם הדבר להביא את דברי המכילתא העוסקים בפשוטו של פסוק ומקור המצוה ממנו. שבפסוק מפורש "למען תהיה תורת ה' בפיך".
ואף שאין זה טעם היחידי לתפילין, מ"מ זהו הטעם המפורש בתורה. ואילו פטור תפילין בלילה ובשבת אינו מפורש בתורה, ונלמד בדרך דרש שאינו פשט הכתובים. ועל כן בספר המצוות מתאים יותר להביא את טעם המכילתא.
ואם כנים הדברים, הוי לנו חלוקה מהותית בין כוונת מנין המצוות בסהמ"צ, ובין הזכרת המצוות בספר הי"ד:
בספר המצוות כל המכוון הוא להבין את המצוה כפי שהיא במקורה, בתורה. וכל זה – כפי שכותב בהקדמה, כדי לברר מהם התרי"ג, וסביבם לערוך את הלכות התורה כפי שהם בספר הי"ד.
משא"כ בספר הי"ד כאשר כותב מצוה ופסוק שעליה, אין כוונתו לברר הפסוק או יסוד המצוה כפי שהיא מה"ת, אלא את יסוד המצווה ההלכתי ואת הנוגע להגדרות המצווה בעיני ההלכה.
ה.
ונחזור לענייננו, בטעם לחלוקה בין הגדרת עשה ה' בין סהמ"צ לספר הי"ד:
בספר הי"ד ההלכתי, הגדרת מצוות 'עבודה' הנוגעת היא תפילה. וכיון שחיובה בכל יום הוא מן התורה, הביא הפסוק "ועבדתם גו'" ודרשת חז"ל שעליו (וכדברי הקרית ספר שמכאן ראיה שהמצוה היא בכל יום).
משא"כ בסהמ"צ – נקט שהתורה דיברה על מצות עבודה, והוא עניין כללי. ואדרבה, משמעותו איננה דוקא תפילה (וכפי שמזכיר ב' פעמים שגם בתלמוד אפשר לקיים מצוות עבודה). וע"כ הקשה, דלפ"ז א"א למנותו במנין תרי"ג, כיון שהוא מצווה כוללת.
וע"ז השיב, שלפועל מצוות עבודה (כולה) נמנית במניין תרי"ג, כיון שבשעת התפילה מקיים האדם אך ורק מצות עבודה (משא"כ בתלמוד), וכיון שיש נפקותא שמייחדת את מצוות עבודה משאר מצוות כוללות, ע"כ נמנית במניין תרי"ג.
(ובזה תתורץ קושיית הרמב"ן הידועה – בהשגות על המצוה, הובאה בכס"מ בריש הל' תפילה: דאת"ל מצות התפילה מה"ת כל יום, היכי נפטר ר' יהודה דהוי צלי מתלתין יומין לתלתין יומין. והנה, אף שקושיית הרמב"ן בעינה עומדת על דברי הרמב"ם בי"ד – וכבר עסקו בזה כל המפרשים – הרי שעל יסוד המצוה כפי שהוא בסהמ"צ אין כל קשיא, שכן מצות עבודה קיים ר"י כל הזמן, אלא שבתלמוד ולא בתפילה).
ו.
והנה בעשה י' עסק במצות קריאת שמע, דגם בה יש חילוק בין ק"ש ההלכתית לק"ש כפי שהיא מיסוד הפסוק.
דהנה הפסוק דק"ש אומר "ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – ופשטיה דקרא אינו מחלק בין "ובלכתך בדרך" ובין "ובשכבך ובקומך", דבשניהם עוסק בדברי תורה.
וזה הוקשה לרמב"ם, דמנין לו מקור בתורה לחיוב ק"ש פעמיים בכ"י. וע"כ הזכיר בעצמו שבגמ' ברכות (כא, א) נתבאר שק"ש דאורייתא. והיינו, שהיה צריך לזה מקור בדחז"ל, והפסוק בלבדו אינו מספיק (ואמנם גם בגמ' הוא בתחילה בדרך ספק, שמא "ההוא בדברי תורה כתיב").
וגם אחרי שראינו ברור שחז"ל למדו שפשט הכתוב "ובשכבך ובקומך" הוא מ"ע דק"ש בבוקר ובערב, עדיין הוקשה לו לר"מ איך אפשר לקרוא את הפסוק כך ש"ובלכתך בדרך" אינו מצוה, ו"ובשכבך ובקומך" הוא כן מצוה.
וליישב זה הביא את התוספתא אודות תפילה: "ולשון התוספתא (רפ"ג): 'כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה'". ופירשה: "כלומר: שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע' ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה".
והיינו, שכשם שמצוות עבודה היא מצוה כללית, ומ"מ באו חכמים והגדירו ליצור זמנים קבועים שבהם מקיימים את מצוות עבודה הכללית (כנגד תמידין),
כך מצוות "ודברת בם" והעסק באמונת הייחוד היא מצוה כללית, אלא שהתורה עצמה גם קבעה זמנים פרטיים שעל כל ישראל לעסוק באמירת פסוקי הייחוד בדיבור פה, והיינו בבוקר ובערב (וע"ז מסיים "ומצוה זו אין הנשים חייבות בה" – שכל עניינה הוא קביעות זמנים (שכן הייחוד ללא קביעות זמנים הוא מצוה נפרדת)).
דזהו גדר מצות ק"ש דסהמ"צ (משא"כ דספר היד) – הגדרת זמן לקיים "ודברת בם" הכללי.
ובזה מתורצת גם קושיית הרמב"ן הידועה אמאי חשיב ק"ש של שחרית ושל ערבית מצוה אחת – דלרמב"ם ברור שאין בכלל גדר של זמן בבוקר וזמן בערב, אלא המצוה היא "ודברת בם" הכללי, אלא שהתורה הגדירה לעשות זאת בבוקר ובערב.
ז.
והנה כבר נשתברו קולמוסים רבים לבאר הסתירה המפורסמת בדברי רבינו הזקן בשיטתו בדין תפילה דאורייתא או דרבנן.
דבליקוטי תורה (בלק, ע, ג-ד) מפורש: "והנה עבודה שבלב זהו תפלה והיא דרבנן ואינה ממנין המצות דאורייתא כדמשמע בגמ' בפ"ג דברכות (ד"כ ע"ב)".
ובאגרות קדשו (אגרת י) מפורש להיפך: "וגם האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם, כי אף שנוסח התפלה ומנינה ג' פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה".
וכאמור כבר עסקו בזה רבים וטובים, וגם כ"ק אדמו"ר זי"ע כתב ודיבר בזה בכמה הזדמנויות. אלא, שפעם אחת נגע כ"ק אדמו"ר בנושא זה בדרך העבודה (התוועדות אור ליום ב' חול-המועד סוכות, התש"כ, 'תורת מנחם' כרך כז עמ' 46-52, בלתי מוגה), ושם התייחס לביאור רבינו הגדול בליקוטי תורה שם, בטעם מה שאין התפילה ממניין המצוות:
"מצינו דעה שתפילה היא מדרבנן, ולא עוד אלא שגם לדעת הראשונים (הרמב"ם ועוד) שתפילה היא מן התורה, הרי זה רק בזמן מוגבל – שמספיק פעם אחת ביום, או פעם אחת בריבוי זמן, או "בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, שאז היא מצות עשה מדאורייתא שציוונו השם יתברך בזה שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו כו'", אבל התפילה ג' פעמים בכל יום היא מדרבנן. וכן כותב רבנו הזקן בלקוטי תורה, שתפילה היא מדרבנן.
ומאידך גיסא, ידוע המכתב של רבנו הזקן שכותב ש"האומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם", וכפי שמבאר גודל ההכרח שבעניין התפילה, שנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה.
ולכאורה הרי זו סתירה מן הקצה אל הקצה!
ויובן על-פי המבואר בלקוטי תורה (שם) שעניין התפילה הוא בדוגמת "חוט השדרה עצמו הנמשך בתוך החוליות", ש"אינו ממניין האברים" כמו חוליות השדרה, "ועם כל זה הוא המעמיד ומקיים את כל האברים כו'":
הטעם הפשוט לכך שחוט השדרה אינו נמנה במניין רמ"ח אברים, הוא, לפי שאבר צריך להיות בו בשר וגידים ועצמות, ואילו חוט השדרה אין לו עצם. אך עדיין צריך להבין ההסברה שבדבר: וכי משום שאין לו עצם, לא ייחשב במניין האברים, למרות שהוא מעמיד את כל הגוף כולו?!
והביאור בזה – ידוע מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בשרשים (שורש רביעי) "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה", והיינו, שבמניין רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה נמנו רק הציוויים "לעשות מעשה מיוחד", והאזהרות "מעשות מעשה מיוחד", אבל לא ציוויים ואזהרות ש"אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולם", כמו "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ועל דרך זה "קדושים תהיו".
והרי מובן, שהסיבה לכך שציוויים אלו לא נכללו במניין המצוות היא – לא בגלל שהם פחותים במעלה, אלא אדרבה: להיותם ציוויים כוללים, הרי הם בעילוי יותר, למעלה מעניין של מנין, אפילו מנין המצוות.
כלומר: הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני" לא נמנה אמנם במניין המצוות, כיוון שאינו עניין פרטי בנפשו ובעבודתו של איש ישראל; אבל לאידך, הרי זה עניין שכולל וחודר את כל מציאותו של איש ישראל, והוא הכלל והפנימיות והחיות והטעם של כל המצוות הפרטיות.
ומצד היותו הכלל שכולל את כל הפרטים, יש בו עילוי נוסף שאינו בכל הפרטים יחד כפי שהם בתור פרטים.
דכיוון שתורה ומצות ניתנו למטה, כפי ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם", כדי להפוך את חומר העולם לגשם, ולעשות את הגשם כלי לרוחניות ועד שיהיה כלי לאלקות – הרי כל זה אינו יכול להיעשות על-ידי עניין כללי, כי אם על-ידי התעסקות במעשה מיוחד, בגשם מיוחד;
אבל, כדי שיוכל להיות מעשה מיוחד זה – מבלי להתפעל מהחומר, אלא לבטלו, ולזכך את הגשם שיוכל לקלוט רוחניות ואלקות – יש צורך בנשמה ופנימיות, חיות והתלהבות, שתחדור במעשה להחיות ולהאיר אותו, ועניין זה הוא למעלה ממצוות מעשיות שאותן צריך לעשות הגוף הגשמי – להיותו ה"נשמה" שלהם, ולכן אינו נכלל בגדר מנין ומספר (מנין המצוות), להיותו כמו הנשמה, שהיא אמנם מחיה את רמ"ח אברי הגוף, אבל אינה מתחלקת לרמ"ח חלקים.
ועל-פי זה מובן, שהאומרים שתפילה אינה מן התורה, הרי זה כמו שאומרים ש"קדושים תהיו כי קדוש אני" אינו מן התורה, ש"לא ראו מאורות מימיהם":
לולי החיות והנשמה ד"קדושים תהיו כי קדוש אני", שאז לא שייך להיות מובדל ומופרש מחומריות העולם – הרי לא זו בלבד שלא יוכל לפעול בחומריות העולם על-ידי המצוות, אלא אדרבה, שיומשך אחר החומריות כו';
אבל, אין זה נכלל במניין המצוות – להיותו למעלה מעניין המניין, כשם שהנשמה היא למעלה ממניין אברי הגוף מצד רוחניותה, וכמו חוט השדרה עצמו שבו נמשך חיות המוח שלא נתגשם בגשמיות של העצם, והיינו, שגם לאחרי שהחיות יוצא מן המוח ונמשך בחוט השדרה שעובר בתוך החוליות, הרי הוא עדיין חומר המוח שהוא מזוכך ("איידעלער") שלא בערך מחומר העצם, בשר וגידים שמהם מורכב האבר, ובגלל זַכּוּתוֹ אינו נמנה במניין האברים".
והנה, לכאורה, כד דייקת לא השיב כ"ק אדמו"ר על תמיהתו בסתירה שמן הקצה אל הקצה. דאף אמנם ביאר שתפילה היא "יסוד כל התורה" וכו', אך הסתירה בפועל שבלקו"ת כתב שאינה ממנין המצוות והיא דרבנן, ובאגרת קדשו כתב בפירוש שהאומרים שהיא מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם – זה לא תורץ. אכן, יתכן שהתפילה דרבנן הזו היא למעלה וכוללת מאשר דאורייתא, אך הקושיא במקומה עומדת, לכאורה.
אך מה עמקו דברי אדמו"ר זי"ע – שכן נקודה זו היא אבן היסוד של ספר המצוות:
כאשר מבררים האם המצוה היא ממנין תרי"ג, הנה את מצות תפילה מנה הרמב"ם בספר המצוות כ"מצוות עבודה". ובעצמו כתב שהיא מצוה כללית, ועד שאין ראוי למנותה – בדיוק כדברי רבינו זי"ע כאן! ומה שבכל זאת היא נמנית, מכיון שסוכ"ס יש פעולה פרטית של תפילה המבטאת את מצוות עבודה הכללית.
וכאריכות דברי הרמב"ם שבמהות הדברים הרי "לעובדו בתלמוד" הוא כמו "לעובדו בתפילה" – כיון ששניהם נובעים מאותה הנקודה של "עבודה", שהיא דבר כללי. "חוט השדרה"!
ועל כן, "אינה ממנין המצוות דאורייתא"!
(ולהעיר שהצ"צ בהגהותיו ללקו"ת – שנדפסו באוה"ת – כותב שדברי רבינו בלקו"ת כאן הם כשיטת הרמב"ן. וטעם הדבר: כיון שסוכ"ס תפילה נמנית בפועל במנין המצוות, ורק לדעת הרמב"ן אינה נמנית כלל. אמנם במהות הדברים גם לשיטת הרמב"ם יצדק הביאור שבלקו"ת).
ואין בכל כל סתירה להא ש"האומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם" – כיון שאדרבה, תפילה היא המצוות הכוללת, שהטעם שלא נמנתה במניין תרי"ג, אינה לפי שאינה מדאורייתא, אלא להיותה מצוה דאורייתא כוללת, מצות עבודה!
והשי"ת יזכנו לעובדו בלבב שלם.
א.
כתב הרמב"ם בסהמ"צ עשין ה':
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה. וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו.
ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה.
ולשון ספרי: "ולעבדו זו תפילה". ואמרו גם כן: "ולעבדו זה תלמוד".
ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו: "מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד".
ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה): עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו).
והנה, בהגדרת הדברים כאן ברור שהמצוה אינה תפילה, כ"א "לעבדו יתעלה", שהוא עניין כללי. ועד שמקשה על עצמו "ואע"פ שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים". ורק שכיון ש"יש בו יחוד", שתפילה נלמדת ממנו, נמנה במניין תרי"ג.
דייקא נמי, שמביא ב' פעמים "ולעובדו זה תלמוד", "עבדהו בתורתו". הא למדת שמצוות עבודה אינה רק מצות התפילה, אלא מצווה כוללת, שבפועל היא גם "עיקר תפילה בתוך המצוות".
אמנם, במנין המצוות שבריש ספר היד כתב: "להתפלל לו שנ' ועבדתם את י"י אלהיכם, עבודה זו היא תפלה".
ובפרטיות בריש הלכות תפילה:
"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה".
וכאן ממש פרט הרמב"ם להיפך מדבריו בסהמ"צ, שמקורו הוא רק הפסוק "ועבדתם" שבפ' משפטים. ופירוש הפסוק "מפי השמועה" שקאי רק על תפילה. וראיה לדבר מן הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" ודרשת חז"ל עליו (ולא שהפסוק "ולעובדו" הוא מקור לתפילה).
ובטעם הדבר מה שלא הביא הפסוק "ולעובדו" כמקור בעצמו, כתב הכס"מ שהוא "סיפור דברים" ולא ציווי (אף שבסהמ"צ מפורש שאף הוא כפל הציווי "פעמים").
וידועים דברי הקרית ספר (הובאו בלחם משנה, ועוד) במקור דברי הרמב"ם "בכל יום" שהוא מהמשך הפסוק ד"ועבדתם" – "וברך את לחמך ואת מימיך", "ולחם ומים צריך בכל יום, אם כן התפילה ג"כ היא בכל יום, למה שאתה שואל צרכיך בה". וא"כ, הביא הפסוק "ועבדתם" דייקא, שממנו ראיה על מצוה ש"בכל יום".
אמנם בסהמ"צ לא הביא דוקא פסוק זה, ואף לא הזכיר כלל ועיקר "בכל יום".
ב.
והנה, בריש הל' תפילה הזכיר מיד שאף שהתפילה "בכל יום" היא מה"ת, הרי שאין משנה התפילה ולא זמנה מן התורה, ומה מאוד מפליאים הדברים שהרמב"ם מזכיר עניין זה גם בסהמ"צ, אמנם לא בעשה ה' – מקום התפילה – אלא בעשה י', וז"ל:
והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית.
והוא אמרו יתעלה (פ' שמע) ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ברכות (פ"א - ג כו א, ל א, סא ב, סג ב).
ושם (כא א) התבאר שקריאת שמע דאורייתא.
ולשון התוספתא (רפ"ג): "כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה".
כלומר: שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע' ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה.
ומצוה זו אין הנשים חייבות בה.
כמה יש לתמוה: מה שייכות יש לזמני תפילה עם קריאת שמע (מבלי הבט על שאינם מתאימים זל"ז), ומה טעם הביא הרמב"ם סוגיה זו ופירטה במצות שמע?!
ג.
ויובן כ"ז בעזהשי"ת (בדא"פ) בהקדים עוד כמה דיוקים בסהמ"צ.
במל"ת מז, כתב הר"מ: והמצוה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות כענין שנאמר [קהלת ז] ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר [שופטים יד] ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד.
ויל"ע מה הראיה מן הפסוק "ומוצא אני" ש"אחרי לבבכם זו מינות". ואמנם, יש להסביר בה פנים שהספרי ממשיל "את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה" למינות. איברא דוחק יש בזה, וערבך ערבא צריך, דמאי נפק"מ אי "אחרי לבבכם זו מינות" אי "ומוצא אני מר ממות את האשה" זו מינות, ובמאי עדיפא הראיה מפסוק זה על הפסוק "ובכל לבבכם" גופו. ובוודאי שיש בזה ביאורים, ולא לענין זה נחתינן.
אמנם, ברייתא ערוכה היא בתלמודא דידן (ברכות יב, ב): "תניא: אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
והשתא יש לדייק: למאי נקיט הר"מ הראי' מקהלת שהובאה בספרי, טפי הוי ליה להביא הראיה שהובאה בברייתא שבגמ'.
וכיוצא בזה:
אודות פטור נשים מתפילין, כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילין: "כל הפטור מקריאת שמע פטור מתפילין". ואף שאינו מביא טעם הדבר (כיון שנוקט לשון המשנה – כדרכו בכ"מ, וככלל שכלל הכסף משנה שדרכו של הרמב"ם להביא לשונות חז"ל בסתם), הרי הוא פשוט שהוא כקריאת שמע – וכפי שכתבו כל הנ"כ, שהוא מדין מצות עשה שאין הזמ"ג.
וכמו שכותב הר"מ בעצמו שתי הלכות קודם לכן: זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר "מימים ימימה", חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר "והיה לאות" ושבתות וימים טובים הן עצמן אות.
אמנם, בספר המצוות (עשה יג) מביא טעם מפורש לפטור נשים מתפילין, והוא טעם אחר לגמרי: "שתי מצות אלו אין הנשים חייבות בהן לאמרו יתעלה (ס"פ בא) בטעם חיובם למען תהיה תורת י"י בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה. וכן בארו במכילתא".
ושוב, ישאל כל שואל, למה לי' לרמב"ם להביא טעם המכילתא, תיפוק לי' משום דהוי מצות עשה שהזמ"ג?!
ד.
ונראה לומר בזה, שכל המעיין בלשונות הרמב"ם בסהמ"צ, יווכח שכמעט על כל מצוה ומצוה שדברי הפסוקים אינם לגמרי מבוררים, מביא לשונות המכילתא או הספרא או הספרי.
והוא בדרך דווקא.
דכוונת הר"מ בסהמ"צ היא להראות מקור המצוות מן התורה, וע"כ תפס מדרשי ההלכות העוסקים בפסוקי התורה. משא"כ לשונות חז"ל במקומות אחרים, אינם ראיה שזהו עיקר כוונת הכתוב. ואפשר שהוא דרשת חז"ל ולימוד וכו', אבל אינו מספיק כדי להחשיב את המצווה במניין תרי"ג.
ומשו"ה הביא הרמב"ם דוקא את לשון הספרי, אף שהיא מבוררת פחות – ולא את לשון הברייתא שבגמרא, כיון שעל הברייתא שבגמ' יכלו להשיב שאינה עיקר כוונת הכתוב, ואינה אלא אסמכתא. אבל מכך שגם בספרא הובא ש"אחרי לבבכם – זו מינות", משמע שזהו עיקר פירוש הכתוב, וע"כ שפיר למנותו כמצוה במניין תרי"ג.
ועד"ז בנוגע לפטור נשים מן התפילין:
כיון שלהלכה אכן נשים פטורות מן התפילין, העדיף הרמב"ם בטעם הדבר להביא את דברי המכילתא העוסקים בפשוטו של פסוק ומקור המצוה ממנו. שבפסוק מפורש "למען תהיה תורת ה' בפיך".
ואף שאין זה טעם היחידי לתפילין, מ"מ זהו הטעם המפורש בתורה. ואילו פטור תפילין בלילה ובשבת אינו מפורש בתורה, ונלמד בדרך דרש שאינו פשט הכתובים. ועל כן בספר המצוות מתאים יותר להביא את טעם המכילתא.
ואם כנים הדברים, הוי לנו חלוקה מהותית בין כוונת מנין המצוות בסהמ"צ, ובין הזכרת המצוות בספר הי"ד:
בספר המצוות כל המכוון הוא להבין את המצוה כפי שהיא במקורה, בתורה. וכל זה – כפי שכותב בהקדמה, כדי לברר מהם התרי"ג, וסביבם לערוך את הלכות התורה כפי שהם בספר הי"ד.
משא"כ בספר הי"ד כאשר כותב מצוה ופסוק שעליה, אין כוונתו לברר הפסוק או יסוד המצוה כפי שהיא מה"ת, אלא את יסוד המצווה ההלכתי ואת הנוגע להגדרות המצווה בעיני ההלכה.
ה.
ונחזור לענייננו, בטעם לחלוקה בין הגדרת עשה ה' בין סהמ"צ לספר הי"ד:
בספר הי"ד ההלכתי, הגדרת מצוות 'עבודה' הנוגעת היא תפילה. וכיון שחיובה בכל יום הוא מן התורה, הביא הפסוק "ועבדתם גו'" ודרשת חז"ל שעליו (וכדברי הקרית ספר שמכאן ראיה שהמצוה היא בכל יום).
משא"כ בסהמ"צ – נקט שהתורה דיברה על מצות עבודה, והוא עניין כללי. ואדרבה, משמעותו איננה דוקא תפילה (וכפי שמזכיר ב' פעמים שגם בתלמוד אפשר לקיים מצוות עבודה). וע"כ הקשה, דלפ"ז א"א למנותו במנין תרי"ג, כיון שהוא מצווה כוללת.
וע"ז השיב, שלפועל מצוות עבודה (כולה) נמנית במניין תרי"ג, כיון שבשעת התפילה מקיים האדם אך ורק מצות עבודה (משא"כ בתלמוד), וכיון שיש נפקותא שמייחדת את מצוות עבודה משאר מצוות כוללות, ע"כ נמנית במניין תרי"ג.
(ובזה תתורץ קושיית הרמב"ן הידועה – בהשגות על המצוה, הובאה בכס"מ בריש הל' תפילה: דאת"ל מצות התפילה מה"ת כל יום, היכי נפטר ר' יהודה דהוי צלי מתלתין יומין לתלתין יומין. והנה, אף שקושיית הרמב"ן בעינה עומדת על דברי הרמב"ם בי"ד – וכבר עסקו בזה כל המפרשים – הרי שעל יסוד המצוה כפי שהוא בסהמ"צ אין כל קשיא, שכן מצות עבודה קיים ר"י כל הזמן, אלא שבתלמוד ולא בתפילה).
ו.
והנה בעשה י' עסק במצות קריאת שמע, דגם בה יש חילוק בין ק"ש ההלכתית לק"ש כפי שהיא מיסוד הפסוק.
דהנה הפסוק דק"ש אומר "ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – ופשטיה דקרא אינו מחלק בין "ובלכתך בדרך" ובין "ובשכבך ובקומך", דבשניהם עוסק בדברי תורה.
וזה הוקשה לרמב"ם, דמנין לו מקור בתורה לחיוב ק"ש פעמיים בכ"י. וע"כ הזכיר בעצמו שבגמ' ברכות (כא, א) נתבאר שק"ש דאורייתא. והיינו, שהיה צריך לזה מקור בדחז"ל, והפסוק בלבדו אינו מספיק (ואמנם גם בגמ' הוא בתחילה בדרך ספק, שמא "ההוא בדברי תורה כתיב").
וגם אחרי שראינו ברור שחז"ל למדו שפשט הכתוב "ובשכבך ובקומך" הוא מ"ע דק"ש בבוקר ובערב, עדיין הוקשה לו לר"מ איך אפשר לקרוא את הפסוק כך ש"ובלכתך בדרך" אינו מצוה, ו"ובשכבך ובקומך" הוא כן מצוה.
וליישב זה הביא את התוספתא אודות תפילה: "ולשון התוספתא (רפ"ג): 'כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה'". ופירשה: "כלומר: שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע' ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה".
והיינו, שכשם שמצוות עבודה היא מצוה כללית, ומ"מ באו חכמים והגדירו ליצור זמנים קבועים שבהם מקיימים את מצוות עבודה הכללית (כנגד תמידין),
כך מצוות "ודברת בם" והעסק באמונת הייחוד היא מצוה כללית, אלא שהתורה עצמה גם קבעה זמנים פרטיים שעל כל ישראל לעסוק באמירת פסוקי הייחוד בדיבור פה, והיינו בבוקר ובערב (וע"ז מסיים "ומצוה זו אין הנשים חייבות בה" – שכל עניינה הוא קביעות זמנים (שכן הייחוד ללא קביעות זמנים הוא מצוה נפרדת)).
דזהו גדר מצות ק"ש דסהמ"צ (משא"כ דספר היד) – הגדרת זמן לקיים "ודברת בם" הכללי.
ובזה מתורצת גם קושיית הרמב"ן הידועה אמאי חשיב ק"ש של שחרית ושל ערבית מצוה אחת – דלרמב"ם ברור שאין בכלל גדר של זמן בבוקר וזמן בערב, אלא המצוה היא "ודברת בם" הכללי, אלא שהתורה הגדירה לעשות זאת בבוקר ובערב.
ז.
והנה כבר נשתברו קולמוסים רבים לבאר הסתירה המפורסמת בדברי רבינו הזקן בשיטתו בדין תפילה דאורייתא או דרבנן.
דבליקוטי תורה (בלק, ע, ג-ד) מפורש: "והנה עבודה שבלב זהו תפלה והיא דרבנן ואינה ממנין המצות דאורייתא כדמשמע בגמ' בפ"ג דברכות (ד"כ ע"ב)".
ובאגרות קדשו (אגרת י) מפורש להיפך: "וגם האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם, כי אף שנוסח התפלה ומנינה ג' פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה".
וכאמור כבר עסקו בזה רבים וטובים, וגם כ"ק אדמו"ר זי"ע כתב ודיבר בזה בכמה הזדמנויות. אלא, שפעם אחת נגע כ"ק אדמו"ר בנושא זה בדרך העבודה (התוועדות אור ליום ב' חול-המועד סוכות, התש"כ, 'תורת מנחם' כרך כז עמ' 46-52, בלתי מוגה), ושם התייחס לביאור רבינו הגדול בליקוטי תורה שם, בטעם מה שאין התפילה ממניין המצוות:
"מצינו דעה שתפילה היא מדרבנן, ולא עוד אלא שגם לדעת הראשונים (הרמב"ם ועוד) שתפילה היא מן התורה, הרי זה רק בזמן מוגבל – שמספיק פעם אחת ביום, או פעם אחת בריבוי זמן, או "בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, שאז היא מצות עשה מדאורייתא שציוונו השם יתברך בזה שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו כו'", אבל התפילה ג' פעמים בכל יום היא מדרבנן. וכן כותב רבנו הזקן בלקוטי תורה, שתפילה היא מדרבנן.
ומאידך גיסא, ידוע המכתב של רבנו הזקן שכותב ש"האומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם", וכפי שמבאר גודל ההכרח שבעניין התפילה, שנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה.
ולכאורה הרי זו סתירה מן הקצה אל הקצה!
ויובן על-פי המבואר בלקוטי תורה (שם) שעניין התפילה הוא בדוגמת "חוט השדרה עצמו הנמשך בתוך החוליות", ש"אינו ממניין האברים" כמו חוליות השדרה, "ועם כל זה הוא המעמיד ומקיים את כל האברים כו'":
הטעם הפשוט לכך שחוט השדרה אינו נמנה במניין רמ"ח אברים, הוא, לפי שאבר צריך להיות בו בשר וגידים ועצמות, ואילו חוט השדרה אין לו עצם. אך עדיין צריך להבין ההסברה שבדבר: וכי משום שאין לו עצם, לא ייחשב במניין האברים, למרות שהוא מעמיד את כל הגוף כולו?!
והביאור בזה – ידוע מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בשרשים (שורש רביעי) "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה", והיינו, שבמניין רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה נמנו רק הציוויים "לעשות מעשה מיוחד", והאזהרות "מעשות מעשה מיוחד", אבל לא ציוויים ואזהרות ש"אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולם", כמו "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ועל דרך זה "קדושים תהיו".
והרי מובן, שהסיבה לכך שציוויים אלו לא נכללו במניין המצוות היא – לא בגלל שהם פחותים במעלה, אלא אדרבה: להיותם ציוויים כוללים, הרי הם בעילוי יותר, למעלה מעניין של מנין, אפילו מנין המצוות.
כלומר: הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני" לא נמנה אמנם במניין המצוות, כיוון שאינו עניין פרטי בנפשו ובעבודתו של איש ישראל; אבל לאידך, הרי זה עניין שכולל וחודר את כל מציאותו של איש ישראל, והוא הכלל והפנימיות והחיות והטעם של כל המצוות הפרטיות.
ומצד היותו הכלל שכולל את כל הפרטים, יש בו עילוי נוסף שאינו בכל הפרטים יחד כפי שהם בתור פרטים.
דכיוון שתורה ומצות ניתנו למטה, כפי ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם", כדי להפוך את חומר העולם לגשם, ולעשות את הגשם כלי לרוחניות ועד שיהיה כלי לאלקות – הרי כל זה אינו יכול להיעשות על-ידי עניין כללי, כי אם על-ידי התעסקות במעשה מיוחד, בגשם מיוחד;
אבל, כדי שיוכל להיות מעשה מיוחד זה – מבלי להתפעל מהחומר, אלא לבטלו, ולזכך את הגשם שיוכל לקלוט רוחניות ואלקות – יש צורך בנשמה ופנימיות, חיות והתלהבות, שתחדור במעשה להחיות ולהאיר אותו, ועניין זה הוא למעלה ממצוות מעשיות שאותן צריך לעשות הגוף הגשמי – להיותו ה"נשמה" שלהם, ולכן אינו נכלל בגדר מנין ומספר (מנין המצוות), להיותו כמו הנשמה, שהיא אמנם מחיה את רמ"ח אברי הגוף, אבל אינה מתחלקת לרמ"ח חלקים.
ועל-פי זה מובן, שהאומרים שתפילה אינה מן התורה, הרי זה כמו שאומרים ש"קדושים תהיו כי קדוש אני" אינו מן התורה, ש"לא ראו מאורות מימיהם":
לולי החיות והנשמה ד"קדושים תהיו כי קדוש אני", שאז לא שייך להיות מובדל ומופרש מחומריות העולם – הרי לא זו בלבד שלא יוכל לפעול בחומריות העולם על-ידי המצוות, אלא אדרבה, שיומשך אחר החומריות כו';
אבל, אין זה נכלל במניין המצוות – להיותו למעלה מעניין המניין, כשם שהנשמה היא למעלה ממניין אברי הגוף מצד רוחניותה, וכמו חוט השדרה עצמו שבו נמשך חיות המוח שלא נתגשם בגשמיות של העצם, והיינו, שגם לאחרי שהחיות יוצא מן המוח ונמשך בחוט השדרה שעובר בתוך החוליות, הרי הוא עדיין חומר המוח שהוא מזוכך ("איידעלער") שלא בערך מחומר העצם, בשר וגידים שמהם מורכב האבר, ובגלל זַכּוּתוֹ אינו נמנה במניין האברים".
והנה, לכאורה, כד דייקת לא השיב כ"ק אדמו"ר על תמיהתו בסתירה שמן הקצה אל הקצה. דאף אמנם ביאר שתפילה היא "יסוד כל התורה" וכו', אך הסתירה בפועל שבלקו"ת כתב שאינה ממנין המצוות והיא דרבנן, ובאגרת קדשו כתב בפירוש שהאומרים שהיא מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם – זה לא תורץ. אכן, יתכן שהתפילה דרבנן הזו היא למעלה וכוללת מאשר דאורייתא, אך הקושיא במקומה עומדת, לכאורה.
אך מה עמקו דברי אדמו"ר זי"ע – שכן נקודה זו היא אבן היסוד של ספר המצוות:
כאשר מבררים האם המצוה היא ממנין תרי"ג, הנה את מצות תפילה מנה הרמב"ם בספר המצוות כ"מצוות עבודה". ובעצמו כתב שהיא מצוה כללית, ועד שאין ראוי למנותה – בדיוק כדברי רבינו זי"ע כאן! ומה שבכל זאת היא נמנית, מכיון שסוכ"ס יש פעולה פרטית של תפילה המבטאת את מצוות עבודה הכללית.
וכאריכות דברי הרמב"ם שבמהות הדברים הרי "לעובדו בתלמוד" הוא כמו "לעובדו בתפילה" – כיון ששניהם נובעים מאותה הנקודה של "עבודה", שהיא דבר כללי. "חוט השדרה"!
ועל כן, "אינה ממנין המצוות דאורייתא"!
(ולהעיר שהצ"צ בהגהותיו ללקו"ת – שנדפסו באוה"ת – כותב שדברי רבינו בלקו"ת כאן הם כשיטת הרמב"ן. וטעם הדבר: כיון שסוכ"ס תפילה נמנית בפועל במנין המצוות, ורק לדעת הרמב"ן אינה נמנית כלל. אמנם במהות הדברים גם לשיטת הרמב"ם יצדק הביאור שבלקו"ת).
ואין בכל כל סתירה להא ש"האומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם" – כיון שאדרבה, תפילה היא המצוות הכוללת, שהטעם שלא נמנתה במניין תרי"ג, אינה לפי שאינה מדאורייתא, אלא להיותה מצוה דאורייתא כוללת, מצות עבודה!
והשי"ת יזכנו לעובדו בלבב שלם.
