יהודה יפרח מוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז [מאמר זה הוסר משום מה מהאתר של מקור ראשון]
נכסי צאן ברזל של הציונות הדתית, כתבי היד של הראי"ה קוק, מתגלגלים עדיין במרתפים פרטיים בתנאים מחפירים. מי מחזיק בכתבי היד? האם רוב הכתבים כבר ראו אור, או שמא הם עדיין ספונים בארגזים וטרם נדפסו? מסע בין אספנים, רבנים ואידיאולוגיות קוטביות ביחס לפרסום כתבי הרב
אין בוגר ישיבה או מכינה ציונית שאיננו מכיר את "הש"ס הלבן" – סדרת כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק שיצאו לאור על ידי מוסד הרב קוק. זו כוללת ספרים כמו אורות הקודש, אורות, אורות התשובה וסידור עולת ראי"ה, יחד עם כתבים הלכתיים כמו דעת כהן, משפט כהן וחיבורים נוספים. אלא שרוב הציבור לא מודע לעובדה שמדובר בחלק קטן בלבד מתוך כלל הכתבים שיצאו תחת ידו של הדמות הרוחנית החשובה ביותר בהיסטוריה של הציונות הדתית. בעידן שבו המודעות ההיסטורית של הציבור גבוהה – כך שאפילו בעלים חוקיים למהדרין לא רשאים להזיז אבן במבנים היסטוריים שהוגדרו לשימור מחמיר – נכסי צאן ברזל של הציונות הדתית מתגלגלים במרתפים פרטיים בתנאים מחפירים.
הרב קוק כתב המון, בהיקפים לא הגיוניים כמעט ביחס לכמות המועטה של הזמן הפנוי שעמד לרשותו. ההספק המוערך שלו עמד על כשבעה מכתבים ביום, חלקם מעשיים בענייני הנהגת ציבור, חלקם מענה לפונים או הסכמות לספרים, וחלקם כתיבה תורנית והגותית מעמיקה. מקורביו סיפרו כיצד היה כותב וכותב עד שלעיתים נגמר הדף והשורות זלגו אל השולחן.
לפעמים כשהיד כאבה לו מאוד הוא עבר לכתוב ביד שמאל. באחד מפנקסיו התאונן על כי "האכזריות שלי על ילדי הרוח לא נותנת לי מנוח", בהתייחסו לרעיונות שלא הפסיק לכתוב. אחת התופעות המדהימות אצלו היא הכתיבה כמעט ללא מחיקות. פנקסיו כוללים טקסטים ארוכים מאוד ללא טעויות או תיקונים, גם כשמדובר בציטוט פסוקים נידחים. אחדים מתלמידיו טענו שהוא כתב ב"השבעת קולמוס" – סוג של השראה שמימית.
נפוצו לכל עבר
עוד בחייו עסק הרב בהוצאת הכתבים לאור. בתחילה לא בצורה שיטתית. אחד מעורכיו הראשונים היה אברך מישיבת עץ חיים בשם יצחק אוירבך, שהביא לדפוס חיבור הלכתי על חלק אורח חיים מהשולחן ערוך. עם מינויו ב–1925 לתפקיד הרב הראשי לארץ ישראל הקים הרב קוק ועד להוצאת הכתבים. הוא צירף אליו את תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, בנו הרב צבי יהודה ורבנים נוספים והם החלו בעבודה שיטתית. באותה שנה יצא לאור החיבור ההלכתי "חבש פאר" הכולל דיונים הלכתיים על מצוות התפילין, יחד עם קטעים מתוך "עין איה" העוסקים במצווה זו. הוועד תכנן להדפיס ספרים נוספים אולם העבודה נעצרה עקב מצוקת תקציב.
בין היתר מסר הרב לוועד כתב יד בשם "מורה הנבוכים החדש", אולם הוועד לא הצליח לממן את הוצאתו לאור והוא נשאר בכתבים. חיבור זה נדפס רק לפני שלוש שנים על ידי הרב שחר נחמני תחת השם 'לנבוכי הדור'. הוועד נסגר לאחר פטירתו של הרב קוק ב–1935, ובשנות הארבעים הקים הרצי"ה ועד חדש, שאליו צירף גם את יו"ר המזרחי הרב מאיר בר אילן ואת גיסו הרב יהושע הוטנר. הוועד הביא לדפוס את רוב ספרי הרב קוק המוכרים לנו היום. יוצאת דופן הייתה סדרת ספרי אורות הקודש. הרב קוק הטיל את המשימה על ר' דוד כהן (הרב הנזיר), והלה עמל על עריכתה במשך תריסר שנים עוד בחיי הרב, שאף עבר על גיליונות הדפוס והעיר הערות.
הבלגן הגדול התחיל ב–1982, עם פטירת הרצי"ה. בנו של הרב קוק לא השאיר אחריו צוואה כתובה, ורוב ארגזי הכתבים נלקחו מדירתו על ידי גורמים שונים ונפוצו לכל עבר. חלק מהכתבים תקועים עד היום בגלל שיקולים פרטיים של עסקנים הרובצים על האוצר שנתגלגל לידם, חלקם לא רואים אור בשל עמדה אידיאולוגית נוקשה המתנגדת עקרונית לפרסומם, וחלקים אחרים נדפסים בקצב איטי.
אין להם בעלות
הרב הראל כהן, שהקים לפני חצי יובל את הוצאת "מאבני המקום" שליד ישיבת בית אל, אומר כי "על שני הדברים החשובים והיקרים ביותר לרצי"ה – הישיבה וכתבי אביו – הוא לא הותיר צוואה, מה שהוביל לסכסוכים גדולים בשתי השאלות מי יירש את ראשות הישיבה ומי יחזיק בכתבים". בשנת תשנ"ד הוציא כהן עצמאית את הספר אורות, תוך שהוא נשען על הסתייגות של הרצי"ה ממוסד הרב קוק ("המוסד הקרוי על שם אבא"). "אנחנו קיררנו את האמבטי של מוסד הרב קוק והוכחנו שאין להם בעלות על הכתבים", הוא מסביר.
פריצת הדרך הגדולה בפרסום כתבי הרב הייתה בפרסום שני כרכי "שמונה קבצים". כהן משחזר: "הספרים אורות, אורות התורה ואורות הקודש מבוססים על שמונה קבצים שנכתבו ביפו, בשווייץ ובלונדון. כשהרב חזר ארצה הוא מינה את הרב הנזיר לערוך את כתביו. בארכיון נזר דוד שאני מנהל בכובעי השני יש לנו את גיליונות הדפוס הראשונים של אורות הקודש עם הערות עריכה של הרב קוק. אחרי שהרב הנזיר נפטר הלך בנו, הרב שאר ישוב, והחזיר את גיליונות שמונה קבצים לרצי"ה. הוא בירך עליהם שהחיינו ושמח שמחה גדולה. במשך השנים נמתחה ביקורת ציבורית על מחזיקי הקבצים בדרישה לחושפם. היא התחילה מהחוקרת רבקה ש"ץ אופנהיימר והתעצמה במאמרים שונים בנקודה.
"בשנת תשנ"ז ניגש אלי הרב בני אלון ז"ל. הוא ביקש ממני שיעורים של הרב הנזיר על אורות הקודש והבטיח לתת לי בתמורה צילום של שמונה קבצים. מאיפה הצילום הזה הגיע אליו? הוא שכנע את בנציון שפירא, בנו של ר' אברום, לצלם את הכתבים במיקרופייל, כדי שלא יקרה אסון והעותק היחיד יאבד בגניבה או שריפה. הוא ראה בזה שליחות 'להציל מן השריפה' שכן כתב היד המקורי הלך ונרקב. לאחר מכן הרב טאו היה מגיע אל בית משפחת אלון שבבית אל בכל יום שישי, עולה בסולם לעליית הגג, יושב ומעתיק לעצמו פסקאות מהמיקרופילם.
"אני הייתי אברך צעיר, ישבתי בישיבה על מחשב ישן והתחלתי להקליד את הפסקאות של שמונה קבצים בלי שום כוונה לפרסם ללא אישור הרבנים. כשהצטברו חומרים שלחתי לרב נריה כדי לשמח אותו ונתתי לעיון גם לחבר שלי – הרב יהודה מלמד. איכשהו זה דלף מהבית שלו לתלמידים מישיבת רמת גן והם עטו על זה. הרב שילת ניגש מהר לר' אברום וביקש אישור להדפיס מהדורה מדויקת לפני שרמת גן יוציאו קובץ פיראטי, וקיבל אישור ל–1,000 עותקים. הרב שאר ישוב זעם והוציא מכתב תקיף תחת הכותרת 'אל תהרסו אל הקודש', ורבנים שונים יצאו נגד הפרסום. הטענה הייתה שגם הרצי"ה וגם הרב קוק ערכו את הפסקאות והכניסו שינויים ולפרסם את שמונה קבצים זה כמו לפרסם טיוטה לא גמורה. אבל הספרים יצאו והאדמה לא רעדה, העוקץ של ההתנגדות קהה בינתיים".
ואיפה הדברים עומדים כעת?
"אני לגמרי תומך בקריאה לשחרר סוף סוף את הכתבים. אני מאמין שרוב החומר שלא נדפס הוא של אגרות וההערכה שלי היא שהחיבורים המרכזיים כן נדפסו. זו הערכה בלבד, כי אני לא ראיתי בעיניים ספרים שלמים אחרים, אבל כל עוד הארגזים לא ייפתחו אי אפשר לדעת. הייתי שמח לשיתוף פעולה עם מרכז הרב בנושא".
קבלה עד הבוקר
מי שעמל בעשור האחרון במעקב בלשי אחר גלגולי הכתבים השונים הוא משה נחמני (31), תלמיד ישיבת רמת גן לשעבר וסוחר יודאיקה, המקדיש את רוב זמנו הפנוי להצלת הכתבים ולניסיונות להוצאתם לאור.
איך הגעת בכלל לתחום?
"פעם הגעתי לסוחר עתיקות בני ברקי, חרדי גמור שלא שמע בכלל את השם 'הרב קוק'. הוא פתח לי קלסרים עם כתבי יד ופתאום אני רואה הכנה לדפוס של חיבור שלם תחת הכותרת 'עין איה'. לפי צבע הדפים זיהיתי שמדובר בטקסט שנכתב בתקופה שבה היה הרב קוק רבה של יפו (1904–1914). מישהו הכין אותו לדפוס אולם הוא לא יצא לאור, אלא רק לפני 20 שנה ובגרסה שונה. מצאתי גם כתב יד של הסופר אז"ר הכולל מפתחות לספר עין איה, ומזה אני מבין שאז"ר הוא זה שביקש להוציא את עין איה. מצאתי גם גרסה מוקדמת של המניפסט 'למהלך האידאות' בעריכת אז"ר, אולם הרב קוק לא היה מרוצה כנראה מהעריכה והעביר את הטקסט לד"ר בנימין משה לוין שערך אותה מחדש, ויצר את הנוסח שמודפס היום בספר אורות".
לנחמני לקח שנים להגיע למסקנה שרוב כתבי הרב קוק מסתובבים בין גורמים פרטיים שונים וטרם נדפסו. "יש בערך 20 אנשים שונים שהניחו ידיהם על הכתבים שהיו בידי הרצי"ה, אולם מי שלקח את הכמות הגדולה ביותר הוא נינו של הרב חרל"פ, ---- -----. הוא היה אחד המשמשים הרבים של הרצ"יה ולאחר מותו לקח ארגזים שלמים והם מונחים עד היום כאבן שאין לה הופכין בביתו שברחוב חיים ויטל בירושלים. יש לו שם אפילו את ממחטת האף של הרב.
"הוא חרדי לכל דבר ועניין אך מאוד אוהב את ה'נייעס' והסיפורים ששמע מהרצי"ה על אבא שלו. לפעמים הוא מגיע בערב שבת לתפילה במרכז הרב ומציג למתעניינים פריטים מהאוסף. פעם הוא חשף שם את תפריט החתונה של הרב קוק שנכתב בכתב ידו. חוץ מאלפי כתבים מקוריים הוא מחזיק גם בהעתקות של הדוד שלו, אברהם דרור, שישב שעות על שעות בשנת החיים האחרונה של הרצי"ה והעתיק בכתב ידו אלפי דפים".
מאיפה אתה יודע את כל זה?
"אני אישית למדתי אצל הבן שלו, --- ----, שמשמש ר"מ בתלמוד תורה מורשה בקריית משה. התיידדנו מאוד ולאחר שהתחלתי להתעניין בנושא הוא היה מראה לי כתבי יד ותצלומים נדירים. הייתי אצלם הרבה פעמים בבית וראיתי הרבה מהחומרים. הוא סיפר לי שאחד החיבורים החשובים השוכבים בבית אביו הוא קונטרס חלומות מיוחד שכתב הרב קוק. כידוע, בתקופת ירושלים הרב היה עולה על יצועו מיד לאחר תפילת ערבית, קם בחצות, טובל במקווה הקפוא שבחצר בית הרב ויושב ללמוד קבלה עד הבוקר. מסתבר שבשעות השינה שלו היו לו חלומות שכללו 'חברותא' בתלמוד עם המהרי"ל דיסקין, מגדולי הקנאים של ירושלים, ואת כל החידושים הוא העלה על הכתב בחיבור מסודר".
בסלון של הרב אלישיב
גוף חשוב העוסק בהוצאת כתבי הראי"ה הוא מכון הרצי"ה מיסודו של הרב אברהם שפירא, שהיה נשוי לבתיה, אחותו של הרב שלום נתן רענן, חתן הרב קוק. המכון מנוהל על ידי בנו של ר' אברום, בנציון שפירא, המחזיק בבית אמו האלמנה כמות גדולה של ארגזים שבהם איגרות, חיבורים, ספרים ופנקסים מעיזבונו של הרב קוק. ב"מכון" עובדים שני אנשים בלבד: הרב זאב נוימן ו"לוי יצחקי". "נוימן לא מכיר את יצחקי ולא ראה אותו מעולם, ויצחקי לא מכיר את נוימן", מספר נחמני, "נוימן הוציא את החלק הראשון של פנקסי הראי"ה לפני כעשור, ומאוחר יותר יצאו חלקים ב' וג' על ידי יצחקי. שאלתי את נוימן מי זה יצחקי והוא לא ידע להגיד לי, גם במרכז הרב אף אחד לא הכיר אותו כי הכול עבר דרך בנציון שפירא. בסוף גיליתי שמדובר בכלל בשם בדוי".
איך גילית מי האיש?
"לפני כעשור וחצי התקשר אלי הגבאי של הרב אלישיב, הוא שמע שאני מתעניין בכתבי הרב והציע לי לפגוש אדם בשם צבי מיכל לוין. 'הוא יושב פה משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים עם laptop וכתבים של הרב', סיפר לי. הגעתי אליו לבית הכנסת של הרב אלישיב. מסתבר שמדובר בחרדי תושב מאה שערים שקיבל אישור מיוחד לשבת בסלון של הרב אלישיב וללמוד מהספרים הנדירים שיש לו בספרייה. גדול הדור הליטאי ראה שמדובר בעילוי שחשקה נפשו בתורה, ושגדל ללא מסגרת ממוסדת כפי שהוא עצמו גדל, ואימץ אותו. בהושענא רבה תשנ"ז הגיעו לסוכת הרב שלושה רבנים ליטאים מפורסמים, בבקשה להחתים אותו על פשקוויל האוסר על חרדים ללמוד את תורת הרב קוק. הרב אלישיב קם ממקומו כנשוך נחש, וצעק עליהם – 'איך אתם מדברים על קדוש עליון שהיה אוכל בקדושה כמו הגאון מוילנא. הוא חיתן אותי, הוא העלה אותי לארץ, הוא היה גאון עצום, קדוש עליון, גדול הדור ויחיד בדורות'. הם יצאו אבלים וחפויי ראש והשתרר שקט בחדר.
"צבי מיכל לוין ניגש אליו בדחילו ורחימו וביקש ממנו: 'ילמדנו רבנו מי היה הרב קוק'. הוא שמע סיפורים והתלהב, ומהון להון התגלגל אל בנציון שפירא וביקש ממנו לעסוק בהוצאת כתבי הרב לאור. אותו בנציון ששמר עד אז על הכתבים מכל משמר מסר אותם בשמחה לאברך החרדי שרק אתמול שמע לראשונה על הרב קוק. הוא בחר בשם עט או כדי שלא להישרף בקרב הציבור הליטאי או כדי למנוע מבוכה ממכון הרצי"ה, שמי שמתעסק בהוצאת כתבי הרב הוא חרדי ממאה שערים. אגב, נוימן לא ידע מי האיש אבל הוא אמר לי – מדובר בדובר יידיש מבית. אני מזהה את זה לפי התרגומים שהוא עושה לקטעים מהשפה הזו".
ראש ישיבת מרכז הרב הרב יעקב שפירא דוחה את הטענות. "הרצי"ה לא הספיק להוציא הכול. היה חשוב לו להוציא את הכתבים ההלכתיים ואחר כך את האגדיים. צריך להבין שאי אפשר להוציא ספר במהירות, בלי לשבת שבעה נקיים על כל תג ותג, להכין מראי מקומות ולדייק גרסאות. הרב רענן סיפר לי שלפני שהוציאו את שו"ת משפט כהן התלבטו הרבה זמן האם להדפיס בכתב רש"י או באותיות מרובעות. בסוף החליטו על אותיות מרובעות כי כך עבדו במוסד הרב קוק ורצו שתהיה אחידות.
"רבקה ש"ץ אופנהיימר רצתה להוציא את ערפילי טוהר אך הרצי"ה לא נתן לה. אחרי שהוא נפטר הוציאו קודם כול את הספר הזה כדי שלא יצא במהדורה אחרת עם טעויות. הרב יצחק שילת הגיה את המהדורה. מכון הרצי"ה הוקם מיד לאחר פטירת ר' צבי יהודה כדי למנוע את הסחיבה של כתבי הרב לכל מיני מקומות. היו כתבים שהגיעו לרב נריה ולאנשים נוספים".
".... הרב צבי יהודה עצמו הוציא כתבים בקצב הרבה יותר איטי כדי לשמור על הזהירות והדיוק. אנחנו תאבים לכתבי הרב, אולם לא חכמה להוציא הכול בזבנג וגמרנו. נכון שאם היה תקציב יותר גדול היה אפשר להעסיק עוד אנשים ולהגביר את הקצב אבל אי אפשר להוריד את הרמה. העובדים במכון הם אנשים הבקיאים לפניי ולפנים בכל כתבי הרב, מומחים לא נורמלים. מבחינתם זוהי עבודת קודש, ובספר של הרב קוק אסור שתהיה טעות אפילו בפסיק.
"לאחרונה יצא בארה"ב ספר על הרב קוק, חוקר אמריקני שכתב כל כך הרבה שטויות, שאפילו היריבים של הרב לא היו מעיזים לומר עליו דברים כאלה. העיקר שהוציא. לרגל 100 שנה להצהרת בלפור פנינו לגורמים בלונדון והגענו למכתבים שהרב כתב באותה תקופה כדי לקדם את הצהרת בלפור. הרב אמר שזו הייתה השגחה פרטית שהוא נתקע שם באותן שנים ופעל במרץ לקידום העניין הלאומי. אלו חומרים חשובים מאוד שייצאו לאור, אבל צריך סבלנות".
אין חשש שכתבים יתבלו?
"אצלנו אין חשש כי הכול מגובה במיקרופילם. על מה שקורה אצל מחזיקים אחרים צריך לשאול אותם".
בית הרב כחורבה נטושה
מוסד נוסף המחזיק בכתבים הוא בית הרב קוק. הרב קוק התגורר במקום עד לשנת חייו האחרונה. כל הכתבים שלא הגיעו לבנו נשארו בבית הרב. את המוזיאון במקום הקימו לאחר פטירת הרצי"ה בשנת 1982. ביקור בבית הרב מגלה תמונה עגומה. כך למשל, עד היום ניצב במקום ארון ספרים של ישיבת מרכז הרב מתקופת הרב קוק, מבלי שאיש נגע בו. יש בו ספרים עתיקים, חלקם עם הגהות וחידושים בכתב יד (אולי כתב ידו של הרב קוק?), וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. אין שום בעיה טכנית להיכנס אל החדר, להוציא ספר ולצאת ממנו מבלי שאיש יבחין.
"המקום היה חורבה נטושה שתפקדה כמאורת סמים והאנשים שנכנסו פנימה החלו לזרוק ערמות של זבל ללא הבחנה", מספר נחמני, "כולל ארגזים עם כתבים של הרב. הרב יוחאי רודיק כתב ספר בשם 'חיים של יצירה' על תולדות מרכז הרב, והביא בתוכו מסמכים של מרכז הרב מתקופת הרב קוק. שאלתי אותו מה המקור, והוא ענה 'מסמכים מאובקים שמצאתי על רצפת בית הרב'. ביקשתי לראות את המסמך, והוא ענה לי שהוא לא קיים כי 'כשניקינו את המקום דברים התגלגלו'".
לבית הרב אין הרבה חומר מקורי אבל יש המון העתקות חשובות, חלקן של מסמכים מקוריים שאבדו. מייסדי המוסד הסתובבו בין ארכיונים וצילמו את כל מה שהם מצאו. נחמני: "הבעיה היא שאם אלך לארכיון הציוני, לארכיון המדינה או לספרייה הלאומית אוכל לצלם בתעריף שבין חינם לשקל אחד. בבית הרב כל צילום פשוט יעלה לי בין 50 ל–150 שקלים, ומדובר על מסמכים שהם לא שלהם בכלל אלא צילום מאחרים. חוקר בלי כיסים עמוקים לא יכול להשתמש בחומרים שלהם.
"ישבתי שם שנים בלי שראיתי נפש חיה. יום אחד הגעתי עם מצלמה וצילמתי, וכשהם תפסו אותי הם דרשו ממני לשלם חמישים שקל על כל צילום בזיכרון של המצלמה ובסוף זרקו אותי משם והזהירו אותי לא לחזור. יש להם המון חומר שלא יוצא לאור וגם לא יצא לאור בהמשך ההתנהלות הזו. לא רק שאין להם שום מאמץ שיטתי להוציא כתבים, הם גם מטרפדים ניסיונות של אחרים. מה שכן, אני חייב להעיר שמאז שנכנס הרב ארי שבט ההתנהלות שם השתפרה מאוד".
גורם המקורב לבית הרב מסר את הדברים הבאים: "הטענות של נחמני מופרכות, שכן הוא עצמו לא נותן לאחרים נגישות לכתבים שהוא מחזיק. בית הרב פרסם את הסכמות הראי"ה א', ועתיד לפרסם את הכרך השני, וגם פנקס מיפו וכרוזי הראי"ה. הוא גם מפרסם באתר איגרת חדשה בכל חודש, וכל ספר על הרב קוק או דוקטורט שיוצא לאור מודה למרכז התיעודי של בית הרב".
משרתים את הליברלים
אחד ממחזיקי הכתבים הוא הרב צבי טאו. מי שמבטא בבהירות את עמדתו הוא הרב ק', שלמד שנים ארוכות אצלו בהר המור.
"לרב טאו יש כספת נעולה בבית שבה הוא מחזיק כתבים רבים של הרב", מספר הרב ק', "יש לו שלוש רמות של שיעורים – כאלו הפתוחים לכלל תלמידי הר המור, דרג ב' לתלמידים נבחרים, ודרג ג' לנבחרי נבחרים. אחד המהלכים הקבועים שלו בשיעורי דרג ב' הוא להוכיח שהרב קוק חזר על רעיון מסוים בכמה מקומות, ולפעמים הוא היה מוציא דף מהכספת, מצלם אותו בעותקים ממוספרים, מחלק ואוסף מיד בתום השיעור תוך אזהרה חמורה שאסור להעתיק או לצלם.
"הרב טאו חזר ואמר כמה פעמים שהכתבים הללו יישארו נעולים לדורי דורות, ושאם מישהו ינסה להכריח אותו בדרך חוקית או משפטית למסור אותם הוא יעדיף להשמיד אותם וימסור על כך את הנפש. הוא צודק לגמרי. בראש ובראשונה מכיוון שמדובר ברכוש פרטי לחלוטין שנמסר לו אישית על ידי הרצי"ה, והוא התלמיד המובהק הנאמן ביותר וממשיך השושלת. הוא בז למושגים כמו 'חשיבות היסטורית' מאחר שמבחינתו הראי"ה חי דרך הישיבה, דרך תורת הקודש הגואלת שאותה הוא ממשיך, כמו גם את הקנאות האובססיבית של הרצי"ה לשמירת הכתבים. התזה של נחמני שלפיה הרצי"ה הפקיר כתבים מופרכת. ---- אמנם חרדי אך הוא בשר מבשרו של הממסד המרכזניקי, וכל מה שנמצא אצלו נמצא באישור. שום דבר ממה שעשה לא נעשה ללא תיאום, אחרת לא היו נשמרים היחסים החמים בין זקס למרכזניקים".
בוא נשים בצד רגע את הפוליטיקה, מהי הבעיה המהותית לפרסם אותם?
"הכתבים הגנוזים משרתים את הליברלים שרוצים לעצב בצלמם ובדמותם את מורשת הרב. הרב קוק היה תלמיד חכם חרדי עם חזון ממסדי ומחשבה ממסדית. המטרה שלו הייתה להקים רבנות ראשית מוכרת שתהיה מקובלת על המגזר החרדי, וישיבה למדנית שדמויות של תלמידי חכמים מובהקים כמו ר' אברום ירגישו בה בנוח.... הרב קוק נלחם על הקמת גשר ליהדות החרדית הנורמלית של ארץ ישראל וחשב שהוא יחבר אותה אל חזון התורה הגואלת. הוא היה הרבה יותר ליטאי קלאסי מאשר איך שרוצים לצייר אותו בחוגים הליברליים, ולכן טיפח מוסדות כמו ישיבת מרכז הרב הישנה.
"הרב טאו ממשיך את הקו הזה, ויש לו עוד דגש: מבחינתו הרב קוק והרצי"ה הם אנשים מתים, ואסור להאדיר אותם כדמויות היסטוריות. לכן הוא הוריד את תמונת הרב קוק מהסלון שלו, ולכן כשתלמידים מהר המור קונים את 'שיחות הרצי"ה' הם מדביקים קרטון על הכריכה שבה מודפסת התמונה שלו. העניין הוא שהתורה הגואלת היא לא אנשים אלא רעיון. הרב טאו מסביר שהרב קוק כתב הרבה דברים, ואף אחד לא רוצה שילד משיעור א' יקרא הכול ויסיק מסקנות שגויות. הרב טאו כבר מרגיש שנוצר נזק עצום בעיצוב הציבורי של מורשת הראי"ה, שהפכו אותו לרב נחמד וסבלן שהעיסוק בו הוא במטרה לנגח את הר המור".
הרב טאו מזהה סכנה עצומה בחוגי הדתיים הליברליים, וחשוב לו לבדל עצמו מכל מה שמדיף ריח של פתיחות, ליברליזם או דגש אקזיסטנציאליסטי–קיומי ולכן אין לו עניין בפרסום כתבים שאינם תואמים את הפרשנות שלו ל'תורת הקודש הגואלת'. החזון שלו הוא להעמיד תלמידים שיתחרו בגדולי הדור הליטאים בשליטתם במקורות.
עובש בארגזים
מצבור גדול נוסף של כתבים נמצא משפחת רענן. חתנו של הרב קוק הרב שלום נתן רענן ובנו הרב אליהו שלמה רענן שמרו אצלם כתבים, והם נמצאים עד היום אצל המשפחה. מ', גורם המקורב לחוגי מרכז הרב, מספר: "המשפחה יושבת על ארגזים שלמים של חומר שבחלקם פשה עובש. הכול יושב אצל הנכד של --- ----, --- ---- והוא כפוף לרב צבי טאו שהורה לו לא לפרסם דבר. כמויות גדולות של כתבים נמצאות גם אצל -- -- ---, שקיבל מחמיו, הרב משה צבי נריה. הוא לא משחרר".
אחד מפורצי הדרך בפרסום הכתבים האבודים הוא הרב בעז אופן, עובד מכון צומת וטכנאי מזגנים במקצועו, שהוציא לאור מהדורה של 'שמונה קבצים'. הגרסה המסתובבת במסדרונות ישיבת רמת גן היא שהקבצים היו בידי הראל כהן מבית אל, והוא השאיל אותם לרב יהודה מלמד. אופן וחבריו השיגו ממנו את הקבצים, צילמו אותם והחזירו את המקור. אופן עצמו מסרב להציע גרסה משלו להשתלשלות העניינים. כך או כך, התוצאה היא שני כרכים עבים ועשירים שיצרו תמורה של ממש באופי לימוד כתבי הרב קוק בישיבות. מפעלו של אופן נקרא "המכון להוצאת כתבי הרב קוק" ובמסגרתו יצאו לאור גם שני כרכי "קבצים מכתב יד קודשו", ובקרוב עתיד לצאת גם "פנקס ה'".
אופן מבקש להתרחק מהמחלוקות ומהשאלות האידיאולוגיות. "אני לא מחזיק בידי כתבים מקוריים אלא רק צילומים, ולא רוצה להיכנס לבעיות ההלכתיות של בעלות ולקנות אותם. אני לא הראשון שהוציא את שמונה קבצים, לפניי הייתה מהדורה של הרב יצחק שילת, שקיבל אישור להדפיס 1,000 עותקים. הם אזלו מהר ולאחר ארבע שנים הוצאנו את המהדורה שלנו.
"אני לא מתחבר לביקורת על המכון להוצאת כתבי הרצי"ה. הבחור הליטאי שיושב בבית הכנסת של הרב אלישיב הוא שכיר של המכון. הם עובדים בקצב שלהם ואם היו מצליחים לגייס יותר תרומות הקצב היה גדל אבל לא נכון להאשים אותם בחוסר מעש. אם יש לי ביקורת עליהם היא מקצועית. הם משקיעים בהוצאת לקטים במקום להדפיס את הכתבים כפי שהם ואחר כך להוציא לקטים".
מה דעתך על המצב של כתבי הרב קוק? האם זו לא אזלת יד של הציונות הדתית?
"המצב של כתבי הרב גרוע ביותר, ואני סומך ידי על ההאשמה המרכזית שעולה מהכתבה. כתבי הרב לא היו צריכים להגיע למצב שאליו הגיעו. גם מבחינת המשאבים, אני עובד בזמני הפנוי באפס תקציב ועם השנים הזמן הפנוי הולך וקטן, ואין ספונסרים שעומדים בתור. יש לי נגישות לצילומים ויכולת להוציא עוד ועוד כתבים, אבל נורא קשה למצוא אנשי מקצוע רציניים לעבודה על בסיס התנדבותי. אני אישית לא מתפרנס מזה אבל בשורה התחתונה זה לרועץ, כי העבודה לא נעשית בקצב שבו היא אמורה להיעשות. יחד עם זאת ההערכה שלי היא שרוב כתבי הרב החשובים כבר יצאו לאור".
על מה היא מתבססת?
"בהעתקות הרצי"ה הוא מציין בשוליים מקורות כמו שמות הפנקסים או חיבורים אחרים של אביו. אני לא רואה בהערות הללו עוד חיבורים משמעותיים שלא מוכרים לנו. כך גם הרב הנזיר, במשך שנים ארוכות הוא היה בקשר עם הרב בירושלים וערך את אורות הקודש. בכל אורות הקודש מצוטטות רק ארבע פסקאות שאינן משמונה קבצים.
לדעתי יש עוד הרבה פסקאות ספורדיות או מאמרים נקודתיים, אבל לא חיבורים שלמים וקוהרנטיים כמו שמונה קבצים. עיקר הכתבים שמעבר לשמונה קבצים הם כתבים מתקופת יפו, ותמוה מדוע הם לא הגיעו לידי הנזיר. אני מבין שהנזיר ראה בשמונה קבצים יחידה מסכמת של משנת הרב. הרב עלה ארצה בתרס"ד, בתרע"ד הגיע לשוויץ ונתקע שם במלחמה למשך 3 שנים, ומתרע"ז עד תרפ"ה פעל בירושלים. אלו כ–17 שנים שמהן אין לנו הרבה קבצים מסודרים. יש את 'פנקס ירושלים הגדול'. אם הוא הגדול אז מהם הקטנים? ההשערה שלי היא שכנראה אין".
הבעיה העקרונית היא שהחומר מפוזר, וגם אם לחלק מהמחזיקים יש חיבורים שלמים רוב החומר הוא אגרות או חלקי פנקסים, מה שלא מאפשר הוצאת ספר שלם ומגובש בלי שיתוף פעולה בין המחזיקים. בגלל ההתיישנות אין זכויות יוצרים, וכך למשל במכון הרצי"ה חוששים שאם הם יוציאו ספר איגרות יבוא מחזיק אחר, יעתיק את שלהם, יצרף לחומרים משלו ויוציא מהדורה אטרקטיבית יותר. נחמני מספר ש--- שקל בתחילה לשתף איתם פעולה וביקש מהם רשימה של כלל הכתבים המצויים בידיהם, אך ניתק מגע לאחר שקיבל אותה. הוא יודע מה יש להם אך הם לא יודעים מה יש לו.
