הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
תיקון העולם בנטיעות
חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב. [פתגם מרן הרב זצ"ל]
"חשק נטיעת אילנות". שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל, נובעת
עפ"י רוב מעולם החומר. ה"חשק" קשור לעולם החושים: "כי טוב העץ
למאכל וכי תאוה הוא לעינים[1]. והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל,
למלא תאוות האכילה בפירות העץ. ברם, כיון שפעולה זו משכללת את העולם ומוציאה אותו
מחורבנו, הרי בשרשה של פעולה זו יש קשר לכל ה"יש", השואף לעילוי ותיקון.
לכן נובע "חשק" זה גם מ"חפץ הטבת הדורות הבאים".
ה"חפץ" הוא אבי כל שאיפות האדם[2], ממנו נובע ה"רצון" -
המתפרט גם ל"רצונות" יותר פשוטים קטנים וגסים, הקשורים לעולם החומר,
כ"חשק" ו"תאוה" וכדומה.
אמנם, בנטיעת עץ החרוב, שאת פירותיו ישא לאחר "שבעים שנה", שהם תקופת חיי האדם, מתגלה חפץ זה בטהרתו. רק לשם "הטבת הדורות". כתשובת הזקן לחוני המעגל: "אני מצאתי את העולם בחרובים, וכשם שנטעו אבותי בשבילי כך אטע אני לבני"[3].
יסוד ה"ערלה" בעצי מאכל, בא מפני "חשק" זה, מפני
שהנוטע מתכוון רק להנאתו החמרית במילוי כרסו. והראיה - "הנוטע אילן מאכל
ודעתו עליו שיהיה לסייג לגינה או שנטעו לקורות ולא לפירות - הרי זה פטור מן
הערלה"[4]. בקשת ההנאה הפרטית לשם אכילה, היא אשר גורמת לערלה עד שנה רביעית.
בשנה הרביעית - אדם מעלה את הפירות לירושלים ואוכל אותם שם בקדושה.
ואז הפירות הם "קודש הלולים". במקום זה, מתעלית אכילתו לא רק לשם בנין גופו הפרטי, "אלא הוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב"[5]. אח"כ מותרים הפירות באכילה בכל מקום, לאחר שעלתה אכילתו מפניה פרטית למגמה כללית.
כעין זה פירש הרב לענין ערלת אדם:
היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל, ואנו נכנסים לברית קודש, שעל ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות, בתכונה הקשורה ליסוד הכל"[6].
עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר: "אני אמלוך ואני ואפסי עוד" - אין שלום בעצמנו, ואין שם ה' מופיע עלינו, שמה גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע[8].
* מתוך "באר מגד ירחים" (קובץ "הראיה", הוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ו, עמ' קעו).
[1]
בראשית (ג, א).
[2] ה"חפץ" מבטא את הצד
המופשט שב"רצון". אין משתמשים ב"חפץ" לצרכים מעשייים כמו:
"אני חפץ בספר", אלא: "רוצה בספר". משמע, שה"רצון"
למטה מה"חפץ", ואילו ה"חשק" למטה מה"רצון", שימושו
הרגיל לעניני תאוה. עיין וישלח (לד, ח, יט). בתחילה: "שכם בני חשקה נפשו
בבתכם" - אח"כ נצטרפו עוד חלקי נפש לענין זה ונתעצם הדבר בלבבו "כי
חפץ בבת יעקב" בתחילה סתם הכתוב: "בבתכם" - אח"כ "בת
יעקב" מפני חשיבותה, וממשיך הכתוב גם על חשיבותו: "והוא נכבד מכל בית
אביו".
[3] תענית (כג ע"א).
[4] רמב"ם (הל' מע"ש
פ"י ה"ב).
[5] עולת ראיה (ח"א עמ' שסה).
[6] שם (עמ' שצז).
[7] "וחנינא בני די לו בקב חרובין
מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז ע"ב).
[8] אורות הקודש (ח"ב עמ' תקע).
