קדמות העולם

חידוש העולם מול קדמותו

פיסקאות ס-סז

ריה"ל, וכן הרמב"ם, קובעים כי אמונה בקדמות העולם אינה סותרת את התורה, והדבר תמוה מאוד!

בפיסקה ס ואילך פותח ריה"ל בסוגיא פילוסופית ידועה וסבוכה, סוגיא בה דשו רבים מהוגי הדעות הפילוסופים במשך כל הדורות, והיא השאלה האם העולם מחודש או קדמון. כלומר, בפשטות, האם העולם היה קיים מאז ומעולם, או שמא הוא נברא בשלב מסויים יש מאין.

אך הנה, לכאורה, מסקנת הדיון תמוהה מאוד, ונראית בלתי אפשרית לאדם מאמין. וכך הוא כותב פיסקה סז): "וּשְׁאֵלַת הַחִדּוּשׁ וְהַקַּדְמוּת עֲמֻקָּה, וְרַאֲיוֹת שְׁתֵּי הַטְּעָנוֹת שָׁווֹת, עַד שֶׁתַּכְרִיעַ הַחִדּוּשׁ הַקַּבָּלָה מֵאָדָם וְנֹחַ וּמשֶׁה בַנְּבוּאָה אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר נֶאֱמֶנֶת מִן הַהַקָּשָׁה. וְאִם הָיָה מִצְטָרֵךְ בַּעַל תּוֹרָה לְהַאֲמִין וּלְהוֹדוֹת בְּהִיּוּלִי קַדְמוֹן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים קֹדֶם הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה בָּזֶה פְּגָם בֶּאֱמוּנָתוֹ, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא חָדָשׁ מִזְּמָן יָדוּעַ וּתְחִלַּת הָאָדָם: אָדָם וְנֹח".

היינו מצפים שהחבר יאמר שודאי העולם הוא מחודש, נברא יש מאין על ידי הבורא יתברך, וחלילה מלומר שהעולם קדמון. במקום זאת הוא טוען ששתי האפשרויות הן הגיוניות, ואין הן סותרות את האמונה, ומה שאנו סוברים שהעולם מחודש הוא רק מכוח הקבלה שקיבלנו במסורת אבותינו ע"פ התורה. אילו יאמר אדם שהעולם קדמון לא היינו אומרים שהוא כופר.

דברים דומים מצאנו גם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, כה), שם הוא מחלק בין השקפת אריסטו להשקפת אפלטון (עליהן הרחיב שם בפרק טו, ואכמ"ל), וטוען שהשקפת אפלטון בדבר קדמות העולם אינה סותרת את התורה והאמונה, אלא שאנו סוברים כי הקב"ה ברא את העולם ומנהיגו, ועושה ניסים בניגוד לטבע כרצונו, כפי שקיבלנו מאבותינו.

וצריך להבין כיצד ייתכן לומר שהשקפת קדמות העולם אינה סותרת את האמונה ואינה כפירה במציאות הבורא! הרי לכאורה זוהי עקירה של כל רעיון הבריאה, ומעבר לכך, יש בכך כפירה ביכולתו של הבורא לעשות כל מה שיחפוץ, וכביכול אינו יכול לברוא יש מאין אלא רק מחומר היולי שכבר קיים!

בירור מושגים: 'עולם קדמון' היינו שנברא בזמן מוקדם, ולא שהוא קיים ונצחי מאז ומעולם

בביאור עניין זה ברצוני להביא דברים שכתב סבי, הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין ז"ל, בספרו אמונת היהדות. תורף דבריו הוא שיש אצלנו בלבול מושגים המביא לחוסר הבנה בדברי הראשונים. כאשר הראשונים אומרים ש'העולם קדמון' אין כוונתם שהוא נצחי ללא נקודת התחלה, ומעולם לא נברא וכי הוא קיים מאז ומעולם. לא עלה כן על דעתם מעולם, והרמב"ם אף פתח כך את ספר משנה תורה, וכתב בהלכות יסודי התורה שאסור לחשוב כך: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו… וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר 'אנכי ה' א-להיך', וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו". כלומר, הקב"ה ברא את העולם יש מאין, "והוא ממציא כל נמצא", ואין מציאות של חומר כלשהו מבלי שהבורא ברא אותו.

אלא הביטוי 'עולם קדמון' משמעותו היא שהעולם נברא מוקדם יותר ממה שאתה חושב. אם מניין השנים שלנו לבריאת העולם עומד כיום על ה'תשפ"ג שנים – 5783, אזי כל מי שאינו מקבל זאת, וטוען שהעולם נברא בזמן מוקדם יותר, הוא סובר ש'העולם קדמון'.

במילים אחרות: עומדות לפנינו שתי שאלות שונות. האחת היא שאלת התאריך: האם העולם נברא לפני מספר שנים מסויים, כפי שמקובל אצלנו למנות לבריאת העולם, או שמא הוא נברא בזמן מוקדם יותר – דעה המכונה 'עולם קדמון'. והשאלה השניה היא שאלת הבריאה עצמה: האם הבריאה היתה יש מאין או יש מיש. על שאלה זו לא נחלקו מעולם חכמי ישראל, ומעולם לא הודו לדעה הסוברת כי העולם נברא יש מיש! כל מהותה של הבריאה ועיקר עניינה הוא שנבראה יש מאין!

הואיל וכן, נוכל להבין עתה את דברי ריה"ל והרמב"ם. מבחינה דתית ואמונית אין הבדל אם נאמר שהעולם נברא לפני 5783 שנה או אם נאמר שנברא לפני כמה מיליוני שנים. גילו של העולם אינו עיקרון מהותי ויסוד אמונה אלא זהו עניין כמותי בלבד. לשאלה זו אין ראיות מוחלטות, והיהודי המאמין נשען בזה על הקבלה שקיבל מאבותיו, וזו נשענת על מה שקיבלנו ממשה רבנו בסיני. אך גם אם יצליחו להוכיח לנו כי העולם הוא קדום יותר וכי הוא נברא לפני הזמן הנקוב במנייננו – לא יהיה הדבר סתירה לאמונתנו, ונוכל לקבלו אל חיקנו. במקרה כזה נסביר את הפסוקים בתורה באופן שיעלה לנכון עם העובדות המוכחות, כי סוף סוף אין הדת והאמונה מכחישות את השכל ואת המדע המוכח.

על פי הבנה זו נעיין היטב בדברי ריה"ל: "אָמַר הֶחָבֵר: וּמֵאַיִן לָנוּ מוֹפֵת בַּשְּׁאֵלָה הַזֹּאת? חָלִילָה לָאֵ-ל שֶׁתָּבוֹא הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁיִדְחֶה רְאָיָה אוֹ מוֹפֵת, אַךְ תָּבֹא בְנִפְלָאוֹת וְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָגִים לִבְרִיאַת דְּבָרִים אוֹ לַהֲפֹךְ דָּבָר אֶל דָּבָר אַחֵר, לְהוֹרוֹת עַל חָכְמַת בּוֹרֵא הָעוֹלָם וִיכָלְתּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁחָפֵץ, בְּעֵת שֶׁיַּחְפֹּץ". כלומר, אם יש הוכחה ברורה לא יתכן שהתורה תסתור זאת, אך מה שחשוב על פי התורה הוא הידיעה כי יש בכוחו של א-להים לברוא, ולהתערב בבריאה על ידי ניסים היוצאים מדרך הטבע, ויש בכוחו לשלוט על העולם כרצונו. "וּשְׁאֵלַת הַחִדּוּשׁ וְהַקַּדְמוּת עֲמֻקָּה אין אנו יודעים בוודאות מהו גיל העולם, אם כמניין שאנו מונים או שהוא מוקדם יותר, וְרַאֲיוֹת שְׁתֵּי הַטְּעָנוֹת שָׁווֹת, עַד שֶׁתַּכְרִיעַ הַחִדּוּשׁ הַקַּבָּלָה מֵאָדָם וְנֹחַ וּמשֶׁה בַנְּבוּאָה אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר נֶאֱמֶנֶת מִן הַהַקָּשָׁה, למניין שלנו יש מסורת וקבלה על פי נבואה. וְאִם הָיָה מִצְטָרֵךְ בַּעַל תּוֹרָה לְהַאֲמִין וּלְהוֹדוֹת בְּהִיּוּלִי קַדְמוֹן, שישנו איזשהו חומר שנברא על ידי הבורא בזמן מוקדם, וְעוֹלָמוֹת רַבִּים קֹדֶם הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה בָּזֶה פְּגָם בֶּאֱמוּנָתוֹ, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא חָדָשׁ מִזְּמָן יָדוּעַ וּתְחִלַּת הָאָדָם: אָדָם וְנֹח". אין בעיה אמונית לומר שהיו עולמות שנוצרו לפני העולם הזה, וכולם נעשו מחומר קדום שנברא על ידי הקב"ה יש מאין, אך העולם הזה שאנו מכירים אותו נתחדש ונוצר לפני 5783 שנה, ותחילתו היתה עם אדם הראשון וחוה, וכפי שמסופר בתורה.

לא מוכרחים לפרש את תיאור הבריאה כפשוטו

בעניין גיל העולם ישנה מבוכה כלשהי. מצד אחד אנו רגילים לומר כי העולם נברא לפני 5774 שנה, וכפי המניין המקובל במסורת. מצד שני, ישנן טענות מדעיות רבות על כך שנראה שגיל העולם הוא רב הרבה יותר, ומוערך במיליוני שנים. וכבר רבים דנו בעניין זה של סתירה בין תורה ומדע, וניתנו כמה תשובות בעניין. יש להדגיש כי לא נמצאה הוכחה לקיום אנושי ולהיסטוריה אנושית לפני תאריך זה של בריאת העולם על פי חשבוננו, ואין הוכחות לתרבות אנושית מוקדמת לכך. ההוכחות מתייחסות לעולם עצמו, לאטמוספירה שסביבו, לתהליכים שונים שעברו עליו, וכד'.

מעניין לראות כיצד פירשו פרשני התורה הראשונים, רש"י ורמב"ן, את פסוקי הבריאה, וכיצד התייחסו לשאלת גיל העולם. עיון בדבריהם יגלה לנו כי בעצם אין כאן שאלה עקרונית אמיתית, והעניין הוא לא משמעותי כל כך, ולא לחינם לא טרחו ריה"ל ורמב"ם להתווכח ולהילחם עליו.

כך כותב הרמב"ן בביאור הביטוי "תוהו ובוהו" (בראשית א, ב): "הקדוש ברוך הוא ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת… אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן. …והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו"… והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא". כלומר, הבריאה הראשונית של יש מאין היתה בריאה של חומר קטן ביותר, אטום זעיר, שנקרא בלשון התורה "תוהו", ובו היה טמון כל הפוטנציאל של הבריאה כולה, ולכן נקרא "בוהו", והוא מעין זרע המכיל בתוכו את כל מה שיצמח ממנו לבסוף. מן החומר הזה יצר הבורא את כל הבריאה כפי שנראית לפנינו היום (לכאורה יש כאן דמיון מה לתאוריית 'המפץ הגדול').

--------

והנה לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. מהחיים נובעים המשפטים, מרוח החיים ההולך ונובע, הולך ויורד מגבהי מרומיו, עד כדי להניע מערכת חיים וסידורים חברותיים. לא התנשא רוח כל גוי להכיר את מי שאמר והיה העולם, לחדור ברוח עז, באור של חיים, עד כדי היחש הבהיר והברור למקור כל היש, להכרת הטוב, העושר, הגודל, המציאות העליונה, החטיביות הברורה, האמיצה, מלאת הקודש וההוד. גם כדי לגזור בשכל על דבר יסוד הכל, בלא חלישות של קדמות עולם, או לפחות של קדמות חומר, לא יכלה ההשכלה האלילית להתרומם. ואם ברקי שכל מבריקים לפעמים את האפלה הגסה אשר למרחב האלילי, על ידי גדולי מחשבה דקריבין לאורחא דמהימנותא, אבל רק קריבין, ולא בתוך אורחא דמהימנותא יכלו לדרוך אורח חיים, אורח לצדיק מישרים. החיים נעוצים הם בהעורון האלילי, מאפס יכולת להתקשר במלא חיים לאור מחיה החיים, לבסס את החיים ממילא על פי התוצאות של עז וענוה, וגבורת חסד ורחמים. הבינה החודרת הישראלית נוקבת בזה את התהומות עוד יותר מההרגשה, שיכולה לפעמים מפני הצד החלש שלה לספוג איזה רוח זר. 

בזה הפרט נתעלתה בינתו הקרה של המורה על שירתו היוקדה של הכוזרי. שהראשון הכיר בריחוקה של החמריות הקדומה בכל גווניה, ואנו בתור בניו של אברהם ותלמידיו של משה, אמוני הנביאים, הקוראים לישא עינים לשמים לראות מי ברא אלה, ולא נשפל לשום השפלה סברית קדורה, המחנפת את הציור החלש של האדם, ומנתקת אותו בעומק חייו בחשאי משלהבת החיים של הדבקות הרעננה של מקור החיים, מקור הרחמים, מקור החסד, וגודל הענוה. במקום שההרגשה של הכוזרי לא הגיעה, וחשב לדבר בלתי פוגם באמונה מחשבה של חומר קדום. וכשההרגשה מתעלה עד מרומי הבינה, מכירה היא שרק מקוריות חלוטה בחיי כל החיים, היא משושם ומנוסם ומשגבם של ישראל. לא בגזירות דוגמתיות אנו באים, כי אם בשטף חיים של הכרה פנימית, שהם שבים ובאים אלינו מתוך גלי האור של אוצר התורה, אור תורה, אור חיים, אור ד'. האל ד', נוטה שמים ויוסד ארץ, ואומר לציון עמי אתה. מי כמוך חסין יה, ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רהב, בזרוע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלואה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו. לך זרוע עם גבורה, תעז ידך תרום ימינך.