איחוד הלכה ואגדה

Here!!!!

ש"ק ה' א-ב 

ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית.

הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד, שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי.

הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו, הוא כוח יסודי עובר כחוט השני בכל גילויי החיים, בכל פינותיהם, והוא צריך להתגלות תמיד בצורה יותר רחבה. התכונה האנליטית, אחרי שפועלת את פעולתה המנתחת כדי לברר כל מקצוע על פי חוגו, צריכה היא להניח מקום להתכונה הסינטטית, להופיע באור הנשמה המאחדת, שכל המדעים, כל המקצועות הרוחניים לגווניהם השונים, ייראו על ידה כאברים שונים בגוייה אחת מחוטבה ואיתנה, שנשמה אחת מחוטבה ואיתנה וחיה, רבת האונים, מאירה בה.

והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר. והעולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרעיונית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור.

ומתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצוע המיוחד שאנו באים לשים בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה.

החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהם מאז ומעולם. כל מי שלא טעם טעם הלכה לא טעם טעם תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג. והעבודה הלימודית צריכה להתגלות, בתור צורה פועלת באופן מתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד.

באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי.

אמנם אין כל אחד מרגיש בבליטה הגונה את הזרמים הללו, שהם מלאים מציאות תדירית כל אחד במקצע של חברו. ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שני החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי.

חייבים אנו להבליט מאד את ההתוודעות של אלה שני הכוחות בצורה מתוקנת, שכל אחד יבסס יותר את תוכן חברו ויעזור ביותר לברר את פרטיו, ולהאיר אור יותר בהיר על תיאוריו הכלליים, ועל עומק סברותיו והיקפן. ההלכה צריכה היא להתבסם מריח האגדה בשיעור מוטעם והגון, והאגדה צריכה גם היא להערך בתכנית של קצב, של משפטים קבועים והגיון מבורר ומוגדר, כתבניתה של ההלכה המאוששת, ועם זה יכפל כוח שתיהן ורעננותן.

הצורך שהביא את בעלי הפלפול בדורות שעברו, לנסות לפעמים לשלב את האגדה עם ההלכה, הוא באמת נובע מתביעה זו של אחדותם של אלה הכוחות הפועלים כל כך יחד.

ואנו שהננו כבר דרושים לקבץ כמה כשרונות וידיעות לברורם של תלמודנו, ושל כל ארחות חיינו, ובפרט שגם עצם הלימוד ההלכותי מוכרח הוא להיות מורכב מהרחבה של כמה שיטות, של ראשונים ושל אחרונים, שנתרבו במשך הדורות, וההתעמקות וההרחבה היא מוכרחת לנו ביותר, צריכים אנו כבר להתהלך בהרחבה גמורה גם ביחש לאיגודם של תוכני ההלכה והאגדה, שהם כוללים כבר כל השימושים ההגיוניים וההיסתוריים, המוסריים והאמוניים, ההרגשיים והנימוסיים. ועל כולם הופעה זכה, ספוגה מטל החיים של כללות אור התורה, שהיא ראויה לבוא כלוית חן על כל העוסק בתורה לשמה, ליתן לו עדן מיוחד ואושר של שמחת תורה, מעודדת לב.

נושא הפסקה - המטרה לאחד בין הלכה ואגדה, האחדות הזאת היא מקצוע מיוחד שצריך להתפתח. 

ביאור הפסקה: 

ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו - הרב בפסקה זאת ממשיך בחשיבות ובצורך לאחד בין ההלכה לאגדה. הרב מבאר שההלכה והאגדה צריכות להתאחד. יסוד דברי הרב מבוססים על ההנחה שכל התורה היא אחדותית. זה מה שמבואר בפסוק בתהילים לגבי התורה. תהלים פרק יט פסוק ח - תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. הפסוק מבאר שהתורה היא משיבת נפש רק כשהיא תמימה. משמעות המילה תמימה היינו שלמה. שיש שלמות ואחדות בתוך התורה ממילא היא משיבת נפש. אם כן השאיפה צריכה להיות לאחד בין חלקי התורה, בין ההלכה לאגדה. למרות שוודאי שיש הבדל בצורת הלימוד בין הלכה ואגדה, עד כדי כך שבגמ' מובא שאמרו לר' עקיבא שלמרות גדלותו הוא לא יודע ללמוד אגדה, וכך מובא בגמ' בחגיגה. 

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד א - אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. 

בכל זאת הרב קורא לאחד בין הדברים, כיון שבשורש הכל מאוחד. 

ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן - הרב מבאר שישנו הכרח חיצוני המכריח אותנו לעסוק בשתיהן יחד, נראה שכוונת הרב שיש הכרח בתוך הגמרא. היינו שכבר בגמ' אנו רואים שילוב בין אגדה להלכה. האגדתות מופיעות בתוך הש"ס, בצורה כזאת שאין אפשרות שאדם יתמקד רק במקצוע אחד. ההכרח הזה הוא נראה חיצוני, אבל הוא מביא לנו התאחדות רוחנית פנימית. 

מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה. וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית - מי שמרגיש שההלכה והאגדה הם שני דברים שונים, אדם כזה הוא מפסיד את היכולת להפריה משמעותית. ישנה הפריה גדולה הנוצרת דוקא משילוב של שני חלקים אלו. הרב משתמש בלשון של הפריה, כיון שמהותה של הפריה היא יצירת קשר בין שני דברים שונים. מפגש בין צורות חשיבה שונות יכולות לתת הפריה וחידוש משמעותי. לכן ההפריה הרוחנית היותר גדולה תהייה בהכרת האחדות והקשר בין הלכה והגדה. ההפריה הזאת צריכה לנבוע מתוך הכרה פנימית שבאמת הדברים מאוחדים. אם אדם יחשוב שצריך לקשר רק בגלל קושיות חיצוניות, זה לא יפעל להפריה. דווקא ההרה הפנימית מתוך הנפש שיש אחדות, וודאות נפשית של האחדות, ממילא האדם יוכל להגיע להפריה גדולה. ההבנה שיש קשר בין הלכה לאגדה נובעת מן ההבנה שיש קשר הדוק בין הצד הגלוי והנסתר של התורה. כיון שהאגדה הרבה פעמים מבטאת את העומק של ההלכה. 

וכך מבאר השל"ה על הקשר בין נגלה ונסתר. של"ה תולדות אדם בית חכמה תניינא קפז. ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה, העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם, וזהו גילויו, וכמאמר הפסוק [משלי כה, יא] 'תפוחי זהב במשכיות כסף דבר על אפניו', רצה לומר, כמו שנתקרב הכסף לזהב, רק שהוא מדרגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. במקור זה מסביר השל"ה שאמת הנגלה והנסתר הם אותו דבר, אלא שהנסתר נתעבה ומתגשם עד שמופיע בצורה גלויה. 

הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד. שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי - בעקבות הקשר שיש בין אגדה להלכה לכן אנו צריכים ליצור אחדות. יצירת האחדות מחייבת צורת לימוד חדשה. צורה בה אנו סוללים אורחות לימוד חדשות המכירות את הצורך באיחוד הזה. המטרה שהאיחוד הזה יהפך להיות איחוד עצמי, היינו יצירה חדשה בהם רואים את האחדות. אסור שהאחדות תהייה חיצונית ואסור שהאחדות תבוא בצו רה שאיננה נכונה.  

ראוי לציין שדברי הרב הם מחודשים ואינם מוסכמים. החתם סופר כתב על אותם שרוצים לערבב בין הלכה ואגדה כך. שו"ת חתם סופר חלק א אורח חיים סימן נא - ידענא פאר רום מכ"ת שלא ילעג עוד על מנהגי ישראל שנעלם טעמם ממנו כי ממקור מים חיים הם נובעים, ורגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסי' ומנהגנו צריך בדיקה אחריו כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרים לא יספיק לא יתן לחטוא את בשרו, ויפה כ' פר"מ על שכנגדו שהביא מכתבי האר"י וכ' עליו פר"מ עם נעלמים לא אבוא יפה דיבר, וכן אני אומר כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות חייב משום זורע כלאים פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע, ולעומת זה המערב ספרי הגיון עם דברי תורה עובר על חורש שור וחמור יחדיו ואם הוא מנהיג ישראל מנהיג בכלאים. 

וכן כתב הנודע ביהודה. שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן קסא - ומה שרצה לומר ללמוד הלכה למעשה מן אגדה ומדברי המדרש במקום שאין הגמרא סותרת לזה וכתב שבירושלמי איתא שאין למדין לא מן הלכות ולא מן אגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא ועל זה נשען מעלתו לומר כי היכי דמן התוספתות נתבאר בדברי הפוסקים שבמקום שאין בגמרא סתירה לדברי התוספתא למדין ממנה הה"ד מדברי אגדה היכא דלא מצינו בגמרא סתירה על דברי המדרש למדין מן המדרש דהרי כולהו בני בקתא חדא נינהו. ... ואמנם אני אומר דאף דהירושלמי כללינהו יחד מ"מ לאו בחדא מחתא מחתינהו ומה ענין המדרש אצל התוספתא עיקרה להלכות ולזה היה תחלת כוונת מחברם ור' חיי א ור' אושעיא המה יסדוה וכל מגמתם לדיני התורה ולכן במקום שאין סתירה בדברי הגמרא סומכים על התוספתא אבל המדרשים והאגדות עיקר כוונתם על המוסר ועל הרמזים ועל המשלים שבהם והכל עיקר הדת אבל אין עיקר כוונתם על פסקי הלכות לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל ... 

בדברי החתם סופר והנודע ביהודה מבואר שאין ללמוד הלכות כלל מן האגדות. ואפילו במקום שלא מפורש בגמ' שום התייחסות אין לסמוך על האגדות. אם כן לכאורה דברי הרב הקורא לאחד בין הלכה ואגדה חולקים על דברי האחרונים האלה. ואפשר שבאמת יש כאן מחלוקת. אבל לענ"ד הרב בדבריו לא קורא לשנות דברי הלכה בעקבות האגדה. הרב רק רוצה שיהיה קשר בין הדברים. הקשר בין הדברים יעשה בצורה שאינה ערבוב. כל חלק וחלק בתורה יכיר את מקומו, האגדה תכיר את מקומה וההלכה תכיר את מקומה. אלא החידוש שאחד יפרה את השני. בסופו של דבר בפסיקת הלכה אנו נמשיך לפסוק בצורה הרגילה, אלא שבזכות לימוד האגדה נוכל להעמיק יותר טוב בטעמי ההלכה. 

הרב באגרותיו מוסיף ומבאר עד כמה חשוב לשבור את המחיצה הקיימת בין ההלכה והאגדה, וכך כותב הרב. אגרות הראיה ח"א אגרת קג. - כי לדעתי העניה יש לנו עוד מחיצה אחת, שהיינו צריכים לפתוח בה גם כן פתח להרבות הכניסה והיצירה מגבול לגבול, והיא: בין חכמת האגדה לחכמת ההלכה. הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו, הוא כח יסודי עובר כחוט השני בכל גילויי החיים, בכל פנותיהם, והוא צריך להתגלות תמיד בצורה יותר רחבה- הרב מסביר שיסוד האחדות הוא יסוד שמופיע בכל כוחות החיים. יסוד זה איננו קשור דווקא לאיחוד חלקי התורה, אלא זה יסוד הקשור אל כל ענייני החיים. זהו יסוד רוחני שעליו נשען העולם, על פי יסוד זה אנו יכולים לשכלל את העולם. אנו יכולים לראות במדע, היום המדע מתפתח בצורה כזאת שיש שילובים של כוחות שונים. ככל שההמצאה והמדע ישלב חלקים נוספים אז אותו חלק יהיה משוכלל יותר. וודאי שביחס לטכנולוגיה החובקת עולם, חיבור בין כל חלקי האנושות אנו יכולים לראות את היתרון של האחדות. 

הרב באופן שיטתי סובר שיש לראות את האחדות בכל הבריאה, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.... קובץ ח' פסקה מ - בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה את זה, ודוקא מסתירתם יבוא הבנין הרצוי. ... יש אמנם עולם עליון ברומה של המחשבה, ששם כבר השלום מושקף, ודוקא מתוך ברכת השלום, מתוך השקט והנחת, מתוך השלוה והנועם, הכל מתברך ומתאדר. כשאנו עומדים בגי חזיון עליון זה, הננו סוקרים את הפרינציפים בשרשיהם, והננו רואים את אורח השלום שבהם, את הצד השווה בכל מילואו. 

במקור זה מסביר הרב שההתבוננות בעולם הרגיל רואה את הסתירות הקיימות במציאות. אומנם יש עולם עליון גבוה יותר, בעולם היותר עליון רואים את האחדות ואת השלום בכל המציאות. כשהאדם עולה ורואה את השורשים של הדברים, אז רואים את האחדות הקיימת בכל המציאות כולה. 

התכונה האנליטית, אחרי שפועלת את פעולתה המנתחת כדי לברר כל מקצוע על פי חוגו, צריכה היא להניח מקום להתכונה הסינטטית, להופיע באור הנשמה המאחדת - הרב מתאר את השלבים השונים של ההסתכלות על המציאות. בשלב הראשון צריך להתבונן בצורה אנלטית, היינו תפיסה המנתחת וחוקרת מה ההבדל בין החלקים השונים. בצורה כזאת אפשר להכיר בכל כח את כוחות הפרטי. אומנם מתוך התכונה האנלטית המנתחת אפשר להגיע אל התכונה הסינטטית, זאת התכונה המאחדת בין הכוחות. התכונה המאחדת מבינה שיש נשמה כללית שמאחדת את כל המציאות כולה. הרב בשמונה קבצים מתאר גם את קיבוץ ההפכים כשלב הנמצא מעל הפירוד, וכך כותב הרב. קובץ ב' פסקה ער. (ערפלי טוהר עמ' צה') - 

אין להבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד של השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד. אבל בעלי הדעה המחוורת, מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופשים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים. 

במקור זה מסביר הרב שמה שנראה מחולק והפוך מחברו, זה נראה בגלל קטנות ההשכלה. אומנם בעלי הדעה המחוורת, הדעה העליונה מסוגלים להכיר את האחדות הגדולה, את השלמות. בצורה כזאת אנו מכירים כיצד כל דעה היא חלק קטן מן השלמות הגדולה. 

שכל המדעים, כל המקצועות הרוחניים לגווניהם השונים, יראו על ידה כאברים שונים בגויה אחת מחוטבה ואיתנה, שנשמה אחת מחוטבה ואיתנה וחיה, רבת האונים, מאירה בה - האידיאל לקרב את העולמות הרחוקים בצורה אחדותית. האחדות צריכה להופיע בכל המקצועות הרוחניים השונים. מצאנו עולמות רוחניים שונים של הלכה, אגדה, מוסר, דרש סוד וכדומה. אנו צריכים ללמד לאחד בין הגוונים השונים. האחדות הזאת איננה מבטלת את הפרטים, האחדות יוצרת מציאות שאנו רואים את כל המציאות כאברים שונים שפועלים בגויה אחת, בגוף אחד. בגוף לכל אבר יש תפקיד שונה, אבל האברים צריכים לעבוד בשיתוף פעולה. בצורה כזאת כשיש שיתוף פעולה אז הגוף איתן, כל אבר יודע את מקומו. בצורה כזאת כשכל איבר פועל במידתו המדוייקת, אז יש חטיבה מסודרת ואיתנה. חטיבה מגלמת את הביטוי של פרטים שונים הפועלים כקבוצה. אומנם בחיצוניות זה נראה כאילו יש כאן חלקים שונים של גוף אחד, אבל בעומק יש כאן נשמה אחת, בנשמה שלא שייך להגיד אברים שונים. בנשמה שייך להגיד רק נשמה אחדותית מחוטבת איתנה וחיה. אומנם מתוך הנשמה יש הרבה 'אונים', היינו הרבה כוחות הנובעים מן הנשמה האחדותית. היכולת לאחד בין החלקים השונים נובעת מן ההסתכלות הפנימית שהאדם צריך להתרגל להסתכל. 

וכך כותב הרב על אחדות החלקים השונים. קובץ א' פסקה תפח. - משתוממים הם בעלי הפנימיות, בעת שהחיצוניות נושאת את דגלה ברמה בחיים. אבל עליהם לדעת, כי הפנימיות היא אז, רק אז, מנצחת, כשהיא מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר, אברים בריאים ולב אמיץ, חושים מפותחים וסדרי יופי, נקיות וטהרה, מוסר נימוסי ודרך ארץ, ומרץ ואהבה לחיים ולעולם. אז תוכל הפנימיות לשלוט על ממלכה מלאה אונים... 

במקור זה מבאר הרב שבעלי הפנימיות עומדים בניגוד לחיצוניות. החיצוניות היא פועלת להבליט את ההבדלים. אבל כשמסתכלים פנימה רואים כיצד הכל מסודר באחדות מלאה. בצורה כזאת הפנימיות תוכל לשלוט ולנהל כוחות שונים ומגוונים. 

והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר - הרב מבאר שאת גילוי האחדות אנו צריכים להתחיל מאחדות של הלכה ואגדה. האחדות הזאת היא רק התחלה שמתוכה נוכל לאחד ולעשות עוד חיבורים של שיתופי פעולה לאין קץ. 

והעולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרעיונית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור - הרב מסביר מה יוולד מתוך אחדות הלכה ואגדה. התוצאה שתווצר אחדות בין שמים וארץ, הסיבה לאחדות כיון שההבדל בין הלכה ואגדה, שהלכה מבטאת את הארץ, ואילו אגדה מבטאת את השמים. לכן מצאנו בחז"ל התייחסות לאגדה בצורה כזאת. ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מט - דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו. אם כן האגדה קשורה לשמיים, לאלוקות. לעומת האגדה עומדת ההלכה, ההלכה היא ההתייחסות המעשית כיצד האדם צריך להתנהג בענייני העולם הזה. המצוות הם קשורות אל הצד הגשמי הקיים בהלכה. ולכן ההלכה היא הגוף של התורה. הגוף הגשמי ביחס לנשמה הנמצאת בפנימיות. המטרה של הבריאה לגלות אלוקות בארץ הגשמית, וכך כותב בעל התניא. תניא ליקוטי אמרים פרק לו - 

והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים במקור זה מבאר בעל התניא שתכלית הבריאה לעשות דירה בתחתונים. דירה בארץ הגשמית. ולכן ממשיך התניא ומבאר כך. תניא ליקוטי אמרים פרק לז - כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה"ז. 

במקור זה מבואר שהדרך לגלות את אור ה', זה נעשה בדווקא על ידי עשיית המצווה בחפצים הגשמיים. הרב ממשיך לבאר שהאיחוד יחבר גם האנושיות הבשרית, היינו הפעולה הפיזית שהאדם עושה. זה בא לידי ביטוי בהלכה. לבין העולם הרוחני, העולם השכלי של האדם. כשהאדם מקיים מצוות הוא מתעסק בעולם המעשי הבשרי, ואילו כשהאדם לומד אגדה האדם מפתח את עולמו הרעיוני הרוחני. החיבור בין הדברים יוצר אחדות בכל הבריאה, שכל הבריאה כולה תאחד בין הפעולה הבשרית לשורש האידיאלוגי הרעיוני. בצורה כזאת כל כח ייתן שכלול ועושר כלפי חברו. 

מתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצוע המיוחד שאנו באים לשים בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה - כשהאדם פועל מתוך דעה משוכללת, מתוך דעה המכירה בחשיבות של אחדות ההלכה והאגדה, אז יופיע אור חדש. החיבור בין הלכה ואגדה זה לא רק חיבור טכני חיצוני. החיבור הזה יכול ליצור הפריה חדשה, בצרוה כזאת יכול להופיע אור חדש שכלל לא היה בעולם. בדיוק כמו שייחוד בין בעל לאשה יוצר וולד חדש, כך גם הדעה שמכירה בחשיבות של החיבור, כיון שיש כאן דעת שהיא הכח המאחד והמייחד ממילא יווצר אור חדש. 

החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם - הרב מבאר שהאחדות בין הלכה ואגדה, זה לא חידוש. בעצם זאת אחדות שהייתה קיימת בשורש, אלא שהיא התעלמה ונהפכה להיות חבויה. הרב באגרותיו מתאר את לימוד התורה שהיה קיים בארץ ישראל, וכך כותב הרב. אגרות הראיה ח"א אגרות צו, עמ' קיב - הבדל עצום ונשגב בין תורת א"י לתורת חו"ל. בא"י שפע רוח הקדש מתפרץ לחול על כל ת"ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וק"ו על קיבוץ ת"ח, והרוח הכללי, השופע בנועם הולך ומתפשט, הוא הרודד את כל הפרטים, הוא המרחיב את כל ההלכות, הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחו"ל. 

במקור זה הרב מבאר שתורת א"י במהותה היא מכירה את הקשר בין רוח הקודש לבין פרטי ההלכות. אפשר שרוח הקודש כאן היא מסמלת את האגדה, היכולת לראות את הכח הרוחני העומד בתוך ההלכות. זאת המציאות המתוקנת שהייתה בזמן שהיינו בארץ ישראל. וכך ממשיך הרב שם. אגרות הראיה ח"א אגרת צו, עמ' קיג - יסוד הפלפול והחידוש שבא"י, אפי' בהלכה, בנוי הוא בעיקרו מעצם היסוד הרוחני של חפץ אדון כל עולמים יתעלה שמו, הנמצא בכללותה של תורה ומזהיר ומנהיר בכל מצוה והלכה, בסעיפיה וסעיפי סעיפיה, עד שהדברים שמחים כנתינתם מסיני. כאן הרב ממשיך לתאר כיצד כל החלקים של התורה, אפילו פרטי הפרטים של הפלפול, בארץ ישראל הם מחוברים אל האור הפנימי המחיה את ההלכה. אם כן האחדות בין השורש הפנימי לצד הגלוי, זאת אחדות שקיימת. התורה היא תורה אחת, תורה תמימה שנתנה לנו בצורה אחדותית. כמו שמופיע במדרש רבה. 

ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כב - ועליהם ככל הדברים ריב"ל אמר ועליהם ככל הדברים וכתיב כל המצוה אשר אנכי וגו' כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני שנאמר (קהלת א) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא חבירו משיב עליו כבר היה לעולמים. במקור זה מבואר שכל התורה הגיע למשה מסיני. בסיני הכל היה מאוחד, המשנה ההלכה והאגדות. אומנם בפועל בהמשך הדורות בצורה הגלויה, או בעקבות הגלות האחדות הסתתרה. וכעת נראה כאילו יש פירוד בין החלקים השונים. 

כל מי שלא טעם טעם הלכה לא טעם טעם תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג - הרב כאן ממשיך להסביר את הקשר בין החלקים השונים, וממילא הרב מרמז על התפקיד וייעודו של כל חלק וחלק בתורה. הרב מבאר שההלכה עיקרה לטעום את התורה, ואילו האגדה עיקר עניינה לטעום את יראת חטא. כמו שהרב הביא לעיל, האגדה קשורה לשמים, לכן האגדה מביאה את יראת החטא. לעומת זאת ההלכה היא קשורה לפלפול, לעומק של הלומדים. לכן דווקא הרגשת מתיקות התורה אפשר להכיר תוך כדי פלפול לימוד ההלכה. 

מקור חילוקו של הרב נובע ממה שמובא באבות דר' נתן מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כט - רבי יצחק בן פנחס אומר כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא:

במקור זה מבואר שאם האדם מחזיק רק במדרש, היינו באגדה בלי הלכה אז אין לאדם טעם של חכמה. כמו שהרב כתב כאן, במקרה כזה אין לאדם טעם של תורה. ואילו במקרה הפוך שאדם מחזיק רק בהלכה בלי מדרש אין לו טעם של יראת חטא. כמו כן ממשיך אבות דר' נתן ומביא משל נוסף. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כט - הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות זה גבור ואינו מזויין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה גבור ומזויין: מקור זה נראה שממשיך את אותו יסוד. המדרש מביא לאדם גבורה. המדרש מביא לאדם את היכולת להתמודד מול הקשיים. לעומת המדרש יש את ההלכה שהיא כלי הזיין. ההלכה מלמדת את האדם כיצד להשתמש ולפעול נכון בתורה. לא מספיקה גבורה בלי כלי זיין, ולא מספיקים כלי זיין בלי תכלית ומטרה שנותנת לאדם גבורה. לכן כדי להצליח האדם צריך שזה וזה יהיה בידו. 

 והעבודה הלימודית צריכה להתגלות, בתור צורה פועלת באופן מתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד - האחדות צריכה להופיע בצורה כזאת שעבודת האדם פועלת שהאדם יגלה את החיבור בצורה מתודית. היינו שצורת הלימוד תפעל כבר מתחילתה בצורה מאחדת. היינו שהאדם יכיר כבר בתחילת לימודו שיש מקום לאחד בין החלקים השונים. 

ההכרה הזאת כשהיא עומדת בצורה מתודית כבר בתחילת הלימוד היא תשפיע שהלימוד והתוצאות יהיו תוצאות כבירות מאד. באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה - הרב ממשיך להסביר למה הכרחי להכיר את האחדות הזאת כבר בזמן הלימוד הראשוני. למה כבר בלימוד ההלכה או האגדה האדם צריך להכיר שיש אחדות, ולא לעשות את האחדות רק לאחר סיום כל תחום בפני עצמו. והטעם משום שבאמת התחומים לא מחולקים באמת. היינו בתוך ההלכה תמיד אנו יכולים למצוא עניין רוחני של האגדה. וכן להיפך, בתוך האגדה אנו תמיד נוכל למצוא תוכן הלכתי. הרב מסביר בעומק כיצד אנו יכולים לחפש בהלכה תוכן של אגדה ולהיפך. הדרך לחפש היא כך: כשהאדם ילמד הלכה הוא צריך לחפש בתוך ההלכה תוכן של איכות. היינו כשהאדם ינסה למצוא בהלכה שורש איכותי, ממילא האדם בצורת החיפוש הזאת מתקרב אל האגדה. בצורה כזאת סביר שהאדם ימצא בתוך ההלכה את האגדה. וכן להיפך: כשהאדם ילמד אגדה ותוך כדי לימוד האגדה האדם יחפש צורה כמותית לממש את האגדה בפועל. היינו לחפש באיזה צורה האגדה המופשטת יכולה להופיע בצורה כמותית, ממילא בלימוד כזה האדם מתקרב את ההלכה. בצורה כזאת פתאום מתוך האגדה מופיעה ההלכה. 

ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי - אם כן האדם צריך להכיר שאפילו כשהאדם לא מחפש ולא מרגיש, גם בלי ידיעתו יש השפעה חזקה בין החלקים השונים. יש בתוך ההלכה אגדה נסתרת, ובתוך האגדה יש קיצוב וגבולות של הלכה. כיון שזה קיים תמיד, ההתעלמות מן ההשפעה היא יוצרת פספוס וחוסר הבנה בלימוד התורה. זאת השפעה שאנו לא יכולים להתעלם ממנה. לכן אנו צריכים להכיר את האחדות הזאת, ולהכניס תוך כדי הלימוד את ההבנה המתודית-הלימודית, שיש אחדות והשפעה בין החלקים השונים. 

אמנם אין כל אחד מרגיש בבליטה הגונה את הזרמים הללו, שהם מלאים מציאות תדירית כל אחד במקצע של חברו - הרב מקבל את זה שלא כל אחד מסוגל להרגיש את החלקים השונים. כיון שהחלקים השונים המתערבבים אחד בתוך השני הם מופיעים בצורה עדינה, מעין בליטה של תכונה אחרת. לכן יש אנשים שאינם מסוגלים להרגיש בתוך כל חלק את הבליטה וההופעה של החלק והמקצוע השני. למרות שחיבור הזרמים האלה מופיע בצורה תדירית בין שני החלקים. 

ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שני החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי - הבעיה הגדולה היא ההתנכרות. הרב מסכים שגם אם האדם לא מסוגל להכיר את השילוב בין החלקים, זה עדיין בסדר. הבעיה היא יצירה של התנכרות. כשהאדם ממש יוצר נקודת זרות בין החלקים השונים, זה עצמו יוצר פירוד חולני שאיננו טבעי. הרב באגרותיו מתאר את הנפילה הגדולה שנוצרה בעקבות הפירוד בין ההלכה לנשמת התורה, וכך כותב הרב. אגרות הראיה ח"ב אגרת תפג' עמ' קכג'. 48 - אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, שעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו ... עזבנו את נשמת התורה, וזאת היא הצעקה הגדולה והמקפת בעזה דורות רבים... גדולי הכשרון שבנו פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה ... והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי ... במקור זה הרב מתאר עד כמה התורה חסרה. אנו התרגלנו ללמוד תורה בלי נשמת התורה. בצורה כזאת יש צעקה וחסרון גדול. בצורה כזאת אנו יצרנו פירוד חולני שאיננו מתאים לטבע של התורה. ההתנכרות, ההתעקשות שיש חילוק בין הדברים יוצר שאנו לא מסוגלים להרחיב את העיון. אנו מצמצמים כל תחום במקומו, בצורה כזאת כל חוג מתמקד בחלק מסויים המופיע בו. בצורה כזאת אנו מכניסים את החלקים השונים במעין עוגה צרה שאיננה יכולה להתרחב בצורה נכונה.

חייבים אנו להבליט מאד את ההתודעות של אלה שני הכחות בצורה מתוקנת, שכל אחד יבסס יותר את תוכן חברו ויעזור ביותר לברר את פרטיו, ולהאיר אור יותר בהיר על תאוריו הכלליים, ועל עומק סברותיו והיקפן - כיון שההתנכרות היא מביאה לפירוד חולני, לכן אנו חייבים לתקן את החסרון. תיקון החסרון יעשה על ידי שאנו נבליט ונדגיש שיש קשר בין החלקים השונים. אנו צריכים לעבוד על התודעה שכל כח יכול לעזור לברר את הפרטים של חברו. אנו צריכים לסדר את התודעה, כך שננסה לגרום שכל כח יאיר את חברו באור יותר בהיר ויותר כללי. בצורה כזאת ההשפעה תבוא לידי ביטוי הן בתיאור הכללי, והן בעומק של הסברא של כל חלק וחלק. 

וכך כותב הרב באגרותיו. אגרות הראיה ח"א אגרת קמו' עמ' קפז'. - לא תוכל לעד התורה להיות מצומצמת רק בחקר הלכה המעשית לבדו. החלק הרוחני שבתורה, לכל רחבו, עמקו והיקיפו, מוכרח גם הוא למצא מקום בישיבה. האגדות. המדרשים הנגלים והנסתרים, ספרי המחקר והקבלה העיונית, המוסר והרעיון, הדקדוק. הפיוט והשירה, כמובן של חכמי אמת וחסידים הראשונים, גם הם הנם גופי תורה, שאף ע"פ שאי אפשר לתן להם כ"כ זמן וכ"כ קביעות, כמו ההלכות והתלמודים, הפוסקים הראשונים והאחרונים, מ"מ א"א כלל, ביחוד בימינו, וביותר בארץ ישראל, הדורשת תעופה רוחנית מבניה בטבע קדושתה, המלוה את כל אוירה, למנע את כל אלה מלקחת עבורם מקום חשוב. וצד חידוש זה הוא מוכרח בדורנו, ומוכרח הוא ביותר בישוב החדש, הדורש רפואה רוחנית. הרב מסביר במקור זה עד כמה אי אפשר להשאיר את התורה בצורה המצומצמת. אנו מוכרחים ללמוד את התורה בצורה רחבה. אומנם עדיין יש מקום ללמוד יותר את ההלכות שהם עיקר התורה. אבל אנו צריכים להכיר שיש צורך לתת מ קום ללימוד הרוחני של המחקר הקבלה האגדה וכדומה. הרב מבאר שזה תיקון מוכרח בדורנו, זה התיקון שאנו צריכים לעשות לקראת חידוש הישוב החדש בארץ ישראל. ההלכה צריכה היא להתבסם מריח האגדה בשיעור מוטעם והגון, והאגדה צריכה גם היא להערך בתכנית של קצב, של משפטים קבועים והגיון מבורר ומוגדר, כתבניתה של ההלכה המאוששת, ועם זה יכפל כח שתיהן ורעננותן. הרב חוזר ומבאר שההלכה צריכה לקבל בישום מריח האגדה. הבישום מבטא את הצד הפנימי הקיים בתוך ההלכה. הבישום הזה צריך להגיע בצורה מוטעמת ושיעור הגון, כדי שהבישום לא ישתלט ולא יגרום לבלבול בתוך עולם ההלכה. לעומת זאת גם האגדה צריכה לקבל את התכנית של קצב ההלכה. היינו האגדה שהיא פועלת בצורה של הרחבה ללא גבול, בצורה של הרגשות לא ברורות. היא האגדה צריכה את השפעת ההלכה שהיא מכניסה לתוך חלקי האגדה את הגדרים הקצובים והסדורים. מתוך ההלכה אנו מבינים את האיזונים השונים הקיימים בתוך האגדה. מתוך ההלכה אנו יכולים לקבל הבנה יותר נכונה ביחס בין מדרשים שונים. בצורה כזאת כל כח יקבל הכפלה משמעותית של הבנה, כל כח יקבל רעננות וחידוש מן הכח השני. 

הצורך שהביא את בעלי הפלפול בדורות שעברו, לנסות לפעמים לשלב את האגדה עם ההלכה, הוא באמת נובע מתביעה זו של אחדותם של אלה הכחות הפועלים כל כך יחד - הרב מסביר שכבר מצאנו ניסיונות של בעלי פלפול בדורות קודמים שניסו לשלב הלכה ואגדה. הרב מסביר שהסיבה שהיה נסיון כזה, כיון שהם הבינו שיש אחדות בין הכוחות האלה. אומנם נראה שהרב כותב שאלו היו רק ניסיונות. היינו ניסיונות אלה לא בהכרח הצליחו. אומנם עצם הדבר שהיה ניסיון מוכח שיש צורך משמעותי בשילוב ובחיבור של הדברים. גם נסיון שאיננו מצליח יכול ללמד על המגמה ועל הכיוון אליו אנו צריכים לשאוף.  

ואנו שהננו כבר דרושים לקבץ כמה כשרונות וידיעות לברורם של תלמודנו, ושל כל ארחות חיינו, ובפרט שגם עצם הלימוד ההלכותי מוכרח הוא להיות מורכב מהרחבה של כמה שיטות, של ראשונים ושל אחרונים, שנתרבו במשך הדורות, וההתעמקות וההרחבה היא מוכרחת לנו ביותר - כעת הרב מסביר למה ההרחבה היא נצרכת עוד יותר בתקופה שלנו. הרב מבאר שבדורנו אנו גם בלימוד המצומצם של ההלכה כבר לא יכולים להצטמצם. הרי בירורי הלכה בעיון, בירור של אורחות החיים בזמננו הוא מוכרח להיות מורכב משיטות ראשונים ואחרונים. כל הלימוד הפשוט של ההלכה הוא מורכב כבר משילובים שונים של דורות שונים. אם כן השילו ב של ההסברים השונים הוא מוטבע בעצם הלימוד ההלכתי שאנו לומדים. אם כן כיון שאנו כבר התרגלנו ללמוד הלכה בצורה רחבה, קל וחומר שאנו נצרכים לעשות הרחבה גם לעומק. אנו לא יכולים להסתפק רק בהרחבות של הראשונים והאחרונים, אנו מוכרחים להתרחב ולהעמיק גם בצדדים של האגדה הנמצאים בתוך ההלכה. צריכים אנו כבר להתהלך בהרחבה גמורה גם ביחש לאיגודם של תוכני ההלכה והאגדה, שהם כוללים כבר כל השימושים ההגיוניים וההיסתוריים, המוסריים והאמוניים, ההרגשיים והנימוסיים- כיון שאנו רגילים להרחבות של הראשונים והאחרונים, אנו צריכים להתרגל גם להרחבה של איגוד הלכה ואגדה. כיון שהאיחוד הזה כולל בתוכו הרבה פרטים והרחבות נוספות שהם יעזרו לנו ללימוד ההלכה. הרחבת האגדה כוללת בתוכה שם שימושים של הגיון והיסטוריה. בצורה כזאת אנו מבינים את עומק ההלכה בצורה יותר טובה, בזכות הכרת ההיסטוריה. ההכרה כיצד ההלכה נוצרה, על איזה סיטואציה ההלכה דיברה. האגדה כוללת בתוכה גם שימושים מוסריים, מטרות מוסריות העומדות בשורש ההלכה. גם התייחסות אמונית שהאגדה מכניסה לתוך פרטי המצווה. האגדה גם מרחיבה את ההרגשות והנימוסים הנמצאים בתוך ההלכה. 

ועל כולם הופעה זכה, ספוגה מטל החיים של כללות אור התורה, שהיא ראויה לבא כלוית חן על כל העוסק בתורה לשמה, לתן לו עדן מיוחד ואושר של שמחת תורה, מעודדת לב - הרב הסביר את הרווחים הגדולים שאנו יכולים לקבל מן האגדה המופיעה בתוך ההלכה. אבל היתרון הגדול שהאגדה היא מסוגלת לאחד את כללות התורה. כשהאדם מכניס את האגדה לתוך ההלכה, בצורה כזאת האדם מחובר אל כללות אור התורה. אור התורה מגיע למי שלומד תורה לשמה. הרב סובר שחיבורים כאלה מגלים על לימוד תורה לשמה. כיון שבצורה כזאת האדם לומד לא רק בשביל לדעת מה לעשות. האדם לומד בשביל להכיר את בוראו. האדם לומד בשביל להכיר את שורשי האמונה, ממילא הלימוד שלו מלא דבקות. בצורה כזאת האדם מצליח לעסוק בתורה לשמה. כשהאדם מגיע ללימוד לשמה, אז האדם מתמלא בשמחה ועושר מיוחד, עושר הצפון רק ללומדי תורה לשמה.

[אורות הקודש המבואר- הרב נריה פופר שליט"א]