דמיינו שגבר ואישה מחליטים להתחתן. לאחר החתונה הגבר מבקש מאשתו להכין ארוחת ערב, יוצא לאיזה סידור קטן ואומר שעוד מעט יחזור. בינתיים הוא נתקע במשך אלפיים שנה בפקקים, וכשהוא סוף סוף מגיע הביתה הוא מתלונן, כי המרק שאשתו הכינה קר. האם אתם מצליחים לדמיין מצב כזה?
לא, זה בלתי אפשרי. אם גבר מגיע הביתה אחרי אלפיים שנה והוא מגלה שיש עדיין בית, הוא מתרשם מאוד. אם יש עדיין שולחן אוכל כיסא וקערת מרק, הוא כבר מתמלא התרגשות. נכון, המרק אולי קר, אבל באשמת מי בדיוק? זה אתה שנעלמת לאלפיים שנה.
עכשיו, דמיינו שלפני שאותו הגבר נכנס הביתה, הוא עומד בפתח הדלת ושומע את הילדים שלו מתווכחים סביב השולחן. ילד אחד אומר ״אבא ממש אוהב מרק עוף!״, והשני אומר: ״לא, מה פתאום, אבא אוהב מרק ירקות״. ואז האמא נכנסת ואומרת: ״על מה אתם מתווכחים כל כך? בשבת אבא אהב מרק עוף, ובמהלך השבוע הוא אהב מרק ירקות״.
האם אבא שישמע ויכוח כזה יתעצבן, או שהוא ימס מרוב התרגשות ואהבה? ״הם עדיין מדברים עלי! הם זוכרים אותי! אכפת להם ממני, הם אפילו מתווכחים לגביי!״.
זהו הוויכוח שאנחנו היהודים מנהלים במשך אלפיים שנה על גבי דפי הגמרא וספרי ההלכה, בספסלי בתי הכנסת ובבתי המדרש. האם אוכלים קטניות בפסח או לא? האם מברכים לפני הדלקת הנרות או אחרי? האם אפשר לבנות סוכה עם שלוש דפנות? על מה הוויכוח פה? על הרצון וההעדפות של אלוקים.
אנחנו הדור הנאמן ביותר בהיסטוריה היהודית. אנחנו אולי לא הכי חכמים ולא הכי צדיקים, אבל אנחנו הכי נאמנים. אין לנו שום סיבה רציונלית להיות נאמנים, ובכל זאת הניצוץ האלוקי שבנו, הנשמה היהודית שלנו, פשוט לא יודעת מתי לפרוש.
