שיחה עם הרה"ג ר' יונה פיינהנדלר, מרביץ תורה, מחנך ומגיד שיעור ב'דרשו', שמספר על אביו הגדול, הגאון רבי ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, בעל ה'אבני ישפה'
אליעזר (לייזר) רוט
הרב פיינהנדלר שליט"א סיפר אודות ראשית חייו של אביו הגדול הגאון רבי ישראל פסח פיינהנדלר בעל ה'אבני ישפה' זצ"ל, וכן שיתף עמנו כמה אלומות אור מהמשך חייו, בשורות הבאות נביא בסייעתא דשמיא את חלקה השני של השיחה המרתקת, ובה כמה עובדות וסיפורי מופת אודות הרב בעל ה'אבני ישפה' זצ"ל, כפי ששמענו אותם מפי בנו יבלחט"א.
"האמונה היוקדת של אבא, היתה לשם דבר", מספר הרב יונה פיינהנדלר, "כל יודעיו ומכריו הרגישו בה וידעו להעריך אותו על כך. בכל מקום בו היה, היו נדבקים אליו אוהבי תורה, ומשתדלים בכל כוחם לסייע לו. היו שנים שהוא חי ממש בדחקות נוראה, לא היה שקל בבית, וכל מי שדיבר עמו באותה תקופה ראה פניו מאירים בשבתו עם חברים, כאילו היה יושב ברומו של עולם ולא חסר לו דבר וחצי דבר.
"זכורני בשנות ילדותי, כשעוד גרנו בנתיבות, היה זה בתקופה אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים כיום, והמצב הביטחוני היה שונה לחלוטין. כשתושבי נתיבות ובכלל תושבי הדרום, היו רוצים לעשות קניות בזול, היינו נוסעים לעיר עזה, מטיילים בין סמטאותיה, נכנסים לחנויות מתמקחים על המחיר עם בעלי העסקים הערבים שנהגו בנו כבוד, עושים קניות וחוזרים הביתה. ביקור בעזה היה עניין של מה בכך, לא היה שום חשש לצעוד ברחוב של עזה, ולא היית צריך להביט אחורה בחשש אולי ערבי עם שברייה מעוניין לפגוע בך חלילה וחס.
"וכך, ביום מן הימים כשכלו כל הקיצים והיינו חייבים לקנות ארון חדש לבית, חסך אבא כמה שקלים, וכשהגיע הכסף לסכום מספיק כדי לקנות ארון בעזה, יצאנו לבקר בעיר הערבית, כשהנהג היה אחד מתלמידיו של אבא, יהודי 'בעל-הבית', תושב אחד המושבים באזור, שדבקה נפשו באבי זצ"ל, ושהיה מסור אליו מאוד.
"לאותו מושבניק היה טנדר עם ארגז פתוח מאחוריו, שהתאים בדיוק לשאת משאות מהסוג שביקש אבא לקנות".
"הגענו לעזה, נסענו לרחוב הראשי, נכנסו לחנות רהיטים, אבא והנהג התמקחו על המחיר עם המוכר הערבי, ולאחר שהגיעו אל העמק השווה שילמו לו במזומן והארון הועמס על ידו אל הארגז של הטנדר.
"המשכנו לנסוע לחנות אחרת, לקנות כמה דברים נוספים, ובינתיים עמד הרכב בחזית וחנה שם על יד פתחה של אחת החנויות, כשהארון על גביו, והנה בא הבעלים של החנות הסמוכה שהחזיק אומנות אבותיו בידיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, לקח את הארון ומיהר להוריד אותו מעל הארגז של הרכב, ולהכניס אותו אל החנות, בחדר האחורי הנסתר מעין הלקוחות המבקרים בחנות.
"יצאנו מהקנייה כשהסלים בידינו, פנינו אל הרכב כדי לחזור בנסיעה הביתה, ו… הארון נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
"אחרי התדהמה של הרגע הראשון התחיל המושבניק להסתכל מסביב, והבין את מה שקרה. הוא עשה חשבון שמדובר בארון כבד, לא יכול להיות שהספיקו להעלים אותו מהרחוב כולו, הוא בוודאי נמצא כאן בחנות הסמוכה.
"הוא נכנס אל החנות, ודרש מהבעלים שיחזיר את הארון. הבעלים חייך לעברו חיוך ערמומי, ואמר לו "אין לי מושג מה אתה רוצה ממני, אין לי ארון ואני לא יודע על מה אתה מדבר".
"אחרי דין ודברים, כשראה שבאמת אין עם מי לדבר, פנה המושבניק לאותו ערבי והזהיר אותו בקול גדול: "תדע לך, היהודי הזה הוא רב בנתיבות. הוא לא סתם רב, זה איש צדיק וקדוש שכל היום עוסק בתורה. הוא איש קדוש ואתה גנבת ממנו את רכושו. אין לי שום ספק שאתה תשלם מחיר על המעשים שלך, בורא עולם יעניש אותך בחומרה על כך שפגעת באיש האלוקים!".
"אחרי שנתן את ה'פסק' הזה לערבי, הוא הסתובב בחרי אף, עלה אתנו אל הרכב וחזרנו הביתה בלי הארון.
"באותו הלילה היתה יד ה' באותה החנות, והיא עלתה באש על כל תכולתה. תושבי נתיבות הכירו את החנויות שם בעזה, וידעו את אשר אירע, ויהיה לפלא".
בכל ממונך
"אכן, אבא היה איש קדוש מאוד, והמידות שלו היו מעל ומעבר להשגת שכל אנושי, ועל כך יעיד המעשה הבא שאירע עמו.
"אחרי שעברנו לירושלים, היתה לאבא דירה בשכונת רוממה, ובשכנות אלינו התגוררה אשה שלא היתה חרדית, ושהיתה מתעבת חרדים בכל מאוד. היא היתה מתנכלת למשפחה שלנו בצורה נוראית, ולא יכלה לסבול את העובדה שלצידה מתגורר רב אצילי כל כך, נשוא פנים שהוגה בתורה כל היום ושכל רואיו יעידו עליו שהוא נעים הליכות ומושלם במידות.
"ההצקות שלה היו משתנות ומתגברות מעת לעת, עד שפעם אחת היא הצליחה להגיע לשיאים של רשעות נוראה, כשגייסה את הבת שלה שהיתה עובדת במס הכנסה, והיות שאבא הוציא ספרי שו"ת, 'אבני ישפה', הוא הלינה עליו שהוא מוכר ספרים ואינו מדווח למס הכנסה.
"כמובן שההכנסות מהספרים לא היו גדולות במיוחד, ובמקרים רגילים לא היו עושים עסק מכזה סיפור, אבל מאחר וכאן היתה פקידה בכירה במס הכנסה שהחליטה להתנכל אליו באופן אישי, התברר שדרך רשעים צלחה, ואכן הוגשה נגדו תביעת מס ענקית, והתנהל נגדו משפט ממושך מאוד.
"זכורני שבוקר אחד התקשרתי אליו, ושאלתי אותו לשלומו. אבא השיב לי בחביבות גדולה כדרכו, התחיל את השיחה בברכת 'בוקר טוב' מתנגנת ושמחה כמו תמיד, ותוך כדי הדברים סיפר לי שהתקשרתי בשעה שרגליו עומדות על המדרגות של בית המשפט. הוא נכנס לדיון מכריע בעניינו, שבו הוא עתיד לשמוע מה גזר השופט ואם הוא נחלץ מהתביעה או שהוא עתיד לשלם קנס גדול של מאות אלפי שקלים חלילה.
"הכרתי את אבא וידעתי כמה האמונה שלו חזקה, ובכל זאת הופתעתי מהרוגע והשלווה שהיו לו רגע לפני כזה משפט גורלי.
"בשעת צהרים התקשרתי אליו שוב, לשמוע אם כבר נחרץ גזר הדין, והוא השיב לי באותה חביבות עם אותה שמחה. שאלתי אותו מה התחדש, והוא השיב לי בנימה רגועה ושלווה, כמעט בעליצות: "ברוך ה' הכל בסדר גמור, אני בריא ושלם, ובית המשפט גזר עלי לשלם קנס של מיליון וארבע מאות אלף שקלים…".
"חשבתי שאני נופל תחתי ומתעלף. 1.4 מיליון שקלים! זה סכום אגדי. זה היה סכום מקביל לעלות של שתי דירות בירושלים באותה התקופה, מאיפה הוא יביא את הסכום הזה? אבל אבא קיבל את זה בשלוות נפש. הרי זה לא השופט החליט, זה הקב"ה החליט לשים את ההחלטה הזאת בלבו של השופט, ואם זה רצון ההשגחה העליונה, משמע זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו. וכי יש לך דבר יותר טוב מאשר רצון ה'?…".
"היו לו שתי דירות בירושלים. באחת הוא היה גר, ואת השניה היה משכיר, ומזה היתה עיקר פרנסתו. הוא נאלץ למכור את שתי הדירות כדי לשלם את הסכום האגדי הזה.
"למעשה, אותה שכנה מרושעת הצליחה במזימתה ונישלה את אבא שלי מכל כספו. הוא יצא מהמשפט הזה שהיא בישלה לו בטוב ליבה, כשאין בידו רכוש בכלל. כתינוק שנולד.
"אחרי תקופה הוא עבר שם ליד ופגש באקראי את אותה שכנה רעה ומרושעת שהתנכלה אליו בכל הזדמנות. אבא ניצל את ההזדמנות ואמר לה מעומק לבו: "שתדעי שאני מוחל לך בלב שלם, ואין בלבי שום הקפדה עלייך, אני יודע שכל מה שקרה זה רצון ה' ואת לא צריכה להצטער שאולי אני מקפיד עלייך".
"אותה שכנה נעצה בו מבט מלא רוע ואמרה בקול שלו ובלי שום נקיפות מצפון: "אני לא צריכה את המחילה שלך, אתה יכול לכעוס ולהקפיד כמה שאתה רוצה". הוא שמע את הדברים, הסתובב והלך לו, בלי לומר אף מילה אחת נוספת…
"חז"ל הקדושים אומרים, יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ויש לך אדם שמממונו חביב עליו מגופו. שמא תאמר אולי אבא זצ"ל היה מאלו שהממון שלהם היה פחות חביב עליהם ולכן הצליח לעמוד בניסיון הזה ולקבל בשלוות נפש את אובדן הממון, אבל לא היא, כך היה גם לגבי גופו, כפי שיעיד המעשה הבא ששמעתי מפיה של אמי מורתי תבלחט"א.
"כאשר חלה בחוליו הקשה האחרון, המליצו הרופאים הארץ שאבא ייסע לארה"ב, שם במנהטן שבניו יורק יש בית חולים מפורסם 'ממוריאל', ושם אולי ימצא הרופא שיוכל להביא מזור למחלתו.
"נסע אבא לניו יורק, ואמא תבלחט"א ליוותה אותו כמובן על כל צעד ושעל. הם הגיעו לבית החולים ופגשו את הפרופסור הגדול שהציע להם תוכנית טיפולים קשה ומורכבת, כשהוא כמובן לא יכול להבטיח שום דבר לגבי הצלחת הטיפול, ואף אומר להם בפה מלא שאחוזי ההישרדות אינם גבוהים במיוחד.
"הם ירדו מבית החולים לרחובה של עיר, בדרך לחזור לאכסניה שלהם. אמא הלכה שפופה כמו שאפשר לצפות ממי שהרגע קיבלה בשורה כל כך מרה, ופתאום היא שומעת את אבא מתחיל לשיר. מרימה את העיניים הכבויות שלה מהרצפה ורואה אותו הולך בצעדי ריקוד ברחוב ראשי במנהטן, באמצע היום, כאילו הוא היה עכשיו רוקד סביב ה'בימה' בבית הכנסת בעיצומם של ההקפות של שמחת תורה…
"היא לא הבינה מה קורה ושאלה את אבא, למה אתה רוקד? קיבלת עכשיו בשורת קשה, מה כל כך משמח אותך?
"אבא הסתכל עליה בחוסר הבנה: הרי כתוב "כי את אשר יאהב ה' יוכיח". נו, את רואה שהקב"ה מוכיח אותי ומייסר אותי. מה זה אומר? שהוא אוהב אותי! קיבלתי עכשיו בשורה כל כך משמחת, הקב"ה אוהב אותי. איך אפשר שלא לצאת בריקוד?!".
"הגישה הזאת נשמרה גם בהמשך. כשהוא היה מגיע לבית החולים, וראה את הפנים הנפולות של כל החולים שם, הוא היה היחיד שצועד שם עם חיוך, ותמיד השתדל לשמח גם אחרים.
"לא זו בלבד אלא שהוא אפילו כתב ספר, שבחייו אף הוצאה לאור לא הסכימה להדפיס אותו בגלל שזה היה מאוד מוזר לכתוב ספר על התמודדות מתוך שמחה ואושר… זה נתפס כמו משהו פרובוקטיבי… לאחר מכן אחי שינה את השם של הספר שרצה אבא להעניק לו, וקרא לו 'אתה מחסי', כדי שזה יחליק בקלות בגרונם של המוציאים לאור, ואכן הספר הודפס ועד היום הוא נחשב לאחד הספרים הבולטים בתחום העזרה העצמית.
"כששאלו את אבא איך הוא הגיע לכזאת דרגה של אמונה וביטחון, הוא אמר שבמשך שלוש שנים הוא עסק ללא הרף בלימוד של שער הביטחון ב'חובת הלבבות', עד שהוא הרגיש שהלימוד הזה שינה את כל צורת החשיבה שלו. הוא הגיע לדרגה שבכל מה שקרה לו הוא הרגיש את ה'חסד יסובבנו' שנאמר על הבוטח בה'.
