שכל

The word שכל can mean intellect, it can mean to lose a child, it can mean to see, it can mean to cross, it can mean to be successful, it can mean a cluster [of grapes], it can mean alone, it can mean dying with a sword. The word סכל means foolish!! What is the common theme of this root??

So I decided to go on a journey and see what שכל means in various contexts. [See also this moving article by my good friend Rabbi Aharon Goldscheider]

FASCINATING!!!😊😊😊 

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה⁠־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם⁠־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל.

תרגום אונקלוס בראשית ג':ו'

וַחֲזָת אִתְּתָא אֲרֵי טָב אִילָנָא לְמֵיכַל וַאֲרֵי אָסוּ הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגַּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּיהּ וַאֲכַלַת וִיהַבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמַּהּ וַאֲכַל.

רש"ר הירש בראשית ג':ו'

להשכיל נגזר משורש "שכל", הקרוב ל"סגל". "סגולה": רכושו של אדם, השייך רק לו. "שכל" הוא הכח התופס מושגים. דמויות וצורות הנראות לעין, נתפסות על ידי השכל כמושגים. "סכל" הוא אדם שתפיסתו סובייקטיבית יתר על המידה; ובעקשנותו הוא מחזיק בדעה אשר נקט בה, מבלי לבחון אותה על פי אמיתות הדברים. "הַשְׂכֵּל" פירושו לכוון את דעתך לדבר מסוים, להיות נבון או לפעול בתבונה. וכן גם להפנות דעתו של אחר לדבר מה, ללמד. 

ר' דוד צבי הופמן בראשית ג':ו'

להשכיל – לפי תרגום השבעים ולפי אונקלוס ויונתן פירושו — להסתכל; השווה "טובת שכל" (שמואל א כ"ה:ג'), כלומר טובת מראה. אולם לפי זה תהא משמעות "ונחמד העץ להשכיל" כמו משמעות "וכי תאוה הוא לעינים" שבכתוב הקודם. לכן נראה יותר לפרש מלשון שכל, תבונה, כלומר האכילה מן העץ תוסיף לה שכל, תעשה אותה מיודעי טוב ורע, וזאת לא ראתה בעיני גופה אלא בעיני רוחה, ולפיכך יש לפרש "ותרא" — ותבין.

רש"י בראשית כ"ז:מ"ה

למה אשכל – אהיה שכולה משניכם. הקובר בניו קרוי שכול, וכן יעקב אמר: כאשר שכלתי שכלתי (בראשית מ"ג:י"ד).

רש"ר הירש בראשית כ"ז:מ"ה

"שכל" פירושו "לאבד בנים", והוא השורש של "אשכל", ענבים. יתכן ש"אשכל" מציין לא את גרגרי הענבים, אלא את הענפים הקצרים בגבעול שהענבים תלויים בהם. כל עוד הענבים מחוברים, אין נראים הענפים; ורק משנקטפים הענבים מתגלים הענפים. "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה" (תהלים קכח, ג): אֵם ברוכת ילדים דומה לגפן פוריה; ואם ימותו ילדיה, הרי שתידמה לענף ערום שהענבים נקטפו ממנו.

בראשית מ"ח:י"ד

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת⁠־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל⁠־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת⁠־שְׂמֹאל֖וֹ עַל⁠־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת⁠־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר.

רש"י בראשית מ"ח:י"ד

שכל את ידיו – כתרגומו: אחכימינין, בהשכל וחכמה השכיל ידיו לכן, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו.

רשב"ם בראשית מ"ח:י"ד

שכל את ידיו – כמו: שכל, שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל.

שד"ל בראשית מ"ח:י"ד

שכל את ידיו – אנקלוס ורש"י ואחרים פירשו נתן ידיו בהשכל וחכמה, ובכוונה עשה מה שעשה, אעפ"י שמנשה היה בכור, ורשב"ם ורלב"ג פירשו מן סכל נא את עצת אחיתופל (שמואל ב ט"ו:ל"א), ודעתם יסכל (ישעיהו מ"ד:כ"ה) ענין מעוקם ונפתל כלומר ששם ידיו באלכסון; והנכון כדעת תלמידי מוהר"ר יצחק פארדו עשה ידיו סְכָלות נתן אותם באופן שהרואים יחשבו שאין בהן דעת, כי אמנם מנשה היה הבכור ולו משפט הברכה ביד ימין. ודון יצחק פירש עשה ידיו כאלו אינם יודעות שמנשה הוא הבכור; פירש פועל סכל ignorare {לא ידע} כי להוראה זו ישתמשו בו המתפלספים שבימיו, אך אין זו הוראת הפועל הזה במקרא.

ספורנו

שכל את ידיו – השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות.

מלבי"ם בראשית מ"ח:י"ד

וישלח ישראל את ימינו – ר"ל הנה בברכת כהנים כתיב וישא את ידיו והכתיב ידו דצריך לארמא ימינו על שמאלו כמ"ש בזהר, וא"כ אחר שהגיעו ידי עיקב זו תחת זו היה צריך שיניח תחלה את שמאלו על ראש מנשה ואח"כ את ימינו על ראש אפרים, והיתה יד הימין על יד השמאל, והוא לא כן עשה רק תחלה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים ואח"כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, וא"כ היתה יד השמאל למעלה מיד הימין עז"א שכל את ידיו כי מנשה הבכור, בזה השכיל ע"י ידיו להראות שיודע שמנשה הבכור, וע"כ הגם שיש לו טעם לברך את הבכור ביד שמאל ואת הצעיר בימין, בכ"ז הרים יד שמאל למעלה להורות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע"י אפרים רק מצינור בפ"ע, וע"כ בא השמאל למעלה מן הימין.

וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת⁠־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן

תרגום אונקלוס דברים כ"ט:ח'

וְתִטְּרוּן יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא הָדֵין וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן בְּדִיל דְּתַצְלְחוּן יָת כָּל דְּתַעְבְּדוּן.

אבן עזרא דברים כ"ט:ח'

על כן אתם חייבים לשמור הברית, למען תשכילו – כמו: תצליחו 

ר' יוסף אבן כספי דברים כ"ט:ח'

למען תשכילו – תעשו בהשכל כל מעשיכם, וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א י"ח:י"ד). ואינו כטעם הצליחו, כי צלח מטעם וצלחו את הירדן (שמואל ב י"ט:י"ח), והוא לפרוץ ולבקוע להשלמת החפץ אין מסך מונע לפניו.

רש"ר הירש דברים כ"ט:ח'

לדעתנו, אין כל סיבה – בכל מקום במקרא – לפרש "השכיל" במשמעות של הצלחה. המשמעות הטבעית של "השכיל" כהפעלת השכל ושיקול הדעת מספיקה בכל מקום. לאורך כל הכתובים, "השכיל דרך" פירושו: להתנהג באופן הגיוני, בתבונה.

גם כאן נאמר: אם תעלימו עיניכם מדברי הברית הזאת, הרי שתעשו מעשיכם לא רק שלא כדין אלא גם ללא דעת וחכמה. שכן אתם יודעים, לאור כל מה שראיתם, שהצלחתכם או כישלונכם תלויים בשמירתכם הנאמנה את דברי הברית.

נתווסף למלבי"ם דברים כ"ט:ח'

למען תשכילו – השכלה יש לה שתי הוראות: א) השכלת השכל בעניני הנפש. ב) הצלחת המעשה בעניני הגוף. וז"ש שאם יקיימו כל דברי התורה, אז תשכילו את כל אשר תעשון. הן השגה בענין הנפש והן הצלחה במעשה בענין הגוף:

תורה תמימה דברים כ"ט:ח'

למען תשכילו – א"ר יהושע בן לוי, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. (ע"ז י"ט:).

קהלת א':י"ז

וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חׇכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵלֹ֖ת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם⁠־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ.

הואיל משה קהלת א':י"ז

הללות – שוטות המביאה את האדם לידי זמרת היללה! היללה! (וממקור זה גם שרש הלל להוראת שבח), א"כ מְהֹלָל הוא שוטה בלתי מזיק; וכאן ענינו בלתי הצטער ודאוג על שום דבר ונמהרות לפעול בלי הבין; ושכלות – הוא מגזרת הסתכלות בלשון ארמי שענינו תת עיניו על דבר בלי הזיזן ממנו כהבטת הסכלים, א"כ ענינו שבת בלי פעולה דומם ונח.

המונח שכל ומשמעותו 

תכונת הקישור של השכל טבועה במונח שכל עצמו. שכל הוא כלי המחשבה. מה הקשר בינו לבין עניין הקשירה ושילוב הידים שבא לידי ביטוי בפסוק שכל את ידיו [בראשית מח יח] כאשר רצה יעקב לברך את מנשה ואת אפרים. 

ובכן אונקלוס תרגם שכל את ידיו "אחכמינון לידוהי" והוא ראה בזה קשר בין השכל לבין תכונות הקישור. גם בערבית שכל פירושו קשר. פירוש לסכל עצה הוא להתיר את הקשר שנקשר נגדנו ולהכשיל את העצה הרעה. אכן פעולת השכל היא לקשור רעיונות זה לזה לקרב רחוקים לעשות אסוציאציות כי שאיפתו המרכזית של השכל היא שאיפה לאחדות. דבר זה מסומל אולי ביותר בהצטלבות התפקודים של המוח כאשר המוח הימני מפקד על שמאלו של הגוף והמוח השמאלי מפקד על ימינו והצטלבות העצבים היוצאים משני חצאי המוח נמצאת מתחת לקשר התפילין. אפשר גם כן לראות במילה שכל הרכבה שכה ל [רוב השורשים שמסתיימים באות למ"ד ניתנים לפירוק כך למשל מחל מחה ל כסל כסה ל]. פירוש שכה הוא לראות מלשון שכיות החמדה שהן דברים שמתאווים לראותם ומלשון יסכה הוא שמה האחר של שרה אמנו על שם שהיתה סוכה ברוח הקודש. תפקיד השכל יהיה אם כן להסתכל להתבונן לראות. וכן אמר שלמה המלך החכם עיניו בראשו [קהלת ב יד]. גם המילה שכוי היא מלשון שכה ועל כן נאמר או מי נתן לשכוי בינה [איוב לח לו ברכות השחר].

תפקיד השכל כרואה, מתגלה בפסוק "ותרא האשא כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל" [בראשית ג ח]. אונקלוס מתרגם להשכיל לאיסתכלא ביה - לאמר העץ היה נחמד לראיה הפנימית. השכל הוא הרואה והוא הקושר. [אורות הקודש חווית הקודש עמ' 168-9]

------

המושג הקשה והטעון שְׁכוֹל שזור בדברי ימיה של עם ישראל, ואנו נשאלים לעיתים על משמעותה המדויקת של מילה זו.

עיון בתנ"ך מעלה שהשורש שׁכ"ל משמש בכמה הקשרים – מהם המעידים על מובן מצומצם יותר מן המובן הרווח היום, ומהם המעידים על מובן רחב יותר.

בתנ"ך רוב ההיקרויות של מילים מן השורש הזה מתייחסות לנשים ולבהמות ממין נקבה. הפועל מציין בין השאר לידה של ולדות מתים, גם אצל בעלי חיים. יעקב אומר ללבן: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ" (בראשית לא, לח). זו הכוונה גם בפסוק "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ" (שמות כג, כו) המתייחס לבני אדם, וכפירוש רש"י: "מפלת נפלים או קוברת את בניה קרויה משכלה". הדימוי "דב שכול" המופיע שלוש פעמים במקרא מתייחס מן הסתם לנקבה – דובה שאיבדה את גוריה. איננו יכולים לדעת מה היו האסוציאציות של דוברי העברית בתקופת המקרא, ולכן קשה להכריע אם דברי יעקב "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מג, יד) מעידים על שימוש רגיל בפועל בהקשר של אבות או על שימוש ספרותי שבו הוא מדמה עצמו לאישה היולדת ולד מת או לחיה המאבדת את גוריה. יוער כי השורש שכ"ל קיים גם בערבית, וגם בה הוא מתייחס בעיקר לנשים או לבעלי חיים ממין נקבה שאיבדו את ילדן.

השורש שׁכ"ל נזכר לעיתים בהקשר של חרב ומלחמה – וגם כאן ביחס לנשים. אגג מלך עמלק היה ידוע באכזריותו בקרב, ולפיכך אמר לו שמואל הנביא לפני שהרגו: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שמואל א טו, לג). גם בספר ירמיהו נזכר שְׁכוֹל של נשים שמקורו במות בניהן במלחמה (יח, כא). אך יש שהשכול קשור למוות בחרב באופן כללי: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" (דברים לב, כה; ובדומה לכך איכה א, כ).

לצד אלו יש במקרא עדות להרחבת המשמעות של השורש לציון איבוד והשמדה, למשל: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (ויקרא כו, כב). ובמקום אחר מדובר על גפן ששיכלה: "וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה, וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, יא), וסביר שהכוונה לגפן שאינה נותנת פירות או הנותנת פירות שאינם ראויים למאכל.

מילים מן השורש שכ"ל כמעט שאינן משמשות בספרות חז"ל, והן מופיעות רק בהקשרים מקראיים. כאשר הן משמשות – המשמעות היא השמדה והמתה באופן כללי.

בעברית החדשה חל צמצום במובן המילים שְׁכוֹל ושַׁכּוּל, והן משמשות בעיקר בקשר למוות במסגרת הצבא. שימוש זה עולה בקנה אחד עם שימושים מקראיים הקושרים בין מלחמה לשכול – שכמה מהם הובאו לעיל. הצירופים 'אב שכול' ו'אם שכולה' מתייחסים בעיקר להורים שבניהם נפלו במלחמה או במילוי תפקידם (וכיום גם בפיגועים ואף בתאונות דרכים), וכמעט שאין משתמשים בהם בנוגע להורים שאיבדו את בנם או בתם במחלה או בתאונה בבית – בין בגיל צעיר בין בגיל מבוגר. כמו כן כיום נראה שאין שימוש בביטויים המקראיים שַׁכּוּלָה או מְשַׁכֵּלָה בנוגע לאישה היולדת ולד מת או בנוגע לבעל חיים כזה.

מצד שני חלה בעברית החדשה הרחבה: לא רק אֵם או אָב שאיבדו בן או בת, אלא גם משפחה בכלל, בני משפחה אחרים ואף גופים גדולים יותר. הרחבת המשמעות לקרובים אחרים קשורה כנראה לצמצום המשמעות שהוזכר: מכיוון ששם התואר שַׁכּוּל מתקשר בתודעת הדוברים בעיקר למוות בצבא וכדומה, טבעי להשתמש בו גם לציון אחרים שאיבדו את יקיריהם בצורה זו – 'אח שכול', 'סב שכול', 'משפחה שכולה" וכדומה.


נעיר כי מילים מן השורש שׁכ"ל משמשות בלשון הגבוהה גם במשמעות מושאלת של צער, בדידות קשה וערירוּת. יסוד לשימוש זה יש בתהלים – "יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי" (לה, יב), וכן בהקשר שבו מובא שם התואר שְׁכוּלָה (מן הסתם במשמעות המקורית) בספר ישעיהו: "וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, גֹּלָה וְסוּרָה" (מט, כא). [האקדמיה ללשון העברית]