פרשת העבדים שבתורה
אומנם, כאן ישאל השואל – הלוא יש בתורה גם פרשת עבדים, בין של עבד עברי ובין של עבד כנעני, ו״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״ (ויקרא כה, מו) היא אחת מהרמ״ח מצוות עשה שבתורה, ועל כן – ״כל המשחרר עבדו עובר בעשה״ (ברכות מז, ב). והלוא יש גם כן הלכות עבדים בתורה שבעל פה הכוללות הרבה פרקים והלכות, סעיפים גדולים וסעיפים קטנים, יש שם גם דינים קשים מאוד, כמו ״יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך״ (כתובות מג, א) וכדומה, וכלום יש לך ניצול גדול מזה?! וכלום יש לך סתירה גדולה לדמוקרטיות מזו?!
אבל כשאנו מתעמקים מעט בזה נראה, כי במציאות הגבילו התורות שלנו, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, בהגבלות מרובות כל־כך, את העבדות, גם של עבד עברי וגם של עבד כנעני, עד כי כל העבדות כמעט שאי־אפשר היה לה להתקיים במציאות.
בעבד עברי, נאמר (ויקרא כה, מג): ״לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״ ו״לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד״ (שם שם, לט) ובאו חז״ל ופירשו (רמב״ם, הלכות עבדים, א):
כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים... כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו... לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור ועובר עליו בלא תעשה...
וכלום אפשר לנו לתאר לעצמנו יהודי המדקדק במצוות מחזיק לו עבד עברי, וכשהוא צריך לו לכוס חמין עליו לחוש תמיד, שמא סגי ליה בלאו הכי ונמצא שהוא עובר על לאו מפורש בתורה? וכלום אפשר לקנא ב״אדון״ שכזה שתמיד יהיה לבו נוקפו שמא נכשל באיסור? ומלבד הלאו הנ״ל הרי יש גם עשה של ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ (דברים טו, טז), ומצות עשה זו אומרת (רמב״ם, שם):
כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור... שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש... אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך...
ואם האדון יסע לו למעון קיץ לאיזה מקום ואת העבד ישאיר לשמור על ביתו בעיר, שוב יעבור על מצות עשה... ואם האדון ילבש בגד חדש על פי האופנה האחרונה ויברך על זה ״שהחיינו״, יהיה מוכרח באותה שעה להלביש גם לעבד כאותו בגד ממש, וכשילכו שניהם ברחוב לא ידעו האנשים מי הוא האדון ומי הוא העבד, ויחליפו את האחד בשני. ואם האדון ישב ראש באיזו מסיבה, אז גם על העבד להיות יושב ראש, ואם האדון יישן שנת הצהרים אחרי הסעודה, גם העבד יקיים מצות שינה; ובאותו החדר ממש של האדון, וכדומה. וכלום אפשר לנו לקנא באדון שכזה?
ובנוגע לעבד כנעני, הנה מסיים הרמב״ם את ״הלכות עבדים״ בדברים אלה:
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי חוכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה... וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו...
באופן, שבאמת לא רק שכל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, אלא שגם הקונה עבד כנעני כקונה אדון לעצמו, כי דווקא האדון צריך לחשוב ולשקול כל מילה ומילה, שלא יחטא חלילה בשפתיו נגד עבדו, ואם יגביה את קולו בדברו עמו הוא עובר על מידת הרחמים, שמי שעובר על זה אינו מזרעו של אברהם אבינו, ולא לחינם אמרו ״עבדא, נהום כריסיה, לא שוי״ (גיטין יב, א).
כי גם זה כלל גדול שעלינו לדעת, שיש גם מצוות כאלו, שעיקר הכוונה שלהן הוא דווקא ההגבלה, להגביל את אופן הוצאתן לפועל עד כמה שאפשר. לדעת הרמב״ם ז״ל הכוונה של הקורבנות הוא גם כן על האופן הזה, למנוע את בני ישראל מקורבנות של עבודה זרה שהורגלו בהם בזמן ההוא, כמו שנמקה התורה גופה (ויקרא יז, ה): ״לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַד׳, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״. ואומנם, כמה מגדולי ישראל חולקים עליו על זה, אם כי יש מקור לזה בכמה מדרשי חז״ל, ואין זה מעניינינו הפעם. אכן, יש מצוות שהכל מודים בהן שבאות רק לכיוון שלילי, כלומר – להגביל ולצמצם עד כמה שאפשר, ולא לכיוון חיובי. כזאת היא המצוה של יפת־תואר, שחז״ל מדגישים בעצמם שכל עיקרה בא מטעם ש״ מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות״ (קידושין כא, ב), כלומר – לקבל את הרע במיעוטו.
והמצוה של שחיטה גופה, לשיטת כמה ראשונים, הנה, אף על פי שכתוב בתורה מצות עשה ״וְזָבַחְתָּ״ (דברים יב, כא) – איננה באמת מצות עשה. ובאה רק למנוע מהלאו של אבר מן החי ונבילה. ולשון התורה גופה מוכיח על זה: ״כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר... וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״ (שם שם, כ-כא).
וכן המצוה של ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ (דברים יז, טו), אף על פי שנאמרה בלשון מצות עשה, הנה כל סיגנון התורה מוכיח שהעיקר הוא ההגבלות שבה, לקבל את הרע במיעוטו (שם שם, יד-יז):
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ: אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אַשֶר סְבִיבֹתָי – שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִים...
ובולט שהעיקר הוא בזה ה״רק״ הבא למעט את ממשלת המלך עד לכדי מינימום.
דוגמה לכל זה היא דעת אחד מהתנאים, ש״בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר״ (סנהדרין עא, א). והכוונה בזה, שגם מצוה הזו לא באה אלא בשביל ההגבלות, ואם כי התורה בעצמה לא פרשה את ההגבלות כמו בהמצוות הנ״ל, הנה למדו חז״ל את ההגבלות מהמדרש, וכשנאמר, למשל, ״אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ״ (דברים כא, כ), אנו למדים מזה ש״אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה״ (סנהדרין שם).
וככה גם כן בלי ספק, ולדעת כולי עלמא, המצוה של ״כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי״ (שמות כא, ב), זו בוודאי איננה מצוה בחיוב, אך בשלילה, כלומר – להגדיל את העבדות עד כמה שאפשר, ולעשותה על ידי ההגבלות השונות כמעט לאי־אפשרית, והתורה איננה מאריכה כלל בעצם העניין של העבד העברי, אך בהגבלות השונות, כמו: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם...״ (שם).
ולא יפלא איפוא, מה שהנביאים, נביאי האמת והצדק, לחמו גם בעבדות וגם במלוכה. וגם המלך הראשון שלא טעם טעם חטא, נתמנה רק אחרי ש״וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל״ (שמואל א ח, יט) ואחרי שהתרעם השי״ת על זה, ואמר: ״לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלךְֹ עֲלֵיהֶם״ (שם שם, ז).
ולא כמו שחפצים החופשיים לתלות בוקי סריקי ח״ו ולראות בזה התפתחות מוסרית, אלא פשוט מפני שגם התורה גופה לא נתכוונה בכל אלו, אלא רק להגבלות השליליות וכל המרבה לשלול – הרי הוא משובח!
ועל כל פנים, רוח התורה, הנביאים והחכמים, הוא נגד העבדות בכלל, ומפני זה מוצאים אנו בזמנם של חכמי התלמוד הראשונים, שאף שעוד לא התבטלה העבדות לגמרי, הרי שביקשו בכל האמתלאות שהיו בידם כדי לשחרר את עבדיהם. ידוע ה״מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה״ על זה שביכולתו יהיה להוציאו לחירות (בבא קמא עד, ב), וב״רבי אלעזר שנכנס בבית הכנסת, ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה״ (גיטין לח, ב), הם שמחו על כל הזדמנות שבאה לידם לשחרר את עבדיהם, ולומר על זה: ״ברוך שפטרני״.
כי גם זאת עלינו להדגיש, שאם נרצה לחדור לתוך עומקה של תורה ורוחה, עלינו להתחיל את התורה מ״בראשית״ ולא רק מ״החודש הזה לכם״. ידועה אומנם קושיית ר׳ יצחק, שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ״החודש הזה לכם״, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, וידוע גם התירוץ על פי דרש. אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל פי פשוטו לא נראה שכל התורה מבראשית עד ״החודש הזה לכם״ היא רק ״מעין הקדמה״, אלא שכל אלה גם כן גופי תורה הם, וכמה גופי הלכות גדולות במוסר היהדות למדים אנו מכל פרשה ופרשה שבתורה, גם מהפרשיות שהוקדמו ל״החודש הזה לכם״.
יש, למשל, בספר בראשית, פרשיות שלימות המדברות על העבד הראשון בישראל – אליעזר עבד אברהם. ויפה אמרו חז״ל (בראשית רבה ס, ח):
יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.
כי אם נרצה לדעת את יחסם של העברים הקדמונים לעבדיהם להלכה ולמעשה, זאת נדע מיחסו של אברהם אבינו לאליעזר עבדו.
אם גם נעבור בהיסח הדעת על הדרשות שדרשו חז״ל שהרימו את ערכו של אליעזר בעיני אברהם עד למעלה ראש, ונביט רק על פשוטו של מקרא בלבד, גם אז הננו רואים אידיליה מזהירה לפנינו. אנו רואים בזה יחס האדון לעבדו כיחס של שני רעים אהובים. ידידים נאמנים, ידידי נפש. העבד איננו רק משרת, אך הוא ״זקן ביתו״ ו״המושל בכל אשר לו״. וכשאברהם צריך לבקש אשה לבנו יחידו שאוהבו יותר מנפשו, איננו מוצא ידיד ובר סמכא אחר לזה שיכול להפקיד רוחו בידו, מאליעזר עבדו.
ולא בלי מקור הוסיף הרמב״ם בסוף הלכות עבדים את הדברים הנ״ל, שמבטלים כמעט את כל ההלכות הקודמות, כי הרמב״ם לקח לו את פסקו – לא רק מחלק התורה של אחרי ״החדש הזה לכם״ – אך גם מחלק התורה שלפני זה, כי אומנם לא רק שקיימו האבות את כל התורה כולה – אך גם קיימה התורה את מעשי האבות. וכל מה שקיימו האבות – תורה שלימה היא לנו.
ונחזור לעניינינו לצדק הסוציאלי. מכל האמור כבר דעת לנבון נקל, שכשתתכונן המדינה היהודית, ונזכה באמת ל״ארץ ישראל על פי תורת ישראל״, לא נצטרך לבקש בספרי מרכס וסיעתו איך לסדר את היחוסים שבין הפועלים והבעל בית, אך נבקשם ונמצאם באוצרותינו הקדמונים: ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיךְִ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיךְִ כְּבַתְּחִלָּה״ (ישעיה א, כו).
אומנם ״הלכות שכירות פועלים״ אינן תופסות מקום גדול בכמות בספרי הפוסקים שלנו, כי ההלכות האלו לא היו כמעט הלכות למעשה בזמן הזה, אבל כשנצטרך לכך, נמצא בנקל את היסודות המוכנים מקודם כדי לבנות עליהם בניינים רמים ונישאים.
כמה וכמה חוקים יש לנו לקבוע על היסוד של ״לא תרדה בו בפרך״, ולאסור כמה מיני ניצול של פועלים על יסוד זה. אמת, שהלאו הזה, וכן הלאו של ״לא תעבוד בו עבודת עבד״, נאמר רק בעבד, כמו שאומר הרמב״ם (הלכות עבדים א, ז): ״במה דברים אמורים? בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו״. אכן, נראה כי הרמב״ם מדבר רק בפועל באקראי בעלמא, שעל זה שייך טעמו, ולא בפועל מהטיפוס של זמנינו, שיש מעמד של פועלים והפועל נשאר במעמדו זה כל ימיו. ומעניין שהמקור שממנו לקח הרמב״ם את פסקו זה הוא במכילתא, ושם כתוב: ״אבל בנו ותלמידו רשאי״, ונראה שהרמב״ם מדבר גם כן רק באנשים כאלה, שהמה מעין ״בנו ותלמידו״, אבל לא בפועלים שמשועבדים המה לעבודה באין להם מקצוע אחר בחיים.
וכמה חוקים אפשר לנו לחוקק במדינה יהודית על יסוד של הענקה, שאומנם אינה שייכת אלא בעבד, אבל כל זה אם נביט רק על צורת האותיות שבתורה ולא על הרוח שבתורה. הרוחניות של מצות הענקה היא שעלינו לדאוג שכל מי שעובד בעדנו יקום על רגליו ויעמוד סוף־סוף ברשות עצמו, ולא יהיה לעולם כפות וזקוק לאחרים. ואחת היא אם הוא עבד או פועל.
כמה חוקים יהא אפשר לחוק על היסוד של ההלכה: ״פועל העושה מלאכה לבעל הבית בדבר מאכל – הרי זה אוכל ממה שהוא עושה״ (שו״ע חו״מ, שלז, א). ואומנם, צורת ההלכה היא רק ״בדבר מאכל״ והוגבלה על ידי תנאים שונים: ״במה דברים אמורים שאוכל – כשהוא עושה בגדולי קרקע...״ – אכן, על כל פנים, רוח ההלכה הוא שלא יקופח שכר הפועל בפעולתו. אבל גם על הפועלים לדעת ש״אסור לפועל לאכול ממה שהוא אוכל אכילה גסה״. והרוח של ההלכה הזו גם כן מובן מאליו.
