אנחנו גרים ביישוב מבוסס: בעלי מחנך בישיבה תיכונית ואני עובדת בתחום הפרסום. לפני שנה בערך באה אלינו הבת הבכורה שלנו (היא למדה בכיתה ז) שעד אז למדה באולפנה מוכרת וטובה ואמרה לנו שהיא רוצה ללכת עם חברה טובה שלה לאחד מהפסטיבלים שנמצאים בנגב.
מובן שבעלי ואני חששנו מיד ולא הבנו על מה מדובר: מה פסטיבל עכשיו? איך זה קשור להיותה תלמידת אולפנת? איך המחנכת שלה תגיב אם היא תשמע? איך ההורים האחרים ביישוב יגיבו אם זה יוודע להם? מאיפה היא בכלל הביאה לנו את הרעיון המטורף הזה...
בקיצור הודענו לה שתשכח מזה וזה לא בא בחשבון. בתור תגובה היא ארזה תיק, הלכה לישון בבית של חברה שלה ואמרה לנו שאלו החיים שלה והיא תחליט לבד איך לנהל אותם.
רציתי להתקשר לאמא של אותה חברה אבל הבנתי שהיא בחו"ל. אבא שלה לא ענה לנו. הבת שלנו העבירה את הלילה למורת רוחנו בבית של החברה.
למחרת היא לא חזרה לבית שלנו אלא הלכה שוב פעם לחברה. בערב כבר נסעה לפסטיבל ואנחנו התחלנו להשתגע מדאגה ותסכול.
ביום השלישי החלטתי שזה לא עסק ונסעתי עם בעלי לבית של החברה.
"מה תעשו לי? תקחו אותי בכוח לבית? לא רוצה שתגידו לי יותר מה לעשות...".
הסתכלנו עליה וכאילו לא זיהינו את הילדה שגידלנו. מדובר בילדה מדהימה, נשמה טובה, שתמיד הייתה עוזרת לי עם שאר הילדים הקטנים. מה נכנס בה עכשיו?
אמרנו לה שאנחנו ממש לא מתכוונים לקחת אותה בכוח ואנחנו רוצים לדבר. בעלי שאל אותה מה עובר עליה ומה קרה לה? למה היא עושה את זה לעצמה? למה היא מצערת אותנו?
היא ענתה שהיא ממש לא רוצה לצער אותנו אבל אלו החיים שלה והיא רוצה להתנסות בעצמה בכל מיני דברים. ושאנחנו נכבד את ההחלטה שלה..
בעלי הלך להתייעץ עם אחד מאנשי החינוך המוכרים בארץ. הוא אמר לו שלא יתנגד לה וילך איתה ראש בראש והכי חשוב: יראה לה שיש לה כתובת לאן לחזור.
אחרי שבוע התקשרה אלינו מחנכת הכיתה ואמרה שהילדה הפסיקה להופיע לשיעורים ורצתה לדעת אם אנחנו מודעים לזה.
לא. ענינו. אנחנו לא מודעים כי כבר שבוע שהיא ישנה אצל חברה שלה. מסתבר שבאחד מהבקרים שבעלי ואני לא היינו בבית היא חזרה לבית, ארזה לה בגדים שיספיקו לה לזמן ממושך וחזרה לבית של החברה
כעת היינו כבר ממש מודאגים. מה קרה לילדה שלנו?
קבעתי איתה פגישה. איך שאני רואה אותה ואני עוד רגע רוצה להתעלף!
היא החליפה את החצאית שלה. הייתה עם גופייה. פריסינג בעין ימין. פריסינג בנחיר שמאל. לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לבכות מולה.
היא ראתה אותי וראיתי שמראה הבכי הבלתי נשלט שלי זעזע אותה.
"אמא אל תבכי" אמרה לי...."ככה אני רוצה לחיות...תביני אותי"
"אז מה, את לא מתכוונת לחזור לאולפנה?" שאלתי.
"לא" ענתה לי..."אשלים את החומר שאני צריכה לבד. להזכירך אני מחוננת. קטן עליי".
"ומעכשיו את מתכוונת ללכת עם מכנסיים וגופייה?"
"כן..." ענתה לי בהיסוס. ואז שלפה סיגריה מול העיניים שלי
"את גם מעשנת עכשיו?".....חשבתי שאני חיה בתוך חלום
"מנסה לראות אם אני מתחברת לזה" ענתה לי. "אולי זה יעבור לי..."
כשחזרתי הביתה בכיתי לבעלי במשך שעה ארוכה. אמרתי לו מה נעשה? היא הבת הבכורה שלנו. היא משמשת דוגמא לשאר האחים הקטנים. מה בדיוק מצופה מאיתנו?
"תקשיבי" אמר לי בעלי: "אנחנו ניתן לה מקום בבית שלנו. ניתן לה את כל מה שהיא צריכה"
"ומה עם הנשמות הטובות?" שאלתי: "אתה מעביר שיעור בבית הכנסת הקהילתי. בעלי תפילה בימים נוראים. מה יגידו?".
"מה הם חושבים שחינוך זה מדע מדויק? שיש איזה נער או נערה שמחוסנים? זה יכול לקרות לכולם! לא מעניין אותי מה הם יגידו. זה אנחנו וזו הבת האהובה שלנו לטוב ולרע. נבקש ממנה רק לכבד אותנו. בשבת בלי סיגריות. בלי סמרטפונים בקול. פשוט לכבד".
קבענו איתה שוב פעם פגישה בעלי ואני. אמרנו לה שהיא הבת שלנו ואת זה שום דבר לא יוכל להחליף.
אמרנו לה עוד שאנחנו אוהבים אותה ונאהב אותה בכל מצב. רק שאנחנו מבקשים ממנה שתכבד את כללי הבית.
בחדר שלה היא יכולה לעשות בשקט מה שהיא רוצה. אבל היא מתבקשת לשמור על השבת במרחב הכללי. ושמאוד כדאי שלא תיפגע ברגשות של התושבים..תכבד גם אותם.
זה היה השיח. לא כפייה. לא הכרחה. אלא מתינות והכלה.
הילדה שלנו הסכימה והחזירה את כל הדברים שלה לחדר הפרטי שלה.
העברנו במיוחד את אחותה הקטנה לחדר אחר. היה יותר צפוף ופחות נוח אבל אם זה המחיר שהיינו צריכים לשלם בשביל לשמור על קשר עם הבת שלנו אז זה מה שנעשה.
בלילה לפני השינה מצאתי את בעלי בוכה בשקט. ההתנהגות שלה שברה לו את הלב אבל הוא החליט למשיך וללכת עם ההחלטה של איש החינוך הוותיק שאמר לו לתת לבת שלנו את העוגן שהיא צריכה ולחכות שהשיגעון שלה יעבור.
השנה בראש השנה לפני כמה ימים לפני תפילת 'הנני העני ממעש' בעלי הסתכל רגע לכיוון עזרת נשים ואז לראשונה מזה שנה הוא ראה את הבת שלנו יושבת בין ציבור המתפללות.
הוא לא יכל להסתיר את ההתרגשות שלו....כל התפילה הוא בכה.
הבת שלנו ישיבה איתנו בפעם הראשונה אחרי כמעט שנה בסעודת ראש השנה.
אחרי הקידוש היא יצאה החוצה ועלתה לחדר שלה אבל הרגשתי שמשהו עובר עליה
שאלתי אותה מה קרה שהיא החליטה לבוא לתפילה והיא אמרה לי שאבא שלי, סבא שלה דיבר איתה ואמר לה שלא מעניין אותו מה שהיא עושה....שתעשה מה שהיא רוצה, אבל בראש השנה צריך לכבד ולהגיע לתפילה. להראות את עצמך. היא ילדה טובה והיא קיבלה את זה.
אתמול ביום שישי הילדה שלנו לא הייתה כל הלילה בבית. שאלתי אותה איפה היא והיא אמרה לי שהיא בסידורים בתל אביב.
כשהגיע לפני שבת היא הייתה בלי הפריסינג בעיניים ועם חולצה מלאה. בלי גופיה. היא ביקשה לדבר איתי.
היא שאלה איך היא יכולה לחזור לאולפנה.
בערב לפני השינה היא ניגשה אלינו, לחדר שלנו ואמרה לי ולבעלי שהיא חייבת להגיד לנו משהו אחד:
תודה על שהיינו שם בשבילה לא משנה באיזו צורה היא הייתה...
תודה על שלא עזבנו אותה בדרך גם שהיא עשתה לנו בושות.
תודה על זה שאנחנו ההורים שלה
זה הסיפור הקטן שלנו. מוזמן לפרסם ואולי הורים שעדיין הולכים בדרך ויש להם ילדות שיצאו לדרכים משלהם ייקחו כמה תובנות.
בגלל שכל היישוב מכיר את הסיפור שלנו, מבקשת לחתום בשמי הפרטי ללא שם משפחה שיסגיר אותנו.
מאחלת לכל עם ישראל שנה טובה
חווה ה.
