ה׳ – אותה מידת הרחמים שהניחה אדם בארץ, היא שגזרה עליו עכשיו כלייה. השחתת האדם היתה כל כך גדולה, עד שהשמדתו עצמה הייתה מעשה של רחמים.
אמחה את האדם אשר בראתי וגו׳ – גם בשעת ההשמדה, מתבטאת עליונות האדם על שאר הנבראים, שכן השמדתו מביאה בעקבותיה את השמדת כל חי. הכתוב אינו אומר: ״אמחה את האדם מעל הארץ״, אלא ״מעל פני האדמה״. שטחה העליון של הארץ ניתן לאדם כדי למלא בו את ייעודו. הקשר שבין האדם לבין יצורי האדמה אינו רק קשר גופני אלא יש בו גם קשר מוסרי. האדמה נובלת ומתאבלת על ההשחתה המוסרית של יושביה, דבר זה בולט בכל ספרי התנ״ך [עיין ישעיהו כד, ד–ה].
א הִנֵּה יְהוָה בּוֹקֵק הָאָרֶץ, וּבוֹלְקָהּ; וְעִוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ. ב וְהָיָה כָעָם, כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ; כַּקּוֹנֶה, כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ. ג הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ, וְהִבּוֹז תִּבֹּז: כִּי יְהוָה, דִּבֶּר אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. ד אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל; אֻמְלָלוּ, מְרוֹם עַם-הָאָרֶץ. ה וְהָאָרֶץ חָנְפָה, תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ: כִּי-עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק, הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם.
הכתוב אינו אומר ״אמחה את האדם״ לחלוטין, אלא מוסיף את ההגבלה ״מעל פני האדמה״. יתכן אפוא, שגם השמדה זו הייתה רק יחסית – הסרה מן האדמה. אולי אף כאן השתמרה נשמתו האלקית של האדם במקומות אחרים ובמצבים אחרים? נוכל רק לרמוז על כך עד כמה שידינו מגעת. על כל פנים, לשון הכתוב מורה על כלייה יחסית בלבד.
חז״ל במדרש מוסיפים עוד הערה חשובה. לדעתם ״מחה״ מציין מחייה גמורה (בראשית רבה כח, ב־ג). יתכן ש״מחה״ קרוב ל״מהה״, השורש של ״מה״: דבר בלי צורה, שאיננו יכולים לומר מה הוא. מכאן, שהגזירה על אדם הייתה לא רק מיתה וריקבון הבשר אלא גם ריקבון העצמות. גם עצם הלוז שלדעת חז״ל אינה כלה לעולם, נמחתה כאן לחלוטין (בראשית רבה שם). על פי זה מובן מדוע לא נמצאו שרידים, או – לדעת החוקרים החדשים – נמצאו רק שרידים מועטים מאד, של בני אדם מלפני המבול. מלבד זאת אמרו חז״ל, שהתאווה ורדיפת הנאות החושים ממהרות את ריקבון הגוף (ראה שבת קנב:). ואפשר שדברים אלה נאמרו בייחוד על בני דור המבול שהשחיתו את דרכם.
כך הלך דור שלם לאבדון עקב חטאו. [רשר"ה]
