"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
ישנם הסבורים כי אהבת איש לאשתו, כאשר מקימים את הבית על אדני התורה, בנויה על כך שיש לשניהם שאיפות משותפות, שניהם רוצים לקיים רצון ה'. הוא – רוצה ללמוד, והיא – רוצה לעזור לו ללמוד. יש כאן שותפות עמוקה במטרה קדושה, וזהו בסיס איתן לבית היהודי.
הבעיה שבגישה זו, שלפי זה בני הזוג חשים שכל האהבה שביניהם מבוססת על כך שהם "יתנהגו יפה". התוצאה היא שהם לחוצים זה מזה להתנהג באופן מסוים. כמובן שתחושת לחץ מאדם מסוים לא גורמת לאהבתו, אלא להיפך.
מלבד זאת, מה יקרה אם ביום בהיר הוא יחליט שאין לו כח ללמוד? אם כל האהבה מותנית במימוש שאיפות האשה, הרי היא נשענת על כרעי תרנגולת. לפעמים הדבר מהוה בעיה גם לכיוון הנגדי. גם האשה לא תמיד מגשימה את הציפיות של הבעל. לפעמים היא חלשה, לפעמים סתם אין לה כח, או שהיא נתקפת במצב רוח. מה יקרה אז?
ברובד העמוק יותר, זו לא רק בעיה פרקטית, שיתכן שיום אחד תתבטל הסיבה לאהבה, אלא שאין כאן אהבה כלל. כל אחד אוהב את עצמו ומשתמש בבן זוגו ככלי להגשמת שאיפותיו.
מלבד זאת, "אהבה" שכזו מזיקה גם כן למימוש השאיפות. כאשר אדם יודע שבת זוגו (או בן זוגה) מצפה ממנו לנהוג בצורה מסוימת, ואם הוא לא ינהג כך הוא יחוש שינוי ביחס, הדבר פוגע בו ומשפילו. הוא חש כילד קטן שהצמידו לו משגיח על הראש. התוצאה - אחת משתיים: במקרה הטוב, הוא יעשה "דווקא" הפוך ממה שבן/בת הזוג מצפה. ובמקרה הגרוע הוא יאכל את עצמו מבפנים עד שלא ישאר ממנו שום דבר ממשי.
אז על מה כן ניתן לבסס את האהבה?
התשובה כתובה בחומש בראשית (ב', כ"ד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו". ופירש הרמב"ן: "כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבוא הזכר על איזו נקבה שימצא, וילכו להם. ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה... ויחפוץ בה להיותה תמיד עימו". כלומר, כל אדם מרגיש בעצמו רצון להיות בחברת אשה. המקור לרצון הזה אינו נובע מהרצון התאווני, הקיים גם בבעלי החיים, כי הרצון התאווני הזה אינו יוצר קשר נפשי, כפי שאנו רואים אצל בעלי החיים. הרצון לשהות בחברת אשה, נובע מכך שהאשה היא חלק מן האדם.
טעות היא לחשוב שהמין האנושי מתחלק לשני סוגים - גברים ונשים. המין האנושי הוא מין אחד, כל אדם מורכב מגבר ואשה. כל בחור חש בחיסרון של האשה שבו, עד שהוא זוכה לשאת אשה. תחושת החיסרון הזה גורמת לו לרצון להיות בחברת אשה, להשלים את החסר. זהו הבסיס של האהבה בין איש לאשתו. האשה היא החלק החסר שבאיש, והאיש הוא החלק החסר שבאשה. כל אחד שואף להיות קשור בעצמה לחלק החסר לו.
זהו עומק כוונת חז"ל (קידושין ב:): "שדרכו של איש לחזר על אשה... משל לאדם שאבדה לו אבדה". לכל בחור ישנה אבדה, אבודה ממנו האשה שבו, עד שימצא אותה. זוהי גם כן כוונת חז"ל (יבמות סב.) "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". כלומר, חסרה ממנו השלמות של בריאתו.
מי שרוצה לבנות קשר של אהבה עמוק עם אשתו, עליו להכיר ברצון הזה שבו, הרצון לחברת "אשה". לא מספיק לגשת לענין עם רצון לידידות גרידא, כפי שניגשים להשקיע במערכת יחסים עם ידיד קרוב. כאן זה לא יצליח. השוני העצום שבטבעים, בהרגלים, ובמהלך החשיבה, אינו נותן לבנות קשר של ידידות בעלמא. הקשר מוכרח להיות בנוי על הרצון הטבעי שיש לאיש להיות עם אשה (וכן לאשה - להיות עם איש), כלשון הרמב"ן: "ויחפוץ בה להיותה תמיד עימו".
אנחנו מורגלים מילדות להדחיק את הרצון הזה, כפי רצון ה', שלא נבוא לידי איסורים, ח"ו. אבל כאשר אדם זוכה להקים את ביתו, כאן המקום והשעה להשתמש ברצון הזה. הוא הבסיס לאהבה אמיתית כפי שכתוב בתורה "ודבק באשתו".
יתכן שממבט ראשון הגישה המוצעת נשמעת כדרגה פחותה. במקום לבסס את הקשר על שאיפות רוחניות גבוהות – מבססים אותו על רצון טבעי לחברת בת זוג. האמנם רצון ה' בהנהגה שכזו? האם לא רצוי לשאוף להעמיד את הקשר על בסיס רוחני?
אבל לאמיתו של דבר זוהי גמרא מפורשת שצורת הקשר הרצויה לפני ה' היא דווקא בדרך זו, הטבעית, המוטבעת בכל אדם. זה לשון הגמרא ביבמות (סב:): "הנושא את בת אחותו... עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה". ומפרש רש"י: "הנושא את בת אחותו – געגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו". כלומר, כל אדם חש בחיבה טבעית לאחותו יותר מאשר לאחיו, ולכן כדאי לשאת את בתה, משום שמתוך חיבתו לאחותו תתגבר בו האהבה לאשתו באופן טבעי. ועל כך אומרת הגמרא – על איש זה הכתוב אומר "אז תקרא וה' יענה". איש זה מקיים רצון ה' בנישואיו באופן נעלה ביותר.
למדנו מכך, שמתכונת חיי הנישואין הרצויה בעיני ה', היא זו המבוססת על הרצון הטבעי המוטבע בכל אדם, המושך אותו למערכת זו. אם הדרך הרצויה היא לבסס את כל הקשר על עבודה רוחנית בלבד, היה עדיף יותר לשאת אשה זרה לחלוטין, (עדיף אפילו מעדה אחרת עם מנטליות שונה), כדי לזכות לקיים את המצוה בטהרת הלב, לשם שמים בלבד ולא לשם עצמו. והגמרא אומרת להיפך, שעדיף לשאת לאשה את זו שהוא נמשך אליה באופן טבעי.
וזאת היא האהבה שאינה תלויה בדבר.
במבט מעמיק יותר, ניתן להבחין שהאהבה של איש לאשתו שונה מהותית ומרוממת הרבה יותר מאהבת רעים.
שני ידידים אוהבים זה את זה בדרך כלל בנקודות המשותפות שביניהם, כל אחד אוהב את החלק באישיותו של השני שבו הוא מזהה קצת את עצמו. בסיסה של האהבה הזו היא אהבת עצמו, אלא שהוא מזהה את עצמו בחבירו.
לעומת זאת אהבת איש ואשה בנויה דווקא על החלקים החסרים באישיות של כל אחד מבני הזוג. האיש אוהב את אשתו דווקא משום שיש בה דברים שאין בו, כי היא בעלת אופי נשי והוא בעל אופי גברי. שורש האהבה הזו אינו בנוי על כך שהוא אוהב את עצמו, אלא על כך שהוא אוהב אותה כשלעצמה כפי שהיא. משום שדווקא היא כפי שהיא זה מה שחסר לו.
[בעצתך תנחני]
