א׳:קל״ה
הנשמות של עולם התוהו הנן גדולות, גדולות מאד.
Souls from the world of chaos are great, very great.
הן מבקשות הרבה מן המציאות, מבקשות הן מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול, מבקשות אור גדול מאד.
They request much of existence. They request that which their receptacles cannot accommodate. They request a very great light.
כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו.
They cannot endure anything that is limited, apportioned, and assessed.
הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו.
They descended from their height, from the origin of the propensity of existence to be born. They flared up and [then] grew dim.
שאיפתם הבלתי סופית לא תכלה, הנן שואפות ונופלות. מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם מניחים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בעצב, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע.
Their infinite yearning will not cease. They yearn and fall. They clothe themselves in various garments, they yearn more and more, beyond measure. They see that they are imprisoned in rules, in limited conditions that do not permit [them] to expand endlessly to infinite heights, and [so] they fall into sorrow, into despair, into sadness, into anger—and [then], out of wrath, into evil, into willfulness, into lowliness, into ugliness, into abomination, into destruction, into every evil.
התסיסה החיה שלהן אינינה שוקטת.
Their animated ferment does not quiet down.
מתגלות הן בעזי פנים שבדור.
They manifest themselves in the insolent people of the generation.
וביותר מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים.
And most of all, they are revealed during some fin de siècle, in an era before the birth of a world, before the existence of a new and wondrous creation, on the border of the expansion of boundaries, “before the decree” that transcends decrees “is born” (Zephaniah 2:2).
וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאינינו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאינינו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאינינו מגלה את כל הרזים ואינינו משביע את כל המאויים.
And a storm rages in increased intensity, one breach bursts upon another, insolence overtakes insolence, without any contentment with the entire good treasury of the limited and constricted light, because [that light] does not fulfill everyone’s needs, because it does not remove all masks upon all of the faces of darkness (cf. Isaiah 25:7), because it does not reveal all secrets and it does not satisfy all desires.
בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האושר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים.
[These people] spurn everything: the portion of good, the kernels of a happiness that leads to tranquility and perpetual serenity, that leads to everlasting Eden, to the heights of infinite eternity.
בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדה זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי - ואין נחת.
They spurn and they rage, they smash and they eradicate, they descend to graze in the field of strangers, “they please themselves with the children of foreigners” (Isaiah 2:6), they profane the glory of every beauty (cf. Isaiah 23:9), and [they have] no peace.
הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. ומאופל וממחשך עיני עורים תראינה.
[But] these tempests will bring about generous rains. These dark clouds will prepare the great lights. “And from darkness and from blackness, the eyes of the blind will see” (Isaiah 29:18).
