אם נמצה את עומק שיטתו של הרמב״ם על הפילוסופיה, אזי יכולים אנו להעמידה על שתי המילים: דרך הממוצע. ב״דרך הממוצע״ הוא רואה חזות הכל – גם את שביל הזהב וגם את דרך הקודש.
בכל דרכי המידות, שעל האדם ללכת, דרש הרמב״ם תמיד בשבח הדרך הממוצע. לא טוב, למשל, השיפלות הנפזרה – כשם שלא טובה הגאווה, אך הענווה – הדרך הממוצע בין הגאווה והשיפלות – זוהי הדרך הרצוייה לא־לוהים ואדם; וכן בשאר המידות. והדברים עתיקים.
אבל ״דרך ממוצע״ היה לפניו – לא רק במוסר ומידות – כי אם גם לשיטה בדיעות. בכל חילוקי הדיעות, העומדים ברומו של עולם, מצא תמיד אופן ממוצע בין שני הקצוות להכריע ביניהם. וכדי להיווכח, די יהיה לנו אם נסקור אף בסקירה שטחית את דעתו והכרעתו בחילוקי הדיעות על דבר התהוות העולם, הנבואה והשגחת השם, השאלות הכי קשות בזמנו, שהיו לסלע המחלוקת בין הפילוסופים והדתיים.
אם אריסטו הפילוסוף אומר, שהעולם הוא קדמון ונצחי, והמאמינים הפשוטים אומרים שהוא מחודש ועובר ״שית אלפי שני הוו עלמא״ (סנהדרין צז, א), ואחר כך נעשה הכל כלא היה – בא הרמב״ם בדיעה מכרעת, ואומר: ״אנחנו נאות לאריסטו בחצי מדעתו, ונאמין שזה המציאות לעולם נצחי, לא שישתנה ממנו שום דבר... ואריסטו יראה, שכשם שהוא נצחי ולא יפסיד כך הוא קדמון. וכבר ביארנו ואמרנו שזה לא נכון״ (על פי מורה נבוכים ב, כט). ובכן, נתן החצי לאריסטו וחצי למאמין הפשוט, וחסל.
ומעין זה הננו רואים אצלו גם בנבואה, כמו שאמר בעצמו (שם שם, לב): ״דיעות בני אדם בנבואה כדיעותם בקדמות העולם וחידושו״ – היינו, שיש שתי דיעות קיצוניות: ״האחת, דעת המון הפתאים״, אומרת, ״שהשם יתעלה יבחר את מי שירצה וישרה נבואתו – אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא חכם או כסיל״. והשניה, דעת הפילוסופים, שהנבואה שלימות בטבע האדם ואי־אפשר שינבא סכל, ולא ייתכן שיהא איש ראוי לנבואה ולא יתנבא, כמו שאי־אפשר שיזון איש בריא ולא יוולד מן המזון ההוא דם טוב״.
וגם בזה הוא מוצא את שביל הזהב והוא מחליט בהחלטה גמורה, שאומנם ״הפתאים מעמי הארץ אי־אפשר אצלנו שינבא אחד מהם, אבל שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה ברצון א־לוהי, וזה אצלי כדמות הנפלאות כולם״.
וככה התנהג גם בשאלה הגדולה שבגדולות – שאלת השגחת השם על עולמו. גם בה יש שתי דיעות קיצוניות. האחת היא דעת אריסטו, ״שהשגחת השם תכלה ותפסק אצל גלגל הירח, ואין הפרש אצלו בין נפילת העלה מעל העץ וטביעת החסידים החשובים, אשר היו בספינה, שהכל במקרה״. ולעומת הדיעה הקיצונית השניה, היא דעת ״כת האשעריאה מן הישמעאלים, שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל, לא כללי ולא פרטי והוא שהם יודו לאריסטו בהשוואה בין נפילת העלה ומות האיש, אבל לא נשבה הרוח במקרה, אבל השם הניעה״.
וגם בזה הוא פוסק ״פלגינן דבוריה״, ויוצא לו הכתוב השלישי המכריע בדמות זו: ״שאני אאמין שההשגחה הא־לוהית היא בזה העולם התחתון מתחת גלגל הירח באישי מין האדם לבד, אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים, דעתי כדעת אריסטו; לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת השם יתברך. וגם בבני אדם איזה איש שהשיג מן השפע השכלי חלק יותר גדול תהיה ההשגחה עליו יותר, ולא תהיה אם כן ההשגחה הא־לוהית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושית זה על זה, ונעדרי השכל לגמרי יסודרו כסדרי שאר בעלי חיים, נמשל כבהמות נדמו, ומפני זה קל היה להורגם״ (שם ג, יז-יח).
הדוגמאות הללו דיין להראות, כמדומני, כי הרמב״ם היה בעל דרך הממוצע – גם בעולם החיים והמעשה וגם בעולם המחשבות והדיעות. והנני רואה בזה סיבה ומסובב, זאת אומרת מכיון שהחזיק בדרך הממוצע כבנכונה ביותר, לכן בא לידי ההשקפה, כי גם בחיים ובמעשה עלינו לבחור תמיד את דרך הממוצע.
אבל כשאנו מסתכלים בהסתכלות אובייקטיבית ביהדות המקורית שאין בה כלל מתערובות של הפילוסופיה רואים אנו, כי היא הרבה יותר מ״שביל הזהב״ ולא מסתפקת בזה כלל וכלל. הנביאים לא ידעו ולא חפצו לדעת מדרך הממוצע. הם היו קיצוניים באמת שלהם, קיצוניים בבקשת הרוחני המוחלט, וקיצוניות כזו דרשו מאת כל העם. לנביאים שנואה היתה מידת הפשרנות ולא יכלו בשום אופן לסבול את החצאיות – ״עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?״ (מלכים א יח, כא) – זו היתה הסיסמה התמידית שלהם.
אין פלא שהרמב״ם תמיד דרש בשבח דרך הממוצע – כי הוא היה מוכרח לזה, ואחרת לא היה יכול לעשות. הוא עמד בתקופה של ״נבוכים״ שהיו נבוכים ולא ידעו מה לבחור – אם את היהדות הנבואית או את הפילוסופיה האריסטוטלית – שהן באמת ״תרתי דסתרי״. ובחפצו להציל את הנפשות הנבוכות האלו עד כמה שאפשר ולקרבם לכל הפחות במקצת אלינו הראה להם, כי גם ״לדבריהם״ אפשר לקיים את היהדות.
הנה, למשל, השביל הזהב של הרמב״ם בהשגחה אומרת לו, כי אין ההשגחה על בני אדם כולם בשווה: ההשגחה תלוייה לפי מידת הצאנז השכלי של האדם, ״נעדרי השכל לגמרי יסודרו כסדרי בעלי חיים וקל להורגם״. ולא מפני חטאותיהם – אך מפני שהם נעדרי השכל אין השי״ת מתעניין בהם כלל, כשם שאינו מתעניין בנפילת העלה מן העץ. אבל הנביאים, שלא הלכו בשביל הזהב, אומרים אחרת, לגמרי אחרת. הם שומעים את קול הא־לוהים, ״כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ד׳ אֱ־לֹהִים, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ״ (יחזקאל יח, לב), ״קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ, כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי״ (יונה א, ב); ״אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד – וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ?!״ (שם ד, י-יא).
ובכן, יש שדווקא אלה אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם – נעדרי השכל לגמרי – השי״ת משגיח שלא יאונה להם כל רע. ואומנם הרמב״ם בעצמו, ב״אני מאמין״ שלו, לא עמד בזה על דרך הממוצע, והוא אומר בפשיטות: אני מאמין שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם – מבלי הבדל בין פילוסוף ובין לא פילוסוף.
וכשם שהנביאים, נביאי האמת והצדק, היו קיצוניים שבקיצוניים במידת האמת והצדק שלהם, כן גם ״בני הנביאים״ – האומה הישראלית, שירשה את נחלתם הרוחנית, הנה אופייה של אומה זו שהיא שונאת את הבינוניות, את הפושרים, ועל כן יש לנו תמיד מפלגות קיצוניות יותר ממפלגות המרכז...
אומנם הדרך הממוצע הוא הדרך היותר בטוח מכל צרה שלא תבוא, ואלה שעיקר העיקרים אצלם שלא יאונה להם כל רע, יבחרו את הדרך הזה. אבל אנו, בני נביאים, התורה קדמה אצלנו לבריאת העולם. כי עם ישראל הוא עם של ״בני נביאים״ ועל כל אחד מישראל נאמר כמו על ירמיהו בשעתו (ירמיהו א, ה): ״נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ״ – ובתור שכאלה עלינו לדרוש מעצמנו הרבה יותר מ״שביל הזהב״.
ואת זה רואים אנו גם ב״ספר המידות״ שלנו – מסכת אבות – הדורש מאתנו בכל מידה ומידה את הקיצוניות שבטוב. במידת האדם בנוגע לרכוש, למשל, אין לבחור אלא את המידה של ״שלי שלך ושלך שלך״ (אבות ה, י), וכל המידות האחרות אינן רצויות. במידת הענווה והגאווה עלינו להיות קיצוניים שבקיצוניים דווקא (שם ד, ד): ״מאוד מאוד הווי שפל רוח״ – בפני כל אדם. וככה הוא בכל המידות, מפני שלכל אחד מאתנו יש תעודה של ״נביא לגויים נתתיך״.
גם הרמב״ם בעצמו לא תמיד מסכים הוא לדרך הממוצע. הוא מביא את המשל הידוע מהמקל שנוח לו כשהוא ישר, אבל אם נתעקם לאיזה צד ואנו חפצים להישירו, אי־אפשר הדבר בלתי אם נכפוף אותו אל הצד השני ואז יוכל להיעשות שוב ישר. והנמשל הוא, שאם אדם נטה לקיצוניות רעה, אי־אפשר לו לבוא לדרך הישר זולת אם יטה לקיצוניות המתנגדת לה – לקיצוניות של הטוב.
ואנו הלוא הננו עם סגולה מכל העמים, ועלינו להשפיע על כל העולם כולו, על כל האומות והלשונות, שנתעקמו כל־כך. וכלום אפשר לעשות זאת בשביל הזהב? – הלוא אז נהיה כאותו איש שוטה המנסה באופן כזה לישר את המקל שנתעקם.
בשביל זה הננו צריכים להיות קיצוניים לצד הטוב בכל דרכינו ומעשינו, ואז אפשר יהיה לנו להשפיע ברב או במעט גם על הגויים שיתקרבו במידה ידועה לשביל הזהב.
ואם לא נשאנו הרבה פרי בזה והמקל עדיין עקום מאוד, בכל זאת אי־אפשר להכחיש, כי לולא קיצוניותנו היו העמים עומדים עוד במדרגה יותר גרועה מזו שהמה עומדים בה עכשיו.
במקום ״שביל הזהב״ עלינו להעמיד את היהדות על ״קידוש השם״ וקידוש השם אין פירושו דווקא במוות – אלא דווקא בחיים, זוהי כל היהדות, ואידך – פירושא הוא זיל גמור.
את ״קידוש השם״ מפרש היטב ראש הנביאים, באומרו: ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד׳ נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״ (דברים כח, י). ואם אנחנו גופא נסתפק רק בדרך הממוצעת – הם לא יראו בנו את ״שם ד׳״, אלא שם בני אדם בלבד, ואז לא נראה בהם גם את שם ״האדם״.
משל למה הדבר דומה: למים קרים ככפור, שאם נרצה לעשותם לכל הפחות פושרים, לא נועיל כלל וכלל אם נוסיף עליהם מים פושרים, אלא עלינו למזוג לתוכם מים רותחים ממש דווקא. ותעודתנו היא לחמם את הלבבות של כל אומות העולם שהם קרים ככפור.
בקיצור – על הנביא להיות ״איש הרוח״ וקיצוני ברוחו, והוא הדין ב״בני הנביאים״...
