הנה, באמת ענין העבודה בכלל והיראה והאהבה והדבקות ידועים לכל, אבל הידיעה היא רק ידיעת השם לבדו ולא הכונה שהשם נושא בקרבו. כי לפי קדושת עמקי חכמת היראה, שכל החכמות הן הצעות והכנות להם[1], לא יודעו לאדם מצד הדיבור החיצוני, אלא בהגיון הלב בדיבור הפנימי. וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן ענינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני. ורוב החכמות, כשידובר בהן, יוכר מצד הדבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען, ואי-אפשר לשום בעל-שכל שהוא יצייר לו שהוא יודע אותן אם לא ידען; משא"כ כל עניני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם. ומי שאינו מתבונן לאשורם של דברים, יחשוב שיודע הוא הדברים, בידיעות השמות.
על כן, החובה היא לעיין, שיהיה מכיר הדברים בהכרה פנימית, וממילא יתרחבו אצלו הדברים שמביאים לאותה ההכרה, עד שיעלה בידו להעניק מטוב ידיעתו גם לזולתו.
אמנם, תוכן הדבר, מה שהשמות האלה מצד עצמם הם גלויים לכל מצד הטבע הוא, שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה. וכל החכמה בזה היא רק להבין, איך יהיו כל עניני המדות נוטים אל השי"ת ושם כבודו. א"כ אין השמות בעצם ענין החכמה הדרושה לעבודה, ומכל מקום אינם דבר זולתה.
וממילא יצא לנו מקום לימוד, עד היכן החיוב מגיע לשקוד על ידיעת השם יתברך בהנהגתו השלמה בטובו וחסדו המופלא, שהרי כל חפצינו שאלו המדות, שהן קבועות בטבענו, הן בעצמן, כאשר יתברר לנו, העיקר שראוי להשתמש בהן הוא לעבודת ד' ית', יהיו קבועות בזה, וזאת היא מעלת הדבקות שהמדות דבוקות בנפש תמיד, וכיון שיתעלו אחרי הדעת לקרבה אל ד', יהיה תמיד עמו ית', א"כ הרי אי-אפשר שיקבעו אלה המדות על המצב שאינו טבען הראשון באמצעים שלא היו מספיקים אף לטבען הראשון.
ביאור הדברים: הרינו רואים, שהמידות הטבעיות באדם אינן נקבעות כ"א כפי הדעת; ולפי ידיעתו, בין שתהיה אמתית או כוזבת, ידבקו מדותיו; והקטן, הבלתי-מכיר כלל שום ענין, אין לו מדות כלל; וכשיגדל, ויכיר שהמאכל הוא טוב, יאהבנו, ומי שיקח ממנו והוא צריך לו יכעס עליו, וכל מה שתתפשט הדעת יותר כן יתפשטו המדות. על כן, כשאנו באים לקובען כולן ביראת השם יתברך ואהבתו, צריך עכ"פ שתתפשט הדעת בדרכיו הישרים והכרתו, שעל פיהן יתכוננו המדות, ומה שיחסר מהדעת, כפלי-כפלים בערכו יחסר מהמדות, כיון שהוא שורש להן ונושאן.
והנה, לפי זה, האמת היא, שעניני האמת חרותים בנו בטבענו, ונפשנו לא תתן לה מנוח (אם לא נבלבל אותה בידים בטרדות מותרות או מגונות שמאפילות אורה), עד שתעמוד על טבעה האמיתי, דהיינו שיהיו כל מידותיה משמשות לעבודת השם יתברך. ולפי זה, המעצים עיניו מהשקיף בעיונו על עניני היראה והעבודה, הוא חומס נפשו מאוד, שמונע ממנה טבעה ממש, כסוגר עיניו מראות או אוטם תמיד אזנו משמע[3]. עד שלא ישתמש כלל בחוש מהחושים, וק"ו לכל החושים כולם, איש כזה ודאי בחשכה יתהלך, כמו שאמר הכתוב (משלי ד יט): "דרך רשעים כאפלה"[4].
א) ע' שבת לא. ואגרת הרמב"ם אל ר' יהונתן הכהן "זה הדור בלבושו". ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה: "ששאר החכמות אינן אלא להרגיל בהם עד שיגיע לדעת האלהית".
ב) ע' ספר המדות להרב יעקב המגיד מדובנא שער האהבה פ' י.
ג) לעין סגירה כל-שהיא היא בלתי-טבעית, ולאוזן - האטימה תמיד. וע'
כתובות ה: ומהרש"א שם שקצת אטימתה לפעמים שייך לטבע בריאתה.
ד)שמונה פרקים להרמב"ם פ"ג.
