פירוש נפלא על מגדל בבל

 

ונעשה לנו שם – בפסוק ה אומר הכתוב שה׳ ירד ״לראות״ את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. הוא ביקש לחקור את הענין בטרם יפסוק את דינו. הווי אומר, שלא היה כל רע בעצם בניית עיר או מגדל. חטא העם היה אם כן, בתכלית שלמענה הם בנו, ובגישה שהתלוותה למעשיהם. הכל תלוי במטרתם של ״נעשה לנו שם״.

כאשר נתבונן במשמעותה של אמירה זו, ניווכח לדעת שאנו עומדים על סף תולדות העולם. מי אמר ״נעשה לנו שם״? כלל האנושות שהייתה חיה בעת ההיא! אך אם האנושות בכללותה אומרת ״נעשה לנו שם״, יכולה אמירה זו להיות מכוונת נגד שניים בלבד: נגד הקב״ה, שהוא למעלה מהאנושות; ונגד היחיד, שהוא תחתיה או כפוף לה – כיון שהאנושות בכללותה אין שווה לה. אי אפשר גם לפרש שהם בקשו לעשות שם לעצמם בעיני הדורות הבאים, שהרי סכנת ״פן נפוץ״ מתייחסת להווה המיידי. ובלאו הכי, כפי שנראה בהמשך, כוונתם הייתה להקים בניין שכל הדורות הבאים יהיו חייבים להמשיך לבנותו.

ובכן, כל הציבור התאסף בבקעה, ובה בקשו לייצר בעצמם את החמרים הנדרשים להם באמצעות כחם וכושר המצאתם. הם באו להכרה בכחו הרב של הציבור: אם כולם ישתתפו ויעבדו יחד, יוכל האדם להתגבר על הטבע ולשלוט בו. הם גמרו בדעתם לבנות בניין שיהיה מצבת זכרון עומדת לעד, לכחו של הציבור ולעליונותו על היחיד.

והנה הקב״ה ייסד את עולמו על הציבור: ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״ (עמוס ט, ו). בני האדם שונים איש מרעהו, ודעותיהם שונות; וחובתם היא להשלים זה את זה. היחיד בן תמותה, וכחותיו מוגבלים. רק בציבור נאמר: ״אין ציבור מת ואין ציבור עני״ (תמורה טו:). דברים גדולים ונצחיים יכולים לצאת לפועל רק במאמצים משותפים.

לאמיתו של דבר, הציבור הוא המשלים את היחיד, אך זאת רק כשלציבור יש אותה גישה כלפי ה׳ כמו ליחיד; דהיינו כשהציבור משעבד את רצונו לה׳, כשכחותיו המשותפים מוקדשים לעבודת ה׳, והוא מכיר שתפקידו הוא רק: שימוש כל כחותיו המשותפים לעבודת ה׳ בשלמות גדולה יותר.

אולם כאן טמונה הסכנה. היחיד יגיע למסקנה, בסופו של דבר, שכחותיו מוגבלים, לא כן הציבור. הרי הציבור הוא באמת חזק, ובנקל יבוא לראות את עצמו כמטרה העליונה – כאילו שליחיד אין ערך אלא דרך הציבור; וכאילו שתפקיד הציבור אינו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל לציבור.

אם הציבור מכריז: רצוננו להראות את הכחות הגנוזים בציבור, אנו רוצים לאחד כחות כדי לבנות את עצמנו; אם הציבור אינו קורא בשם ה׳, אלא אומר ״נעשה לנו שם״; אם היחיד נדרש להיות עבד לציבור אך לא לעבוד את ה׳; אם הציבור מציג את עצמו כמטרה, במקום אמצעי למטרה בלבד – הרי אז כל עתידה המוסרי של האנושות הולך לאבדון. התוצאה מכך תהיה קיום כל מה שמתואר להלן במילים שהן כמעט ונבואיות.

האדם מגלה את כחו, ומתגאה באמצעים המלאכותיים העומדים לרשותו. לדעתו הציבור פטור מעבודת ה׳ ומשמירת חוקי המוסר. ״הקדמונים היו זקוקים לאבנים על מנת לבנות, ואילו אנחנו נוכל לבנות אפילו במקום שאין אבנים״.

אז נוצר האליל של מטרות ריקות – מטרות שאינן מביאות ברכה. לצורך מטרות אלה, מצפים מהיחיד להקריב את חייו, ומהציבור – לוותר על נאמנותו לערכי המוסר שלו. היחידים, בודאי שיבכו על אובדן אהובם; אך בעת שהציבור בונה את היכל התפארת שלו, אין חיי אדם שווים בעיניו כקליפת השום. הציבור אומר: נשרפה לשרפה! – ״הבה ונשרוף כל מה שנמצא, ללא כל התחשבות בערכו, כל עוד הוא מסייע בהקמת היכל תהילתנו כבודנו ותפארתנו״. היחיד מדמה בנפשו שחייו לא היו לשווא אם מסר את נפשו עבור הציבור, אף למען מטרה כוזבת, כל עוד מביאה המטרה תהילה לציבור. מליונים יכולים למות, ולמרות זאת הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים חדשים על היכל התפארת. וכך ייאמר גם מבחינה רוחנית ומוסרית: ״החֵמר היה להם לחומר״ – האמצעי היה להם למטרה.

רבותינו אומרים שמפעל זה נעשה תחת הנהגת נמרוד (חולין פט.). ואכן, רק ״גבור ציד לפני ה׳⁠ ⁠״ כנמרוד יכול להביא את הבריות לידי הקרבה כזאת, ואף הוא לא יצליח בכך אם לא ידע איך לעורר את התלהבותם למטרותיו, ואיך להשוות את תהילת עצמו עם זו של ההמונים המקריבים עצמם למענו. מנהיגים כנפוליאון או כאלכסנדר מוקדון יודעים איך להקסים את ההמונים ולרכוש את מסירותם, לא בהבטחות של זהב ועושר אלא בחתיכת סרט בדש המעיל.

אולם, רעה גדולה היא אם הציבור סובר שמטרותיו הן למעלה מחוקי המוסר, ההיפך הוא הנכון. אף שאין להצדיק יחיד שעבר על חוקי המוסר, עדיין יש מקום ללמד עליו זכות, אם סטייתו מהדרך הייתה מחמת דוחק. אך לא יכול להיות כל לימוד זכות על ציבור שלם.

לאור האמור, נוכל להבין את המילים ״פן נפוץ״. הם חששו פן יחדלו להיות ציבור. אך מה בכך, אם כל תכלית הציבור היא לתמוך ביחידים הנמנים עליו? ומה מקום היה לחשוש, אם הציבור אך ורק מקיים את מטרות המוסר בדרגה נעלה מאשר יכול היחיד לבדו? אם הנהגות הציבור תואמות לייעודו האמיתי, הרי אפילו יש בו מליוני חברים, לא יהיו דרושים אמצעים מלאכותיים כדי להחזיק את אנשיו ביחד; הקשר שביניהם נמצא בהכרת כל יחיד, ונקודת האיחוד היא ה׳. אולם במקום שהציבור אינו קיים למען טובתו של היחיד, אלא להיפך; הוא אומר ״נעשה לנו שם״, הרי בודאי שיש צורך בכפייה או בפיתוי באמצעים מלאכותיים, כדי להביא את היחידים להכניע ולהקריב את עצמם.

שאיפת אומה לעשות לעצמה שם ולהרבות את כבודה הלאומי (״נעשה לנו שם״), טומנת בקרבה אסון לייעודה המוסרי. הרדיפה אחר הכבוד נחשבת חסרון ביחיד ומעלה בציבור. האמת היא, שמידה זו חותרת תחת כל יסודות המוסר, בין של היחיד בין של הציבור. כל התאוות באות לידי שובע פרט לרדיפת הכבוד, שאין לה גבול.

המאורעות המתוארים בפרק שלנו אינם הדוגמא היחידה בהסטוריה, שתאות כבוד גרמה לבניית ״מגדל״, ולכילוי ללא הבחנה של כל מה שבלעדיו, כדי לזכות באבנים לבניין נצחונותיה. דברים אלו הם תופעה חוזרת ונשנית בתולדות עולם.

ההסטוריה מספרת, בדרך כלל, רק על מגדלים של כבוד מדומה שנמרוד ויורשיו פיתו או הכריחו את בני עמם לבנות. אך על ערכים אנושיים פשוטים, כהנהגת האדם בצינעת ביתו, על כך ספרי ההסטוריה אינם מספרים. עניינים אלה – כלשון המופלא של חז״ל – ״כתובים״ על ידי אליהו והמשיח – מבשרי ומביאי גאולתם האחרונה של בני המין האנושי – ורק הקב״ה חותם עליהם ומאשרם (ויקרא רבה לד, ח).

חטא זה של דור הפלגה הומחש בצורה חיה בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד): ״אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבינה היו יושבים ובוכים אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה״.

כבר הערנו לעיל שבניית מגדל וראשו מגיע השמימה הייתה מפעל שאין לו סוף, שכל הדורות העתידים צריכים להמשיכו. בדורות מאוחרים יותר יסופר לנו על בנייני פאר דומים, שנבנו בגדלים ענקיים ללא גבול. עד עצם היום הזה עומדות הפירמידות במצרים – היורשות לתכניות נמרוד. כל מלך החל לבנות פירמידה בזמן הכתרתו, והמשיך בה כל ימי מלכותו. על צואר האומה כולה הוטל עול הברזל, כדי לבנות, ללא הרף, מצבת קבורה לשם ולתהילה למלך. עבודה זו מזכירה בקנה מידה קטן את המתואר בפרק שלנו.

לדעת רבותינו, נמרוד הוא זה שאמר ״נעשה לנו שם״, ולשון הרבים ״נעשה לנו״ אינו אלא לשון הרבים המלכותית. ואכן, בנייני פאר אלה אינם באמת מצבת זכרון לתפארת האומה, אלא רק לתפארת העריץ שהשכיל לנצל את כחות עמו, על מנת להניח זר דפנה על מצחו. כל דברי ימי האנושות עד עצם היום הזה נראים בקיום המאמר: ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ (אבות ד, כא). העולם שלפני המבול אבד בשל התאוה והקנאה: נחש וקין, השחתת הדרך והחמס. ואילו דור הפלגה נשלט על ידי רדיפת הכבוד. [רשר"ה]