משה, המנהיג במצרים ובמדבר, הוליך את העם אחריו, ואילו יהושע שהוביל את העם בכיבוש הארץ, פעל בשיתוף העם.
יהושע, תלמידו הגדול של משה והממשיך בשליחותו, לא היה חקיין של רבו. זאת למרות שבפרטים רבים נמצא דמיון ביניהם והדבר לא יחשב לחסרון ליהושע, שידע ללמוד את דרכיו הגדולות של משה. אך כשבוחנים היטב, מגלים את השוני שביניהם. משה הוציא את העם ממצרים, ויהושע הכניסם לארץ ישראל. וכשם שהמגמות בימי יהושע שונות מאלו שבימי משה, כן שונה גם דרך הנהגתם.
יהושע, תלמידו הגדול של משה והממשיך בשליחותו, לא היה חקיין של רבו. זאת למרות שבפרטים רבים נמצא דמיון ביניהם והדבר לא יחשב לחסרון ליהושע, שידע ללמוד את דרכיו הגדולות של משה. אך כשבוחנים היטב, מגלים את השוני שביניהם. משה הוציא את העם ממצרים, ויהושע הכניסם לארץ ישראל. וכשם שהמגמות בימי יהושע שונות מאלו שבימי משה, כן שונה גם דרך הנהגתם.
משה פעל במצרים ובמדבר, בדרך להגשמת המטרה. יהושע, לעומתו, פעל בארץ והנהיג את העם בעת הגשמת המטרה.
חז"ל מגדירים, שפני משה היו כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. בפשטות, דבריהם מלמדים שכחו של יהושע ינק מכחו של משה, כשם שאור הלבנה יונק מאור החמה. אך בהסתכלות מעמיקה יותר נוכל להבין, שחז"ל רצו להבהיר לנו את המגמות השונות והדרכים השונות בהנהגה בשתי התקופות.
משה היה החמה. תחת הנהגתו נשאר העם פסיבי, נמשך אחרי המנהיג והתבטל בפני עצמתו:
משה קרע את הים, והעם צעד אחריו.
משה היכה על הסלע, והעם שתה מים.
משה קיבל את התורה, והעם נענה ואמר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
זוהי צורת ההנהגה בגלות.
לעומתו, פני יהושע כפני לבנה. כשהלבנה מאירה, מאירים גם הכוכבים. כך נהג יהושע והפך את העם לשותף פעיל בכל שלבי ההתנחלות בארץ.
הוא הנחה את העם, כיצד לחצות את הירדן. בהדרכתו התיצבו הכהנים וארון הברית בראש המחנה, "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים... בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן" (יהושע ג, יג) ובעצמו עבר אחרון. בהפלת חומות יריחו שיתף יהושע את העם כולו בצעדה סביב לחומות, עד נפילתן. וכך גם בשאר המלחמות המתוארות בספר: בכיבוש העי, במעלה בית חורון ובמלחמת מלכי הצפון. בכולן היה העם שותף פעיל, וכשיהושע בראשם הגשימו את המטרה.
במשך שנות הנהגתו התאמץ יהושע לבנות בעם אמון בעצמו ואחריות בקביעת גורלו.
בכל אותן שעות, דאג הקב"ה למעמדו של יהושע. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה עִמָּךְ" (יהושע ג, ז). אך יהושע לא שמר את הגדולה לעצמו. מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם, וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַחִוִּי, וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי" (יהושע ג, י). כאומר: לא זכותי היא זאת אלא זכותכם, גדולתכם וכחכם. כך גם במלחמת מעלה בית חורון, כאשר מצא יהושע צורך להעמיד את השמש והירח והיה חשש שהתבלטותו זו כאדם בעל כוחות עליונים, אדם שמסוגל להשליט את מרותו על גרמי השמים, תגמד בעיני העם את דמותו העצמית ותעמידו בצלו של המנהיג. מיד ציוה יהושע את קציני אנשי המלחמה, שהלכו עימו: "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת-רַגְלֵיכֶם עַל-צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה" (יהושע י, כד). יהושע מצא צורך להחזיר לעם מיד את ביטחונם העצמי במעשה סימלי זה, ובהבטחה חד-משמעית "אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-אֹיְבֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י, כב). בקריאה ראשונה יכולנו להקשות, מה מקומו של הפחד אחרי הניצחון הגדול הזה שהיה בעזרתו הישירה של ריבונו של עולם? מדוע מצא יהושע צורך לחזק את קציניו, דוקא אחרי שהם ראו בעיניהם את יד ה' הנטויה עליהם לטובה? אלא יהושע חשש, שהעם יפרש שהמהלכים הללו התאפשרו כתוצאה מייחודו וגדלו האישי, ולכן מצא צורך לחזק בקרבם את ביטחונם העצמי.
בכל אותן שעות, דאג הקב"ה למעמדו של יהושע. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה עִמָּךְ" (יהושע ג, ז). אך יהושע לא שמר את הגדולה לעצמו. מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם, וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַחִוִּי, וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי" (יהושע ג, י). כאומר: לא זכותי היא זאת אלא זכותכם, גדולתכם וכחכם. כך גם במלחמת מעלה בית חורון, כאשר מצא יהושע צורך להעמיד את השמש והירח והיה חשש שהתבלטותו זו כאדם בעל כוחות עליונים, אדם שמסוגל להשליט את מרותו על גרמי השמים, תגמד בעיני העם את דמותו העצמית ותעמידו בצלו של המנהיג. מיד ציוה יהושע את קציני אנשי המלחמה, שהלכו עימו: "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת-רַגְלֵיכֶם עַל-צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה" (יהושע י, כד). יהושע מצא צורך להחזיר לעם מיד את ביטחונם העצמי במעשה סימלי זה, ובהבטחה חד-משמעית "אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-אֹיְבֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י, כב). בקריאה ראשונה יכולנו להקשות, מה מקומו של הפחד אחרי הניצחון הגדול הזה שהיה בעזרתו הישירה של ריבונו של עולם? מדוע מצא יהושע צורך לחזק את קציניו, דוקא אחרי שהם ראו בעיניהם את יד ה' הנטויה עליהם לטובה? אלא יהושע חשש, שהעם יפרש שהמהלכים הללו התאפשרו כתוצאה מייחודו וגדלו האישי, ולכן מצא צורך לחזק בקרבם את ביטחונם העצמי.
היו שאמרו שסטאלין היה גדול, עובדה שהצליח לשלוט ביד רמה ברוסיה האדירה. עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של "מעריב", ביטל דעה זו, ובסיפרו 'דמויות' כתב, וכי גדולה היא זו לגרום לכולם לכרוע ברך ולהישאר גבוה?! גדולתו של מנהיג היא כשהעם כולו זקוף והמנהיג מתבלט מעל כולם, כשאול שהתנשא מעל כולם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, גם כשכולם היו זקופים. כזו היתה גם מנהיגותו של יהושע.
את גולת הכותרת למגמתו זו של יהושע נוכל למצוא בסוף התנחלות השבטים בארץ. בפרק י"ט פס' מ"ט מסופר: "וַיְכַלּוּ לִנְחֹל-אֶת-הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ; וַיִּתְּנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, בְּתוֹכָם". נשים לב! יהושע שבהנהגתו כבש העם את הארץ, יהושע שעל פיו זכה כל אחד ואחד מישראל בנחלתו, לא נטל לעצמו נחלה! יתרה מזאת, הוא הביא את העם לעצמאות והרגשת בעלות על הארץ, עד שהם הם היו אלו שנתנו לו, למנהיג, את נחלתו.
אם נתבונן היטב נמצא שכבר בצו הראשון שציוה ה' את יהושע התווה לו ה' מגמה זו. "וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע א, ב). לכם לא נאמר שם, אלא "לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הנחלה בארץ מיועדת להם, ויהושע המנהיג מחוץ לחשבון הנחלה. אכן, ללא מחשבה לתועלת עצמית, אלא "כעבד לעם קדוש", הנהיג יהושע את האומה, וגילה לה את גדולתה וכבודה, עד שבניה היו אלו שנתנו לו, למנהיג, את נחלתו בארץ, שאותה כבשו בהנהגתו.
כאשר נשוב למשל "פני יהושע כפני לבנה", נוכל למצוא לו מובן נוסף. אם בתחילת החודש זורחת הלבנה ואחריה מאירים אט אט כל הכוכבים, בסוף החודש מאירים הכוכבים ורק אחר כך זורח אור הלבנה. בתחילת מנהיגותו האיר יהושע את שמי האומה ונתן לבני ישראל אפשרות לנצנץ בעקבותיו, בסוף ימיו היו הם המנצנצים ראשונה, ורק בעקבותיהם זכה יהושע בנחלה.
[מעבור הארץ]
