תקופת ההתבוללות, תולדתה של ההשכלה הברלינאית, פשטה את הרגל והלכה לקצה, והאכזבה היתה גדולה, אכזבה בכל השטחים. את הכל מכרו התקופות הנ״ל, את כל היקר והקדוש לנו מכרו בשביל מתן שכרן בצדם, בשביל... נזיד העדשים שקיוו לקבל תמורתם, ולבסוף הפכה תקוותם למפח נפש, חשבו למצוא חן וחסד בעיני הגויים – ולבסוף נעשו לסחי ומאוס.
נתקיימו במלואם דברי ירמיהו, באומרו (ירמיהו ד, ל): ״וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי – כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי? כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב? כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיךְ? לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי! מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים, נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ״.
ובמקום ״ההשכלה הברלינאית״ באה תנועת הלאומיות, ובמקום ההתבוללות – הציונות החילונית. ואף על פי שבמעשה רחוקות התנועות האלה – תנועת ההשכלה וההתבוללות מחד גיסא ותנועות הלאומיות והציונות מאידך גיסא, מן הקצה אל הקצה, ואלה האחרונות נוצרו בעיקרן רק כדי להילחם עם הראשונות – בכל זאת, במחשבה ובעיון, לא רק שאנו מוצאים בהן צד שווה – אלא שגם שורש אחד להן, והשורש נעשה לשורש פורה ראש ולענה.
הצד השווה שבהן הוא:
א. שלילת המקוריות שבנו – שתיהן אינן מודות שישראל הם חטיבה אחת בעולם, שתיהן שוללות זאת במרץ ובכל תוקף. אלא, שבעוד שההתבוללות רוצה בעיקרה למצוא בעבר שלנו את העבר של הגויים הקדמונים – מוצאת התיאוריה הציונית בעתידנו את העתיד של הגויים החדשים שזה עתה קמו לתחייה.
ב. שלילת הגלות – זאת אומרת, כי בגלות אנו מוכרחים להיות בגדר ״ירעה עד שיסתאב״ ולהיבטל מן העולם. אלא, שבעוד שהמתבוללים מוציאים מזה את המסקנה, כי על כן מוטב לנו לאבד את עצמנו לדעת בהקדם האפשרי ביותר, הנה התיאוריה הציונית מוסיפה על זה את ה״על מנת״ – זאת אומרת, כי אותו החלק שיצליח לשוב לארץ אבות יתקיים כמו שמתקיימות כל האומות שבארצותן הן יושבות.
ג. ״שינוי הערכים״ של הארץ והספר – ששתיהן – גם ההתבוללות וגם הלאומיות החדשה – סוברות, כי ערכה של הארץ גדולה מערכה של הספר. אלא, שבעוד שלהתבוללות אין ״ה״א הידיעה״ בארץ, וכל ארץ שבה נמצא חלק מאיתנו מעלתה גדולה יותר מהספר, וכדאי לוותר בשבילה על הספר – הנה לתיאוריה הציונית יש ״ה״א הידיעה״ בזו הארץ, ארץ פלשתינה.
המסתכל בעיניים פקוחות יראה כי במחשבה ובעיון אין בין ההתבוללות והלאומיות החדשה אלא הבדל בשנים...
ראשית יציאתה לאוויר העולם של ההתבוללות היתה לפני מאה ושלושים וחמש שנה בערך, וראשית יציאתה לאוויר העולם של הלאומיות החדשה היא כלפני שישים שנה בערך.
הראשונה באה אחרי הריבולוציה הצרפתית, שהכריזה על הומניזם וקוסמופוליטיזם וכדומה, והשניה – אחרי מלחמת אשכנז וצרפת, כשגברה יד הראשונה על האחרונה והתחילו רוחות חדשות של ״נציונליזם״ ו״שוביניזם״ לנשוב במחנה הגויים.
ואם כי רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, הנה הצד השווה שבהן, שהבסיס לאידיאלים הוא הבושה והיראה מפני ״למה יאמרו הגויים״. אלא, מכיוון שהגויים גופם מפרודים בדעותיהם, ממילא בא הפירוד גם במחנה היראים מפני ה״למה יאמרו״ הנ״ל.
תחת השפעת נפוליאון בונאפרט השיבו הסנהדרין שלנו לפני יותר ממאה שנה, כי היהודים אינם אלא כיתה דתית, וגם נשואי תערובת אינם אסורים על פי החוק היהודי, ותחת השפעת ביסמארק וגרורי דיליה קיבלו הלאומיים החדשים, כי אך עם אנחנו, והדת היא רק דבר פרטי.
בקיצור, כל אלה התנועות קלוטי חוץ הן שבאו בעיקר, כאמור, מפני ״למה יאמרו הגויים״. אלא, שבעוד שהמתבוללים הבינו בשם ״גויים״ – האדם שבגויים, מבינים הלאומיים החדשים בשם זה את האומות שבגויים, והם מתביישים שלא יאמרו עליהם, כי אין להם לאומיות משלהם כמו שיש לשכניהם. וההבדל הוא רק בזה, שבעוד שהמתבוללים יראים מפני ״למה יאמרו הגויים״ שיהודים הם – מתביישים הלאומיים החדשים מפני ״למה יאמרו הגויים״ שהם אינם גויים ככל הגויים.
וגם אצלם, כמו אצל המתבוללים, נחשבים האדם והיהודי שבהם לשתי רשויות, אלא שמהפכים את הגירסה, שבעוד שהמתבוללים גרסו: ״היה אדם בצאתך, ויהודי באהלך״ – הנה הם גורסים: ״היה יהודי בצאתך ואדם באהלך״. כי כל היהדות נעשית אצלם לעניין של פומביות ו״פרסומא מילתא״, להכריז ולפרסם על זה לפני הגויים למען ידעו כי גם לנו יש ארץ ושפה וכדומה, אבל ביניהם לבין עצמם נפשם ריקה עליהם.
ולכשתרצו הייתי קורא גם ללאומיות החילונית שלנו ״לאומיות ברלינאית״ – כמו שקראו להשכלה: ״השכלה ברלינאית״; כי גם זו מברלין יצאה אחרי נצחון ברלין על פריס בזמנו של ביסמרק, אחרי נצחון הנציונליזם הגרמני על הדמוקרטיות של צרפת.
וכמו שהמתבוללים היתה שגורה תמיד על לשונם המילה ״דת״, וחזרו על המילה הזאת תמיד – ערב, בוקר וצהריים – וכאמור בפרקים הקודמים, רחוקה היא דתם מהתורה שלנו כרחוק מזרח ממערב, והיא באה להם רק על ידי התרגום האשכנזי – ככה רחוקה היא הלאומיות החדשה מרחק רב מרגש ״אהבת ישראל״ שהיה מושרש בקרבנו תמיד, והוא חלק גדול מהתורה – החלק השלישי – מצוות שבין אדם לעמו.
הלאומיות מקורה באמת ברגש האנוכיות הגסה שנמצא אצל כל בעלי החיים, שכל אחד דואג רק על דבר קיומו ונלחם מלחמת הקיום, גם על ידי מלחמת הגנה וגם על ידי מלחמת תגרה. אלא, שבמקום ה״אני״ הפרטי אצל כל בעלי החיים, בא אצל בני אדם – ה״חיה החברותית״ – גם ה״אני הקבוצי״, אבל היסוד והשורש אחד הוא.
ה״לאומיות״ בה״א הידיעה הנ״ל מבוססת על יסוד ההשקפה החומרנית בתבל, שרואה בכל רק את ״כל דאלים גבר״, ולמי שלו הכוח – לו הצדק והיושר. בכל חוקי הטבע והחיים רק חוק ברזל אחד – שהגדול בולע את הקטן. ועל כן, כל עיקרה של לאומיות זו נשען על התקיפות החומרית, על היד חזקה ו״אגרוף הגדול״.
לאומיות זו יונקת את יניקתה בראש וראשון – לא מה״צלם א־לוהים״ שבאדם – אך מהשטן המשחית שנמצא בקרבו – מהשנאה שבו לכל מי שאיננו בן גזעו, או לכל מי שאיננו אזרח הארץ.
לאומיות כזו דואגת ביותר ל״מי יחייה״ של אחרים, ממה שהיא דואגת ל״מי ימות״ שלעצמה, כי צרות העין, ובכלל, כל המידות הנשחתות שבאדם, הוא הדבר המעמיד והבריח התיכון שלה.
והאם נחוץ להדגיש, כי כל אמונתנו ורוח תורתנו מתנגדות ללאומיות ממין זה מן הקצה אל הקצה? ולא רק זה, אלא אף כל ההיסטוריה שלנו מראה, כי עם ישראל לא התקיים כלל, ואי־אפשר היה לו כלל להתקיים על יסודות כאלו.
כי הלאומיות הרגילה הנ״ל יסודה בעבודה זרה הקדמונית שלכל עם ועם היה אליל מיוחד, והיו ״אלוהי אשור״ ו״אלוהי אדום״, ״אלוהי פרס״ ו״אלוהי מדי״ וכו׳. בעוד שהלאומיות שלנו יונקת את יניקתה מא־לוהים אחד, שהוא מן העולם ועד העולם, וביתו ״בית תפילה יקרא לכל העמים״. הלאומיות שלנו באה, להיפך, כדי להביא בין־לאומיות לעולם ו״לתקן עולם במלכות שדי״.
יסוד היסודות ושורש השורשים שלה הוא צלם הא־לוהים שבאדם והרוחניות המוחלטת השוררת בכל, ושבמקום האנוכיות הגסה מעמדת את האנוכיות ממין אחר לגמרי, את ה״אנוכי ד׳ א־לוהיך״. וסוף דבר הכל נשמע של לאומיותנו הוא: ״וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיה ב, ב); לא נסגור את השערים ולא נשאל כלל לוויזה ולתעודת מסע. כך התנהגנו תמיד הלכה למעשה גם לפנים, ופסקנו הלכה למעשה ש״חוקה אחת לאזרח ולגר״ (על פי במדבר ט, יד).
בקיצור – הלאומיות של הציונות החילונית יונקת את יניקתה מהשנאה, שנאת הגויים לישראל, ולא לחינם היא מרימה על נס ומראה על כל מעשיהם של האנטישמיים כמו על ״תניא דמסייע״ – בעוד שהלאומיות שלנו יונקת את יניקתה מהאהבה דווקא, אהבת ישראל לא־לוהים ולכל מי שנברא בצלם א־לוהים.
לאומיות זו היא שוב תרגום אשכנזי, תרגום של המילה ״נציונליזם״.
אומנם, גם המקור של השם ״לאומיות״ בתורתנו איננו מדבר כל־כך על אהבת האומה מצד בני האומה, אלא על השנאה לאומה אחרת, ״וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ״ (בראשית כה, כג), וכהוספת חז״ל (על פי מגילה ו, א): ״לא נתמלאה זו אלא מחורבנה של זו״, שכאן העיקר – לא ה״נתמלאה״ של האחת – אלא ה״חורבנה״ של השניה. ועל כן אין אנו מוצאים בחז״ל שהשתמשו במילה זו, ויותר היה מתאים להשתמש במילה ״עממיות״. האהבה לאומתנו אינה באה מתוך ״ולאום מלאום יאמץ״, מתוך שאיפה להתמלא מחורבנם של אחרים, אלא להיפך! מתוך השאיפה לאושרן של כל האומות, ועל השי״ת נאמר (דברים לג, ג): ״אַף חֹבֵב עַמִּים״ – וכל העמים בכלל.
על כל פנים, בעוד שההתבוללות עברה על מה שנאמר (במדבר כג, ט): ״עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן״ וחפיצה לבטל אותנו לגמרי בתור עם – הנה הלאומיות החדשה עוברת על מה שנאמר (שם): ״וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״, כי כל כוונתה ומטרתה היו להכניס אותנו בתוך הגויים וחשיבותנו היא רק באותה מידה שיש לה חשיבות בעיני הגויים.
בעוד שההתבוללות היתה מן הפרט אל הכלל – הנה הלאומיות החדשה היא התבוללות מן הכלל אל הפרט. כלומר, על ידי תנועת ההתבוללות התבוללו יחידים, כל יחיד כשהוא לעצמו בלי להתחשב עם הכלל – כלל ישראל – כי רצה הוא להיות יוצא מן הכלל, אלא שממילא אם הרבה פרטים עושים כן, ומתרבים הם היוצאים מן הכלל, המה גופם נעשים לכלל וזוהי סכנה מן הפרט אל הכלל. לא כן הלאומיות החדשה – כל כיוונה הוא ליצור כלל ישראל כזה שיכנס לגמרי בתוך כלל של הגויים.
אכן, הרגש האינסטיקטיבי של היהודי אומר את ההיפך. מרגלא בפומא דיהודי לומר פשוט: גויים ויהודים. הוא רואה ביהודי – לא רק גוי אחד בין שאר הגויים – אלא עולם מיוחד של יהודים בתור חטיבה אחת בעולם; כלומר, יש עולם של גויים ויש עולם של יהודים, כמו שחכמינו ז״ל היו חושבים את האומות לשבעים אומות, ואומת ישראל היא אומה בפני עצמה ולא כללו את כולן בחדא מחתא, לאמור, כי יש שבעים ואחת אומות בעולם.
אך לפי השקפת הלאומיות החדשה ישנם רק גויים בעולם וישראל הוא גוי אחד בין כל הגויים הללו. ואם יש שבעים אומות מלבד ישראל, עלינו לנסח שיש שבעים ואחת אומות ובתוכן גם האומה הישראלית.
זה מה שאני אומר, שהלאומיות החדשה עוברת על מה שנאמר: ״ובגויים לא יתחשב״, בניגוד לתפיסתנו שנעשתה באמת לתכונה טבעית, שהיינו רואים את עולם הגויים לחוד, ועולם ישראל לחוד.
ואם כי אין בזה סכנה לכל פרט ופרט כמו שיש סכנה בתנועת ההתבוללות באופן מעשי, כי הלוא כל פרט ופרט העומד על יסוד של הלאומיות החדשה יכול בכל זאת לקיים את כל רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה, אבל יש בזה משום סכנה מן הכלל אל הפרט, כי אם הכלל נפגם, בהכרח הוא שיביא פגימות בכל פרט ופרט.
בקיצור – הלאומיות החדשה באה אחרי תקופת ההתבוללות, בבחינת ״ויהי אחרי הדברים האלה״. וקשר ישנו בין שתי תופעות הבאות זו אחרי זו, והקשר הוא לפעמים גם קשר של סיבה ומסובב, התופעה הראשונה היא סיבה לתופעה השניה הבאה בתור מסובב, והלאומיות שבאה אחרי ההתבוללות יש באחרונה הרבה דברים שהראשונה היתה סיבה גורמת להם.
[לנבוכי התקופה]
