"קם רבה, שחטיה לרבי זירא" (מגילה ז,ב)
הגמרא במסכת מגילה (דף ז', עמוד ב') מספרת סיפור יוצא-דופן על רבה ורבי זירא בפורים. הסיפור בא כהמשך למאמרו המפורסם של רבא, "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וזה דבר המעשה:
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה, אמר ליה, ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
בתרגום מארמית: רבה ורבי זירא סעדו יחדיו סעודת פורים. השתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, ביקש עליו רבה רחמים והקימו לתחייה. בחלוף שנה הציע לו רבה לבוא אליו ולערוך גם הפעם ביחד את סעודת הפורים. סירב רבי זירא ואמר: לא בכל ושעה ועת מתרחשים ניסים.
סיפור הגמרא, על פניו, זועק לשמים: האמנם ייתכן כי רבה, האמורא הגדול ש"לא פסק פיו מלימוד תורה, עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו", נכשל בעניין של שפיכות-דמים, ולו גם מתוך שכרות?!
החתם-סופר בתשובותיו קושר זאת עם דברי הגמרא במסכת שבת (דף קנו, עמוד א) ולפיהם: מי שנולד במזל מאדים יהיה גבר שופך דמים. בהמשך לכך מעיד (שם) רבה על עצמו ואומר: "אנא במאדים" (אני במזל מאדים).
והדברים, כאמור, תמוהים ביותר.
אחיזת-עיניים?
היעב"ץ (רבי יעקב בן צבי מעמדין) מסייג מיד את הדברים ואומר: "אבל דם, וודאי לא שפך רבה, גם אם היה במאדים".
[הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים' פרק ח ובספר 'יד החזקה', הלכות-תשובה פרק ה הלכה ד מבהיר כי העובדה שאדם נולד עם טבע שלילי מסויים (כולל במזל מאדים), איננה נוטלת ממנו את כוח הבחירה-החופשית להתגבר על נטיותיו וללכת בדרך הישר].
ואמנם, כמה מהמפרשים מסבירים את סיפור הגמרא שלא על פי פשוטו:
המהרש"א (רבי שמואל אליעזר איידליס) קובע שלא היה כאן מקרה מוות ממש, אלא רק "כעין" מוות. והוא מסביר שרבה כפה על רבי זירא שתייה כה רבה של יין, עד שחלה ונטה למות.
ליעב"ץ דרך משלו לתאר את שאירע: לא שחטו ממש. אלא, באחיזת-עיניים. הרואים היו סבורים ששחטו באמת. וגם רבי זירא עצמו נבהל ממראית העין, עד שהתעלף.
אלא שהסברים אלו אינם מניחים את הדעת:
אם אמנם הייתה זו אחיזת-עיניים בלבד, מדוע איפוא "למחרת, ביקש עליו רבה רחמים והקימו לתחייה"?
גם לפי הסבר המהרש"א, שרבה כפה על רבי זירא שתיית יין עד שחלה ונטה למות - עדיין נותר לתהות: הכיצד זה פגע רבה בבריאות חברו ואף הביאו לסף מוות!
התמיהה בכל העניין גוברת נוכח הצעתו של רבה, כעבור שנה בלבד, לסעוד שוב ביחד את סעודת הפורים. לא זו בלבד שאיננו מוצאים אצל רבה אות לאף הרהור של חרטה ותשובה על אירועי הפורים שעבר - הרי שנסיון העבר הלא-מוצלח, איננו מונע בעדו מלשוב ולקיים את אותה הסעודה ממש, על כל הסיכון הכרוך בכך!
ותשובתו של רבי זירא, גם היא טעונה הסבר:
הוא אינו דוחה את הצעתו של רבה על הסף ולא שולל אותה מן היסוד, עקב מאורעות השנה שעברה. כל הסתייגותו מן הרעיון לסעוד שוב סעודת פורים ביחד עם רבה, שאך לפני שנה שחטו במהלכה, נובעת מכך ש"לא בכל שעה ועת מתרחשים ניסים", ועל-כן אין הוא בטוח שגם הפעם יוכל רבה להחיותו אחרי פורים...
דרש או פשט
יש המבקשים לראות בסיפור זה של הגמרא, דברים שהם על-דרך הדרש והסוד. כלומר, שמקרה שחיטתו של רבי זירא בידי רבה, לא אירע כפשוטו, אלא רק משל היה.
בהקשר זה הם מציינים לגמרא במסכת בבא-בתרא (דף עג, עמוד ב), שבה מופיע רצף של תיאורים מפיו של רבה בר בר חנה, כאשר ברור לכול שסיפורים אלה לא התרחשו בפועל, אלא הם דברי אגדה הרומזים לעניינים רוחניים.
אבל קיים הבדל רב בין שתי הסוגיות. סיפוריו של רבה בר בר חנה, מופיעים אכן בחלק האגדה שבגמרא. לעומתם, המקרה ברבה ורבי זירא, מופיע בהקשר הלכתי מובהק, כסיוע וחיזוק לפסק ההלכה המחייב להשתכר בפורים "עד דלא ידע"; כאומר, הנה - רבה ורבי זירא קיימו בפועל את ההלכה והשתכרו "עד דלא ידע".
על-כרחך שסיפורם של רבה ורבי זירא אכן אירע בפועל ממש ואינו עוסק בנסתרות ורמזים.
חיזוק נוסף לכך שהסיפור עם רבה ורבי זירא התרחש כפשוטו, ניתן למצוא בדברי הר"ן (רבנו ניסים) ובעל-המאור, הכותבים: "כתב הגאון רבי אפרים ז"ל, שהמקרה ברבה ורבי זירא סותר לדברי רבא ודוחה את פסקו (שחייב אדם להשתכר בפורים עד דלא ידע), ואין יותר לנהוג כן".
הרי ברור שהסיפור אמנם התרחש בפועל, שאם לא כן, לא היה בו כדי לבטל את פסק ההלכה של רבא ("לבסומי בפוריא").
מכל האמור אנו מגיעים לשתי מסקנות: האחת, ברור שהמקרה המדובר אמנם התרחש בפועל, וכתוצאה ממצב של שכרות, רבה גרם למיתת רבי זירא. מסקנה שנייה, עלינו ליישב את המקרה באופן שישלול ממיתה זו כל שמץ של שפיכות-דמים ואף לא עניין בלתי-רצוי אחר. עד כדי-כך העניין צח מכל רבב, עד שגם לשנה הבאה רצה רבה לחזור שוב על אותה סעודה.
שתויי יין במקדש
להבנת הסיפור עם רבה ורבי זירא נוכל להסתייע במקרה קשה אחר (הפעם במקרא) הקשור גם כן בשתיית יין - מותם של נדב ואביהוא בני אהרון (פרשת שמיני י,ב). חז"ל אומרים שנדב ואביהוא מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש". כלומר, מיתה זו הייתה תוצאה משתיית יין יתירה.
גם סיפור זה מצריך הבהרות. לאחר מותם של נדב ואביהוא אומר משה רבנו לאהרון אחיו, "הוא אשר דיבר ה' לאמור - בקרוביי אקדש". ומפרש רש"י את דברי משה: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". נשאלת, איפוא, השאלה: הכיצד ייתכן ששני צדיקים אלה (הגדולים ממשה ואהרון גם יחד) ייכשלו בעניין בלתי רצוי, וייכנסו למקדש כשהם "שתויי יין"?
מסביר בעל האור-החיים הקדוש, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב לה'. ובלשונו המיוחדת: "לא נמנעו מקירוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות - עד כלות נפשותם מהם". והלא כך אומר הפסוק: "בקרבתם לפני ה' - וימותו", כלומר, שסיבת מותם הייתה אותה קרבה יתירה "לפני ה'".
זה גם הפירוש ל"שתויי יין נכנסו למקדש". יין – רומז לסודות התורה ופנימיותה, כמאמר חז"ל, "נכנס יין יצא סוד". כשם שהיין מגלה את הטמון בלב האדם, כך גם ברוחניות, "יינה של תורה" הוא גילוי סודות התורה. וכמו ששתויי יין הם כאלה שהיין הרב הביאם לעירפול-חושים עד כדי אובדן הזהות האישית, כן הדבר ברוחניות - "שתויי יין" הוא מצב של גילוי גדול ועצום של פנימיות התורה, גילוי הגורם לביטול החושים והישות העצמית עד ל"כלות הנפש".
לכן, לאחר מות נדב ואביהוא מזהירה התורה "יין ושכר אל תשת". מפרש רש"י, שאסור לשתות יין "דרך שכרותו". בכך יש רמז שכאשר "שותים" מיין התורה, כלומר, סודות ורזים שבתורה, חובה לנקוט זהירות יתירה שלא להגיע למצב של "שכרות", דהיינו "כלות הנפש".
כשלומדים את סודות התורה, הדבר צריך להעשות בזהירות המתחייבת ובאופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום".
הגמרא במסכת חגיגה (דף יד, עמוד ב) מספרת על ארבעה ש"נכנסו לפרדס" התורה. אומרת הגמרא: בן עזאי - הציץ ומת, בן זומא - הציץ ונפגע, אחר - קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא (הוא בלבד) - נכנס בשלום ויצא בשלום.
תורת החסידות מסבירה שהסיבה לכך ששלושת התנאים הראשונים נפגעו ברוחם או בגופם כתוצאה מהכניסה לפרדס התורה, ולעומתם רבי עקיבא "יצא בשלום", היא, שרבי עקיבא "נכנס בשלום". כניסתו ל"פרדס" נעשתה תוך נקיטת הזהירות הראויה, ועל-כן גם זכה ו"יצא בשלום".
תעלומות החוכמה
נדב ואביהוא לא נהגו כן. הם לא נקטו בזהירות הדרושה, ונעשו "שתויי יין" - שתויים ביין-התורה - עד אשר הגיעו ל"כלות הנפש". ואולם לגביהם לא נחשב הדבר "עוון", כיוון שעשו זאת עוד קודם לציווי, "יין ושכר אל תשת". על כן גם אחרי מותם אומר עליהם משה לאהרון: "גדולים ממני וממך".
מיותר להדגיש ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו", וכשהתורה מזהירה "יין ושכר אל תשת", ברור כי האיסור הוא על שתיית יין "דרך שכרותו" כפשוטו. ממילא מוכרחים לומר שגם אצל נדב ואביהוא היתה שתיית יין כפשוטה. אלא שאצל נדב ואביהוא הייתה שתיית היין הגשמית, קשורה עם גילוי ה"יין" שבתורה - סודות ורזי התורה.
ואכן כך מבואר בשל"ה ('שני לוחות הברית' לרבי ישעיה הלוי הורוביץ), ש"זה שאנו מוצאים אצל קדושים אשר בארץ, ששתו לפעמים יותר מדי בסעודות גדולות, כוונתם הייתה לשם שמים, כי בתוך משתה היין היו שמחים הרבה ומתוך כך אומרים דברי תורה הרבה מאוד וכפליים לתושייה; שמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה, כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חוכמה, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד', שעל-ידי משתה היין יצאו דברי תורה הנקראת סוד".
כך ממש היה אצל נדב ואביהוא, שהיו קדושים מאוד, שהרי נאמר עליהם "בקרובי אקדש"; ועל-ידי ששתו יותר מדי התגלו אצלם רזי-תורה עד שהגיעו ל"כלות הנפש".
גילוי רב מדי
לפי זה יובן גם הסיפור עם רבה ורבי זירא:
בדומה למיתת נדב ואביהוא, גם כאן "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", ומשמעות הדבר שהייתה שתיית יין והיה מוות. אך גם כאן (כמו אצל נדב ואביהוא) סיבת מותו של רבי זירא הייתה - "כלות הנפש".
מהלך הדברים: רבה ורבי זירא ישבו לסעודת פורים. בסעודה, רבה "כפה על רבי זירא שתיית יין עד שחלה ונטה למות" (כפירוש המהרש"א).
במקביל לשתיית היין הגשמית, וכתוצאה ממנה, עסקו השניים בשתיית "יינה של תורה", וכדברי השל"ה (הנ"ל): שמתוך משתה היין היו שמחים הרבה ומתוך כך אומרים דברי תורה הרבה מאוד וכפליים לתושייה; שמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה".
ואולם זה שרבי זירא נטה למות, לא היה בגלל שתיית היין הגשמי, אלא מרוב "שתייה" רוחנית; מפאת גילוי רב מדי של "יין" התורה - הגיע רבי זירא ל"כלות הנפש".
יוצא, איפוא, שמיתת רבי זירא הייתה כפשוטה, כלומר, היפרדות מוחלטת של הנשמה מהגוף, ולא רק התעלפות.
לכן סובר רבי אפרים ז"ל שבעטיו של מקרה זה, בטל החיוב "לבסומי בפוריא".
"מוחין דגדלות"
כעת מובן היטב מדוע אין כאן אפילו אבק של שפיכות-דמים, כי מותו של רבי זירא היה למעשה ביטוי של "כלות הנפש", כתוצאה מלימוד סודות התורה.
לפי זה מובנת גם הדגשת הגמרא "איבסום" – השתכרו, בלשון רבים, דהיינו שגם רבה וגם רבי זירא, שניהם השתכרו. כי לא רק שכרותו של רבה הביאה למצב, אלא גם שכרותו של רבי זירא עצמו. שהרי, כאמור, מיתת רבי זירא הייתה משום שהגיע למצב של שכרות שהביאו ל"כלות הנפש".
[ובכל זאת הגורם לכל העניין כולו היה רבה - "קם רבה שחטיה לרבי זירא"].
למרות ששניהם השתכרו (בגשמיות וברוחניות), רק רבי זירא הגיע למצב של "כלות הנפש" ממש. הסיבה, לרבה היו כלי-שכל רחבים יותר, בבחינת "מוחין דגדלות", ולכן היה יכול לקבל גילוי עצום של רזי תורה. לעומתו רבי זירא, הוא לא היה מסוגל להכיל בשכלו גילוי כה רב של סודות התורה ועל-כן נוצרה אצלו "כלות הנפש", עד שנשמתו נפרדה מגופו גם במובן הפיזי. הפער בין שני האמוראים נרמז גם בשמותיהם: "רבה" מלשון גדלות, ו"זירא" (מלשון זעירא) רומז לקטנות.
מ"חי" ל"מדבר"
לאור האמור, נוכל גם להבין את פשר הביטוי "ושחטיה" (ושחט):
על המילה בתורה "ושחט", אומרת הגמרא במסכת חולין (דף ל, עמוד ב): "אין ושחט אלא ומשך". כלומר, שתוכן עניין השחיטה הוא משיכה והעלאה. שכן, על-ידי השחיטה מכשירים את הבהמה לאכילת אדם, ובכך גם מעלים אותה מסוג ה"חי" לסוג ה"מדבר", כי בשר הבהמה הופך להיות דם ובשר מבשרו של האדם (מין ה"מדבר"). זהו גם הטעם הפנימי לכך שהתורה התירה שחיטה, למרות איסור "צער בעלי חיים", מכיוון שעל-ידי השחיטה מעלים את הנשחט לדרגה נעלית יותר.
כעת נבין גם את לשון הגמרא, "קם רבה ושחטיה (ושחט) לרבי זירא". על-ידי כך שגילה לרבי זירא סודות ורזי תורה עמוקים ביותר, שלא לפי ערך דרגתו, הנה כתוצאה מכך, רבה "משך" (=שחט) והעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר וגרם לו "כלות הנפש".
מצד אחד, הכוונה ב"שחטיה" היא לפירוד הנפש מהגוף ממש, ולא רק התעלפות. אך מצד שני, אין כאן עניין של שפיכות דמים חס ושלום, אלא אדרבה, עלייה לדרגה גבוהה ביותר - "כלות הנפש" (כדוגמת נדב ואביהוא).
עניין זה נרמז גם במילה "קם". שהלא לכאורה, די היה לומר "שחטיה רבה לרבי זירא", מהו "קם"?
המילה "קם" (מלשון קימה והתרוממות) באה לתאר את התעלותו של רבה לדרגה נעלית ביותר. דרגה כזאת שהוא עצמו אמנם היה יכול להשיגה ולהכילה, אך אצל רבי זירא היא גרמה ל"כלות הנפש".
נשאלת, איפוא, השאלה, הכיצד זה מביא רבה את רבי זירא למצב כזה, של "כלות הנפש", בה בשעה שהדבר הוא בניגוד לכוונת הבריאה – שצריך להיות "לא תוהו בראה - לשבת יצרה", נשמות בגופים דווקא?
בפשטות, אפשר לומר שרבה התייחס אל רבי זירא כשווה-ערך אליו, ועל כן העריך שלא יגיע למצב של "כלות הנפש".
יתירה מזאת: מכיוון שהיה בכוחו של רבה להשיב מת לחיים, הוא לא ראה בהיפרדות זמנית של הגוף מהנפש (למשך יום הפורים בלבד) סתירה לתכלית כוונת הבריאה – נשמות בגופים. מנקודת המבט שלו דמה הדבר למעשה רבי עקיבא ש"נכנס בשלום" לפרדס התורה, וכעבור זמן "יצא בשלום" ממנו.
רוצה אבל חושש
לפי זה מובן גם המשך הסיפור, כאשר בחלוף שנה מציע רבה לרבי זירא לערוך פעם נוספת יחדיו את סעודת הפורים, אך רבי זירא מסרב בטענה ש"לא בכל שעה ועת מתרחשים ניסים".
רבה, לא זו בלבד שאין בלבו הרהורי חרטה על אירועי הפורים שעבר, אדרבה, הוא שב ומזמין את חברו לסעוד יחדיו בפורים, מתוך כוונה מפורשת לפעול בו עילוי רוחני רב עד לדרגה של "כלות הנפש". גם בעניין תכלית כוונת בריאת האדם לעבוד את השם כנשמה בתוך גוף, אין לרבה סיבה לחשש, שהרי יכול הוא לחזור בשנית על מעשהו מהשנה שעברה ולהקים את חברו פעם נוספת לתחייה! באופן כזה, סבור רבה, יתקיימו בחברו רבי זירא שתי השלמויות – התעלות רוחנית עד ל"כלות הנפש", ועבודת ה' כנשמה בתוך גוף.
[ואולי יש לומר עוד: רבה סבר כי במרוצת השנה החולפת התעלה רבי זירא לדרגה עליונה יותר מזו שהחזיק בה בשנה שעברה, וכעת הוא כבר יכול להשיג סודות ורזי תורה עמוקים, מבלי להגיע להיפרדות הנפש מהגוף].
על כך השיב לו רבי זירא, "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". רבי זירא אמנם חפץ ומשתוקק להתעלות עד "כלות הנפש", על-דרך דברי רבי עקיבא שאמר, "מתי יבוא לידי ואקיימנו", ולכן היה רוצה לערוך סעודת פורים עם רבה גם השנה. אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שתכלית כוונת בריאת האדם היא לעבוד את ה', כנשמה בגוף, חושש רבי זירא שלאחר הגיעו ל"כלות הנפש" שוב לא תחפץ נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו, ומי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לחולל את ה"נס", ולהחזיר את נשמתו לתוך הגוף - "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
[או לאופן האחר: רבי זירא הבהיר לרבה כי הוא עדיין בדרגת "זירא", ועל-כן גילוי סודות התורה באופן של "יותר מדאי", עלול לגרום אצלו פעם נוספת פרידה של הנפש מהגוף, ויצטרך שוב לנס של תחיית-המתים].
בפורים ניתן הכוח
בפועל, בשולחן-ערוך נפסק להלכה שיש חיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ואין חוששים שמא יגרום הדבר לתוצאות בלתי רצויות.
ומזה ניתן להסיק גם לגבי "שתיית יין" ברוחניות, כלומר, לימוד סודות התורה עד למצב של "שכרות" וביטול מציאות האדם:
בפורים ניתן לכל אחד מישראל, איש איש לפי יכולתו, הכוח לקיים "שתייה" זו ולהגיע לדבקות נעלית בסודות התורה, דבקות המבטלת את מציאותו - בלי לחשוש שמא כתוצאה מכך יבוא לידי הנהגה של פרישות מהעולם, שהיא היפך כוונת הבריאה, "לשבת יצרה".
אדרבה, על-ידי קיום חובה זו בפורים, תתווסף לאדם חיות בעבודת ה' למשך כל השנה כולה, "לעשות לו יתברך דירה התחתונים" – ובאופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום".
(מעובד על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, ימי הפורים תשד"מ)
