ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו׳ – אדם הראשון קיבל את המצווה; היא הופקדה בידיו, ולו הייתה חובה להתנגד לאשתו.
ארורה האדמה בעבורך – ״האדמה״, היינו אדמת האדם – האדמה שהיא משמשת כבמה לאדם [עיין פירוש לעיל ב, ב].
הכתוב לא מתייחס אל האדמה כשלעצמה כחלק מכדור הארץ. מדובר כאן על פני הארץ החיצוניים שנבראו למען האדם, ושיש בינם לבין האדם יחסי גומלין הדוקים.
״בעבור״, פירושו המילולי: בדרך למטרה; בדומה ל״בגלל״ שפירושו: כתוצאה, שהדבר נתגלגל על ידי סיבה. ברוב המקומות, ״בעבור״ מתייחס למטרה, בעוד ש״בגלל״ מתייחס לסיבה או לאמצעי. כך, ״למען ייטב לי ׳בעבורך׳ וחיתה נפשי ׳בגללך׳ ״ (להלן יב, יג): הם ייטיבו עמי כדי להגיע אליך ולמצוא חן בעיניך; ועל ידך תהיה התוצאה שאוסיף לחיות.
נמצא שבפסוקנו, ״בעבורך״, אין מובנו: מחמת חטאך; אלא: לצרכך, לצורך תיקון דרכיך. האדמה תחדל להתפתח בחופשיות, והתפתחותה תעוכב – לטובתך, למען תיקון דרכיך. הארץ לא תוסיף להסביר לך פנים, ולא תוסיף תת שפעה לך מרצונה הטוב. רק אם תוותר על הרבה, תרוויח מעט: ״בעצבון תאכלנה״. מטרת קללת האדמה היא לחנך את האדם לנהוג בעצבון הזה. ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, הווי אומר: בכל ויתור יש רווח מסויים (משלי יד, כג), הוא עוד היום העיקר הגדול בחינוך. הויתור מעניק חירות לאדם, מגלה את הטוב והאצילי שבו, ועושה אותו לבלתי תלוי בגורמים חיצוניים, בברכת האדמה וקללתה. כתוצאה מכך, יבוא ערכו העצמי של האדם מתוך נאמנותו לה׳, אשר רק בה ימצא סיפוק נפשי אמיתי.
כך נגזר על האדם ללמוד את דרך הויתור. הוא ישמח בחלקו ויהנה מדברים טובים, רק על ידי ויתור, עמל וקושי. וכך, גם חייו הגשמיים יזכירו לו, שהמר אינו תמיד רע, והטוב אינו תמיד מתוק. ומהפרוזדור הזה – דרך הויתור – הוא ייכנס לטרקלין, השליטה על החיים: הוא יוותר מרצונו על המתוק לחושים למען הטוב המוסרי. כמו שלימדונו חז״ל, שכל המתנות הטובות שה׳ מעניק לנו אינן נקנות אלא על ידי ייסורים (ברכות ה.).
