בחירת יהושע למנהיג

 בגבולה של ארץ ישראל נפרדנו ממשה רבנו, איש האלהים. בהנהגתו יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה, עברנו את המדבר, נלחמנו וניצחנו את סיחון ועוג. משה קרע לנו את הים, המתיק לנו את המים במרה, הוציא מים מן הסלע ותבע מה' למחול על חטאינו, אך הוא לא זכה להכניס את העם לארץ ולא זכה להיכנס אליה. יהושע תלמידו היה זה שבהנהגתו נכנסנו לארץ, נלחמנו, ניצחנו והתנחלנו.

על המנהיג להקשיב ולהבין ללבו של כל אדם, ויחד עם זאת, לא להיות מובל אלא להוביל את כולם אחריו כחבורה מלוכדת ומגובשת.
עוד בחיי משה נבחר יהושע, להיות ממשיכו. כשהוברר למשה שלא יכנס לארץ, ביקש מהקב"ה: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". בבקשתו, קבע משה שתי תכונות עיקריות הנדרשות למנהיג. את בקשתו "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה", מפרשים חז"ל: אמר משה, "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". זוהי התכונה הראשונה. והשניה: "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם". "לא כדרך מלכי האומות, שיושבים בבתיהם ומשלחים את חיילותיהם למלחמה, אלא יוצא בראש ונכנס בראש".

כל אחת מתכונות אלו חשובה בפני עצמה, אך חובה על המנהיג לשלב את שתיהן. עליו להכיר ולהתחשב בדעתו של כל אחד ואחד, ועם כל ההתחשבות וההבנה, עליו להתוות דרך. עליו לצאת בראש ולסחוף אחריו את העם, כחבורה מלוכדת ומגובשת.

לעומת שאר גדולי דורו, דבק יהושע, משרת משה, בכל אישיותו של משה ולא בענף פרטי של אישיותו, ובשכר זה נבחר להנהגה.
תשובת ה' למשה היתה ברורה ומוחלטת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ". זאת למרות שבאותה עת היו בישראל אישים בולטים נוספים, ולכל אחד מהם היתה עדיפות מסויימת על יהושע.

עתניאל בן קנז היה חריף מיהושע. חז"ל מספרים, שבתקופת האבל על משה נשכחו מבני ישראל שלוש מאות הלכות ואלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים. בני ישראל האשימו בכך את יהושע וקמו עליו להרגו, ועתניאל בן קנז היה היחיד שהצליח להחזירן בפילפולו.

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן התבלט בצדקותו הנשגבה. כל רזי הקבלה המעשית לא נפלאו ממנו, הוא ידע לנצלם במלחמה ובעזרתם הכריע את בלעם ואת כשפיו. הוא גם ידע להפוך לרואה ואינו נראה, וכשנשלח לרגל את יריחו אף השתמש בכחו זה.

נשיא השבט המיועד למלכות, שבט יהודה, היה כלב בן יפנה. הוא היה חסון מיהושע, הוא היה זה שהעז ועמד ראשון כנגד לשונם הרעה של המרגלים, שדברו בגנות הארץ. רק אחרי כן הצטרף יהושע לדבריו. ואף אחרי שנים, כשביהושע כבר ניכרו אותות זיקנה, כחו של כלב עדיין היה במתניו.

לבני משה היה יחוס משפחתי עדיף על זה של יהושע. משה עצמו התפלל עליהם שיהיו ממשיכיו. אמר משה לפני הקב"ה: "ירשו בני את כבודי".

אך למרות תכונותיהם הייחודיות של כל אחד מן האישים האלה, אמר הקב"ה: "כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו, שלא מש מתוך האוהל". יהושע התמיד, לא מש מאהלה של תורה ודבק ברבו עד שנקרא "מְשָׁרֵת מֹשֶׁה" (יהושע א, א). בשל התכונות הללו, הוא נבחר להיות ממשיכו של משה.

חז"ל ממשילים את יהושע לנוצר (שומר) תאנה, שאוכל מפריה, והדימוי לתאנה הוא מדויק ומכוון. לתאנה אין זמן אחיד להבשלת פירותיה, בכל יום מבשיל חלק מפירות העץ, ומי שמסיח דעתו ואינו מקפיד לפקוד את העץ, לא יזכה לאכול את הפרי. רק נוצר התאנה יזכה, במשך כל תקופת הקיץ, לשפע פירות מתוקים ורעננים; פירות שאין בהם כל פסולת, לא גלעינים ולא קליפות. גם בחורף, לאחר העונה, יהנה הנוצר מן הדבלים. התקשרותו של יהושע במשה לא היתה לפרט או בפרט מסויים ומוגדר. הוא דבק באישיותו כולה, ולכן הוא היה הממשיך של משה. "גדולה שימושה יותר מלימודה".

מלבד הדבקות ברבו, היו ביהושע גם שתי התכונות שאותן ציפה משה לראות במנהיג. כל עוד הוא היה כפוף, כתלמיד בפני רבו, לא באו תכונות אלו לידי בטוי. אך כשנקרא למלא את השליחות הוא היווה סמל ומופת, כמנהיג היוצא בראש לוחמיו בכל המלחמות. מאידך גיסא, הוא נתגלה, כמי שידע ללכת לפי רוחו של כל איש ואיש. הוא הבין את כלב, שהטיח דברים נגדו, ואיפשר לו לצאת לכבוש את חברון (יד, ו-טו). הוא הבין לרוחו של עכן, שמעל (ז, טז-כו), והביא אותו להתוודות על חטאו. והוא הבין לרוח קציניו, שהיו זקוקים לעידוד ולחיזוק אחרי שראו את יכולתו להעמיד שמש וירח (י, כד-כה). כל זאת ראה ה' אלהי הרוחות, כאשר הטיל על משה להסמיך את יהושע בתשובתו לבקשה: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה".

גם לאחר בחירתו לא החל יהושע בהנהגה עד שקיבל צווי אלוקי מפורש והעם הסכים להנהגתו.
למרות שיהושע נבחר והוסמך על ידי משה, הוא לא החל בשליחותו עד שהתמלאו שני תנאים נוספים. הראשון: ציווי אלהי מפורש להתחיל בשליחות, והשני: הסכמת העם למנהיגותו. שני מפתחות אלו חייבים להיות בידיו של מנהיג אמיתי. כזו היתה מלכות שאול בתחילת דרכה וכזו היתה מלכות דוד.

הצו האלהי ליהושע מופיע מיד בפתיחת הספר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (א, א-ב) "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם" (יהושע א, ו). ואילו את הסכמת העם למנהיגותו אנו מוצאים בסוף הפרק הראשון: "וַיַּעֲנוּ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ... רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (א, טז, יח).

כל מנהיג, שלא היו בידיו שני מפתחות אלו, לקה בחסר. אבימלך בן גדעון התנשא למלוך מבלי שנבחר מאת ה', ונהרג (הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שנפל בקרב). שמשון, שהוקדש מבטן להושיע את ישראל, לא קיבל את הסכמת העם כי אם נבגד ונמסר לפלישתים, על ידי העם אותו הוא אמור היה להושיע.

יהושע, שקיבל את שני המפתחות, עשה והצליח.

מעבור הארץ - הרב אברהם רימר ז"ל