ש"ק ג' שכ"ו
רוח הקודש של הנבואה, ביחוד של האספקלריא המאירה, שהיא נבואת התורה, נבואתו של אדון הנביאים, הוא משונה בצביונו מאותו רוח הקודש של תורה שבעל פה, בין אותו רוח הקודש שיוצר את ההלכות ההולכות ומתחדשות מעצמותה של תורה, בין אותו רוח הקודש הכללי, שעל פיו נאמרו ההלכות שלמשה מסיני, שהן אבני הפנה של תורה שבע"פ. רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית, ורוח ההלכותי מלא גבורה מלכותית, מעשית. תיקון העולם הוא דוקא כשמתיחדים שני הרוחות יחד, והם משפיעים ומושפעים זה מזה. והסגנון הדבורי מוכרח הוא להיות אצל כל אחד על פי נשמתו המיוחדה, ולהתפעל מרוח חברו ג"כ ע"פ המיזוג וההתאחדות הראויה, להוציא כלי למעשהו, כלול בהדר תפארת, בגויה מעשית מחוטבה, מתהלכת עם הבריות. מוארה בנשמה אידיאלית, מרקיעה לשחקים.
נושא הפסקה - איחוד בין תורה והנבואה לתורה שבעל פה ההלכתית שמתחדשת תמידית.
ביאור הפסקה:
רוח הקודש של הנבואה, ביחוד של האספקלריא המאירה, שהיא נבואת התורה, נבואתו של אדון הנביאים, הוא משונה בצביונו מאותו רוח הקודש של תורה שבעל פה - בפסקה זאת הרב ממשיך לעסוק באיחודים של דברים שונים. אומנם כאן הרב עושה איחוד שונה ממה שראינו בפסקה הקודמת. בפסקה הקודמת הרב ביאר את ההבדל ואת הצורך לאחד בין תורה לנבואה, בביאור ההבדל והאחדות בניהם, נבואת משה הייתה שייכת למעלת התורה לעומת הנבואה. כאן הרב מתייחס לנבואה בכל הרחבותיה כולל תורת משה, וכולל הלכה למשה מסיני. לעומת ההלכה שהיא התורה המעשית המתחדשת בכל זמן. הרב מבאר שיש חילוק בין נבואה ורוח הקודש של נבואה שהיא שייכת להארה אלוקית הבאה לנביא, לבין רוח הקודש והארה שמגיע לעוסק בתורה שבעל פה. בעצם הרב מבאר שיש הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
בביאור ההבדלים הרב מרחיב באורות התורה פרק א' שם הרב מבאר כמה הבדלים בין התורות השונות. וכך כותב הרב שם. אורות התורה פרק א' פסקה א. - תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דואים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלהים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו.... בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', - תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד', לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.
במקור זה הרב מבאר את ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הרב מציין בעיקר שני הבדלים שיבואו לידי ביטוי גם בפסקה שלנו. הרב מבאר שתורה שבכתב היא שייכת יותר לתפארת, היינו היא נמצאת קצת מעל המציאות לעומת תורה שבכתב שהיא יורדת יותר למציאות. כמו כן תורה שבעל פה היא יותר מתחדשת, היא משתנה על פי שפעת החיים של האומה הישראלית, התורה שבעל פה מכילה בתוכה את כל החידושים שעתידים התלמידים בכל הדורות לחדש. כמובן שמדברים על שני החלקים של התורה, צריך להכיר שהכל ניתן למשה מסיני והכל הוא שורש אחד, וכך כותב הרמב"ם.
רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה. - כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב. והמצוה זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. וכן הכריע הרמב"ם במשנה תורה. רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח - שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס ... אם כן ודאי שהשורש הוא אחד, ולכן בהמשך הפסקה הרב ידרוש את הצורך לאחד בין החלקים השונים. אבל בכל זאת יש הבדל בצביון של התורות. צורת לימוד תורה שבכתב ולימוד הנבואה כולל נבואת משה, שונה מלימוד התורה שבעל פה. הרב מסביר שנבואה ונבואת משה שניהם נמצאים באותו צביון למרות ההבדל בניהם שהרי נבואת משה היא אספקלריא מאירה בשונה מן הנבואה הרגילה, כמו שביארנו בפסקה קודמת עיין שם. בכל אופן למרות ההבדל בקבלת הנבואה בניהם יש להם נקודה משותפת צביון משותף השונה מלימוד תורה שבעל פה.
בין אותו רוח הקודש שיוצר את ההלכות ההולכות ומתחדשות מעצמותה של תורה, בין אותו רוח הקודש הכללי, שעל פיו נאמרו ההלכות שלמשה מסיני, שהן אבני הפנה של תורה שבע"פ - כאן הרב מסביר את ההבדל בין רוח הקודש של תורה שבעל פה לתורה שבכתב. אומנם גם לתורה שבעל פה צריך מעין רוח הקודש והארה אלוקית לחדש בתורה, בכל זאת התורה שבעל פה היא תורה המתחדשת מעצמות התורה. היינו מתוך הבנת התורה האדם יכול לפתח ולהרחיב את התורה. הפיתוח אינו נובע מן האור הכללי של הנבואה, אלא הפיתוח נובע מן העמקה בעצמות התורה. הפלפול שהאדם מדקדק בפרטי התורה זה יוצר את הפיתוח של התורה שבעל פה בכל דור ודור. כמו שראינו בפסקה שהבאנו מאורות התורה, הפיתוח תלוי בצרכים ובשינויי החיים בכל דור ודור.
לעומת תורה שבעל פה המתפתחת יש את תורה שבכתב. אומנם הרב מוסיף שתורה שבכתב כוללת בתורה את ההלכות שהם הלכה למשה מסיני. הלכות אלו מבטאות את הקביעות שקיבלנו תורה ברורה ומוחלטת, שכביכול אינה תלויה בידיעת התורה, אלא בנבואה שנמסרה ממשה רבינו. הלכה למשה מסיני אומנם מבחינה חיצונית אפשר לשייך אותה לתורה שבכל פה, כיון שהיא אינה כתובה במפורש בתורה. בכל זאת מבחינה עניינית פנימית משמעות הלכה למשה מסיני בזה שהיא נחשבת קבועה, היא אינה משתנה ולכן קשורה יותר לנבואה ותורה שבכתב. כיון שהשורש של פיתוח התורה אבני היסוד שלא ישתנו זאת הלכה לשמה מסיני, לכן בצביון הלכה למשה מסיני דומה יותר לתורה שבכתב. משא"כ כל פיתוחי תורה שבעל פה, שהיא יכולה להתפתח לפי התחדשות ההלכות והצרכים שקיימים בכל דור ודור.
רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית, ורוח ההלכותי מלא גבורה מלכותית, מעשית - הרב ממשיך ומבאר את ההבדל בין התורות. הרב מבאר שהנבואה היא שייכת אל התפארת, באופן כללי תורה שבכתב היא שייכת למקום יותר עליון היא רוחנית ושייכת אל ספירת התפארת. לעומת זאת ההלכה היא שייכת אל עולם המעשה. השייכות אל עולם המעשה קשורה אל ספירת המלכות. במלכות יש גבורה שהיא כביכול רק מקבלת ומעבירה את כל ההבנות אל המעשה. הרב מוסיף כאן שנבואה ותורה שבכתב היא מבטאת אידיאל עליון. כיון שתורה שבכתב אינה צריכה לרדת לידי מעשה לכן היא יכולה להשאר באידיאל העליון. לעומת זאת ההלכה היא צריכה המון גבורה, הגבורה מבטאת צמצום. הטעם שתורה שבעל פה, שההלכות צריכות גבורה, משום שלעומת האידיאל המנותק כשיורדים למעשה צריך את תכונת הצמצום. תכונה של אור שיכול לרדת למעשה. בעולם המעשה תמיד אנו נתקלים בפער בין האידיאל המופשט לבין התוצאה המעשית. תמיד התוצאה המעשית צריכה לקחת בחשבון את הצמצום ואת הקשיים המתלווים למימוש של האידיאל הגדול. זאת המיוחדות של תורה שבעל פה, שהיא לוקחת בחשבון את הקשים המתגלים בעולם המעשה. לכן יש בהלכה גבורה של צמצום.
תיקון העולם הוא דוקא כשמתיחדים שני הרוחות יחד, והם משפיעים ומושפעים זה מזה - הרב מבאר שתיקון העולם יווצר כשנצליח לאחד בין התורות. וכך כותב הרב גם באורות התורה. אורות התורה פרק א' פסקה ג. - יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם ... אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית ... עד אשר יפוח היום ואור החיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שרשה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים. והדודים יתאחדו בנוה אפריונם ...
הרב מבאר שהאידיאל שבעיקר מופיע בארץ ישראל הוא היכולת לחבר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. אומנם הקלקול של הגלות יצר שהאחדות הזאת נפרדה. קשה לראות את הקשר בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב. אנו מתעסקים בעיקר בתורה שבעל פה. שכחנו את העיסוק בפסוקים. שכחנו את העיסוק באידיאלים גדולים, אנו מתעסקים בעיקר וכדומה בהלכה וכדומה. לכן התיקון יהיה שנמצא את הקשר בין הדברים, את ההשפעה כיצד כל כח משפיע אחד על חברו.
והסגנון הדבורי מוכרח הוא להיות אצל כל אחד על פי נשמתו המיוחדה, ולהתפעל מרוח חברו ג"כ ע"פ המיזוג וההתאחדות הראויה - הרב מבאר שהאחדות צריכה להופיע בצורה כזאת שכל כח בצורה החיצונית היינו בצורת הדיבור שלו הוא יביא את הכח שמייחד אותו. כל תורה תביא את צורת הדיבור המתאימה לנשמתה של אותה תורה. אומנם למרות שכל אחד מביא את סגנונו עדיין כל אחד צריך לקחת התפעלות היינו השפעה רחוקה שמאירה ויוצרת מעין מיזוג והתאחדות עם התורה השניה.
להוציא כלי למעשהו, כלול בהדר תפארת, בגויה מעשית מחוטבה, מתהלכת עם הבריות. מוארה בנשמה אידיאלית, מרקיעה לשחקים - המטרה להביא את הדברים לידי מעשה בצורה של תפארת. ההוצאה לידי מעשה מבטאת את התורה שבעל פה, בכל זאת ההוצאה הזאת תכלול בתורה תפארת. בצורה כזאת המעשה לא יהיה מבוטא בצורה מצומצמת, אלא המעשה יהיה מחוטב בגוונים שונים. זה בדיוק העניין של התפארת, שהיא כוללת בתוכה גוונים שונים. בצורה כזאת המעשה יוכל לבוא לידי ביטוי אצל הבריות השונות. המעשה יופיע במלא כוחו בהארה של נשמה אידיאלית, היינו חיבור בין המעשה לבין האידיאל.
אפשר לתת דוגמא לעניין. יכול להיות פלפול מעשי, דיון הלכתי ממשי, שהוא נכנס לדקות וקטנות. בראיה הרגילה מתרגלים להתעסק באותה קטנות. אבל בחיבור בין הדבקים מסוגלים לחשוב גם בגדלות, למרות השאלה הקטנה הפרטית, החיבור בין הדברים יוצר שהאדם עדיין זוכר וחושב על האידיאל הכללי שצריך להופיע.
[אורות הקודש המבואר הרב נריה פופר שליט"א]
