שנת תש"מ, במעמד בשכונת מטרסדורף ברושלים המעמד התארך, הציבור היה גדול, ולפתע מבחין הרב אליעזר טורק בין כל הדוחק וההמולה בדמותו של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה'פחד יצחק', מלפנים ראש ישיבת 'רבינו חיים ברלין' בארצות-הברית, עומד עם שאר האנשים כאחד האדם. נחרדתי למראה, שכן רבי יצחק – מלבד היותו מזקני גדולי הדור – גם לא היה באיתנו, וניכר היה עליו שהוא מתקשה לעמוד זמן כה ממושך.
שינסתי מתניים, חיפשתי פה ושם, ולבסוף מצאתי איזה כסא פשוט – לא משהו מפואר מידי, אבל יציב על ארבע רגליים. הנחתי את הכסא לידו, והפטרתי כבדרך אגב: "ראש הישיבה, יש כאן כיסא לשבת!", ונעלמתי בתוך ההמון. אחרי כמה דקות אני שומע שאומרים: "הרב הוטנר מחפש את מי שהביא לו את הכסא". נבהלתי ותמהתי מה אירע, אך אנשים רק אמרו לי שראש הישיבה קורא לי. ניגשתי אליו, ורבי יצחק אמר לי כך: "בכזה מעמד להביא כסא, ודאי זה לא בא בקלות, מן הסתם הסתובבת וחיפשת". שתקתי במבוכה, והוא פירש את שתיקתי כהודאה: "לכן, ראשית אני רוצה לבקש ממך סליחה, על כך שלא הודיתי לך קודם, וכעת אני באמת אומר לך תודה!"
