רש"ר הירש בראשית מ"ג:י"ד
רחמים מציין את מידת אהבת ה' לבריותיו, אשר היא כללית ביותר ולעולם לא תאבד. מידת הרחמים צריכה גם להיות העיקרון המנחה ליחסים האנושיים. "רחמים" הם אהבת המשפחה, אהבת ההורים לילדיהם, ואהבת הילדים זה לזה בגלל ה"רֶחֶם" האחד ממנו יצאו.
אנשים נוטים לבלבל בין "רחמים" לבין הביטוי העממי "רחמנות", ולפרש את מידת הרחמים כחמלה. אך החמלה היא במדרגה הרבה יותר נמוכה מאשר הרחמים האמיתיים.
מהו הפחות מצוי, ומהו האצילי יותר: השתתפות בצער הזולת או השתתפות בשמחתו? מעטים מאד האנשים שאינם חשים צער בייסורי חבריהם. אך ודאי הוא, שלא כל אלה שמשתתפים היום בצער האביון, ישמחו באותה מידה אם בין־לילה יעשיר, ומחר יעבור על פניהם ברחוב עם משפחתו במרכבה הדורה.
"רחמים", המידה בה ניכרת אומתנו (יבמות עט.), הם יותר מאשר חמלה. "רחמים" נגזרים מ"רֶחֶם", המציין את השקעת הכחות העזה והמתמסרת ביותר על ידי ברייה אחת, למען יצירת ויציאת ברייה אחרת; הקדשת כל חלבו ודמו למען התהוותה והשלמתה של ברייה חדשה. ה"רֶחֶם" הוא ביתה של המסירות העמוקה ביותר. גם אחר־כך, כאשר נשלמה הברייה החדשה, הרי שה"רחם" – אותה מסירות עמוקה – מביא לא רק לידי חמלה על בכי התינוק, אלא לידי שמחה קרובה אף יותר בחיוכו. חיוכו של תינוק בחיק אמו נותן תמורה לשנים של דאגה ולילות ללא שינה. מ"רחם" נגזרת מידת ה"רחמים". מידה זו לא רק מצטערת בצער הזולת, אלא אינה יודעת מנוח עד שתראה אותו בשמחה.
