תנאי גדול התנה החסיד בחובות הלבבות עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם. וזהו דבר מוכרח מאד, וכל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום, ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול, כי יותר יש לחשוד את הדמיון, שמפני שאיני חושש כל-כך אם לא יעזוב הדרך הרע, מתוך כך אינו מצטער בקרבו, משנאמר שתכף ומייד מבין ומכיר את השביל הטוב איך להנצל. ומכל מקום, אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם, אין זה דבר מוכרח שיהיה דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם, ועכ"פ שאין מרירותם גדולה. וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל.
אמנם כללא הוא, ששינוי הרגל הוא דבר כבד ואינו נח לאדם, וזהו גם במעשים חמריים, שפעולתם כבדה וצריך האדם להניע אבריו לזה, ומכל מקום, אם הרגיל אדם עצמו באיזו תנועה תדירה, יקשה לו מאד למנעה ממנו, ועל-אחת-כמה-וכמה תנועות מחשבות הנפש, שהן בני-רשף קלים מאד בתנועתם, והורגלו לחשב תמיד כפי ציורי-הלב הגסים, באופן השגת כל עניני החומר והדמיון ואופן הנועם בהם מענין הנאות הערב הגופני ואהבת כבוד וגאוה ויתר הדרכים המעוקלים, שבחבור מחשבות הנפש עם מזג הגוף בלא סדור מוסכם מהחכמה המחיה בעליה יוציאו קוצים ודרדרים באין ספק.
יש שני חלקים בלמודי העבודה השלמה, הכוללת תיקון כל המעשים והמדות כולם עם הסדר הנאות להנהגה שלמה ונהדרת הרצויה מאת הבורא ברוך הוא: החלק האחד תלוי רק בשכל לבדו כמעט, דהיינו השגת החכמה וידיעת המדות, עניניהן ותכונותיהן וגבוליהן וכל התפשטות כוחותיהן, ואיך להשתמש בכל כח ובכל מדה.
אבל מלבד הידיעה הוא חלק העבודה שאחרי הידיעה. שאע"פ שמשיג בשכלו בהשקפה ראשונה דרכי ההנהגה הטובה, מכל מקום, הוא רחוק ממנה עדיין מפני שלא הרגיל היטיב את רצונו והכחות הממוסכים בגופו, שיסכימו כולם בלב שלם אל הטוב ההוא. על כן צריך לישב דעתו הרבה ולהשקיט את מדותיו, ולהשתדל להרחיק עצמו מכל מה שמבלבל את מדותיו ופורץ אותן ומכל מה שמגביר שורש ההתפעלות יותר מדאי, שמקעקע את יסוד בנין הנפש כולו.
ובכל אלה ירגיל עצמו בהשקפה חזקה וחכמת אמת, בכל דרכי התקון שיראה בעין שכלו כפי מה שיאות לתכונתו, כי לפעמים צריך להרגיל עצמו לחזק מדותיו, שיוכלו להתקיים בטהרתן וקדושתן גם בעסקו עם בני-אדם ודרכי העולם, והכל יעשה למען דעת השם ועוזו.
והנה, כח הרצון המעשי מקבל הדרכתו מאת השכל. מכל מקום, אם יהיה האדם בעל רצון לטוב מעיקרו, או שהרגיל עצמו בעצת חכמים לפעול הטוב, אז יהיו פעולותיו טובות וגדולות-בערכן מאד, ויוכל להצמיח ישועה ותהילה, אבל אם קדם הכח השכלי מבלעדי זה, אע"פ שהשקפתו טובה ורצויה, מכל מקום הוא רחוק מדרך פעולה מיושבת, כי-אם בעמל גדול, וכמו מעשה-קוף.
וזה נרמז בדברי חז"ל (ברכות ס.): "איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תתלה יולדת זכר", כי אם המעשים הנקראים בשם "תולדות", באים רק מצד השכל, בלא היסוד של תיקון המדות, הם חלשים כנקבה ואינם בני-קימא, ואם הם באים מצד תיקון המדות ע"י חנוך טוב והרגל חזק, כאשה שהיא ברשות כעלה, הם מבוססים וחזקים.
והנה, דבר התיקון קרוב הוא בלב האדם ובפיו, כדברי הכתוב (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", והוא בשכל האדם וברצונו. כי באמת שכל האדם ורצונו מטהרתה של הנפש הקדושה המה באים, והמה חלקה ונחלתה, אבל כשהשכל והרצון כבר יצאו לפעולות, סללו את דרכי פעולותיהם ונטיותיהם בכל תהלוכות הגוף כולו, בכל עורקיו וגידיו בעומק מזגו, כי השכל והרצון פועל, בצירוף ההרגל ונאותות הטבע לזה, גם על החומר וחלקיו.
והנה, השכל והרצון שהם הפועלים בעצם, אע"פ שהם ידם במעל פעולת ההריסה ושרירות הלב, אבל לא מעצמם כי אם מהתחברם אל הטבע החומר ולא חשבו דרכם, ובזה נמצא החומר, שטבעו ללכת בלא עצה ומחשבה. מתחזק בכך ומשתלם. והשכל והרצון, ששלמותם היא מצד מעלתם לחשב דרכם, נחלשו בהעדר הפעולה הדרושה לחוקם. על כן נכנעו לטבע החומר, אע"פ שהם חזקים ממנו הרבה. אבל מפני שעכ"פ ההפסד בם מקריי, לכן התיקון בהם נח, כשהוא משיב אל לבו נפשו (איוב לד יד): "ורוחו ונשמתו אליו יאסף".
וענין "האסיפה אליו" הוא, מפני שהנפש, שכבר סללה דרכה על כל הגוף, היא מפוזרת באמת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה, וכיון שכל חלקי הגוף עיוותו דרכם, גם דרכה מעוותה כשהיא שופעת עליהם. אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקוים המתפשטים אל תוך נקודתם, וזהו באמת עוול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש, כי גם הגוף עם כל חלקיו מאסר גדול הוא לה, ומה-גם בהיות נוסף על לחצה לחץ שלא תתפשט כי אם על פי תנאים מיוחדים.
והנה, כשמכניס אל נקודת השכל והרצון, שהם בעצמם טהורים, גם את הקוים שנתפשטו, והקוים כבר הורגלו שלא כדרכם בקודש, אין ישיבתם המכונסת הזאת חמודה בעיניהם, על-כן ילך קודר בלחץ בראשית דרכו, ואם ח"ו יעזוב את הכוחות הפרטיים מתוך נקודתו ללכת באשר יתהלכו, יעוו דרכם עוד, כי כל המכשולים כבר ערוכים וסדורים, וסדרים טובים עוד לא נעשו בארץ בעמקי החומר.
אמנם, במעט זמן ישובו הקוים אל טבעם, וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אמם וחדר הורתם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו. אבל על-כל-פנים יצר לו, כי לשלח חפשי את כחות נפשו ללכת ברחבה עוד אי-אפשר, כי לא יבשה הארץ מהמים הזידונים הצפים עליה; על-כן עוד דרוש לו לעצור מחשבותיו אצלו, שלא יראו פני הרע.
אבל במלאת ימי מספר, וכוחות נפשו יורגלו בדרכים טובים, וממאסרם ישלחו ידם לשלוט על הנהגת החומר, עד שגם הוא יורגל בארחות יושר, וחלקיו ורוחו יהיו כלים נאים לחפץ ד', אז לחפשי יצאו ממאסרם כלי כחותיו, אשר בנקודתם צפנם, ויכלו להגדיל ממשלתם בגוף, ובקל ישמעו לעצת השכל הקדוש, וירוצו ולא יכשלו.
והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאידרא רבא מענין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא דרשב"י ע"ה, שהתיקונים נחקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת מזונם בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן, התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה, לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם על-ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות, אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר. וכן, כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכוחות. והנה, הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כוחות לתשובה, כיון שהתשובה קדמה לבריאת עולם, על כן שולט הוא בנפשו לכנום אליו כחותיו. אבל הכינוס הזה מורגש בלב בתור עצבון, ובשכל - בלחץ וקצר-רוח. אבל לא זהו התכלית. רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו, אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השם יתברך ביתר שאת; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אומץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא ענין שילוח העורב והיונה, שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהיה חשש הפסד וסכנה, כמו נח, ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול. וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתישב הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר השם יתברך לנח (בראשית ח טז): "צא מן התבה"
[מוסר אביך]
