איתא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח, ה, ע"ג): "כד דמך רב סימון בר זביד, על רבי ליא ואפטר עילוי: ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו יש להם חליפין. 'כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושת'. אלו אם אבדו - יש להן חליפין, אבל תלמיד חכם שמת, מי מביא לנו חליפתו? מי מביא לנו תמורתו? 'והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי'. אמר רבי לוי: מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה יצא לבם, דכתיב "ויצא לבם", אנו שאבדנו את ר' סימון בר זביד על אחת כמה וכמה".
מה אמר רבי ליא? קיימים דברים, שהגם שתשמישו של עולם הם, יש להם תמורה. אבל לתלמיד חכם שמת - אין לו תמורה. דברים אחרים - ערכם נמדד על פי הפונקציה שהם ממלאים. כשאתה מודד דבר לפי התועלת שבו - תמיד יש לו תמורה. את הפונקציה ימלא מישהו אחר. אם לא יהיה שולחן של כסף - יהא שולחן של נחושת, אם לא נחושת - יהיה שולחן של עץ.
לא כן תלמיד חכם. עוד לפני שמדברים על תרומתו, על התועלת שהביא, על מעשיו - יש לדבר על עצם הווייתו. "מי יתן לנו תמורתו". תלמיד חכם לא נמדד רק לפי מה שהוא תורם. אכן, "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונהנין ממנו עצה, תושיה בינה וגבורה", אבל בראש ובראשונה יש לו ערך מצד עצם מציאותו, מצד היותו "תלמיד חכם". חז"ל מבקשים ללמדנו מהי משמעותה של הסתלקות "גברא רבה". החסר הראשוני אינו מתבטא באובדן המנהיגות, אלא באובדנהשל מציאות "תלמיד חכם" בעולם. מסיבה זו, כאב לבי שבשעת הלוויתו של אותו גאון ותלמיד חכם גדול, הרב גורן, ראיתי אלפים, אולי רבבות, אך כולם "משלנו", חובשי כיפות סרוגות. אנשים מחוגים אחרים כמעט לא מצאתי. אותם דברים אמרתי בעת שהספדתי את הגאון ר' יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל "מנחת יצחק", ראש העדה החרדית. הייתי בהלוויה שלו, וראיתי הרבה אנשים. אך "כיפות סרוגות" בכל אלה לא מצאתי. יש משהו לקוי בחברה שלנו. לא יודעים להעריך תלמיד חכם על עצם היותו תלמיד חכם.
