ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ – הוצרך לומר כי נחמתי וגו׳ ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה׳ קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו׳ כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה׳ פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה׳ מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג׳ או ד׳ מצות ידועות, וה׳ לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז״ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן. [אור החיים]
ויאמר השם אמחה את האדם. God said: I will wipe out man. God had to repeat here once more that He "regretted" having made man so that we would understand that God's regret expressed in the previous verse was not because of man's deeds, but concerned man's creation per se. Had God wanted to wipe out mankind only because of their deeds, anyone who had not committed a serious sin would not have been affected by the decree to wipe out man. This would comprise all the people under twenty years of age. If the decree was due to God's regret at having made man at all, everybody would be included in the decree. In view of the fact that the Torah tells us through the repeated use of the word נחמתי that every human being was included in the decree, the Torah had to continue immediately and tell us that there was one single exception, namely Noach. The Torah tells us that Noach "found favor in the eyes of God," i.e. not on account of his deeds. Once God had decided that He "regretted" having made man Noach's good deeds would have had no impact on his fate. He needed an act of grace by God to save him. The fact that God granted Noach grace does not mean that he did not deserve to survive based on his good deeds. There are certain categories of מצות, good deeds, which secure a person grace in the eyes of God. God has deliberately refrained from telling us which מצות fall into that category because otherwise everybody would merely concentrate on performing those commandments.
