One could argue but thought provoking. I know one Gadol who has a daily "seder" where he thinks about the Holocaust.
התעורר דיון מדוע לא ראו גדולי הדור צורך ערכי להטמיע כך או אחרת את זיכרון השואה גם לדורות הבאים. והגם שאיננו יכולים להצטרף 'ליום השואה' הנהוג כאן במדינה מסיבות מובנות, מדוע לא חיפשו לעשות זאת בדרך אחרת שתתאים לצביון ולהשקפות החרדיות. התמיהה הגדולה היא על ההתעלמות הכמעט מוחלטת שקיימת בבתי הספר החרדיים מכל איזכור ודיון בנושא במסגרת תכנית לימודים חינוכית מסודרת. ומעבר לסיפורים כאן ושם אגב נושאים אחרים, גם ה'משגיחים' בישיבות ואנשי המוסר לא דנים בשיחות מסודרות ומובנות בחורבן הנורא מזוית הגותית, כמו כן לא קיימת כמעט ספרות 'מחשבה' חרדית המתייחסת לגזירת ההשמדה המשמעותית ביותר שנגזרה על עם ישראל. הנושא רגיש ונפיץ ואשתדל להלך בו מעדנות.
אקדים, אכן אצל בני דורי כבנים לניצולי שואה שחוויות האימה והסבל שחוו במחנות התופת ריחפו בחלל העמוס להתפקע בכל רגע ורגע, התעלמות וחוסר התייחסות לסבלם משמעה היה אכזריות כלפיהם ככל אדישות לסבלו של הזולת גם אם אין ביכולת בעליה לעזור. משום כך באותם שנים היה עניין מוסרי רב לשמוע מהם את הסיפורים, לקרוא עוד ועוד על כל הזוועות שעברו בבחינת 'עמו אנוכי בצרה', להתאבל יחד אתם והיה להם בזה משום נחמה פורתא שהרי עיקר ניחום אבלים הוא בעצם ההשתתפות וההתייחסות לצער האבל. סיבה זו לא תהיה קיימת בעוד כמה שנים כשדור זה לאוי"ט ילך לעולמו. אין שום עניין לזכור לנצח צרות ואסונות שקרו בעבר אם אין בזכירה תועלת לעתיד. האבל על החורבן בתשעה באב נתקן כדי שלא נפסיק לכסוף ולצפות לגאולה ולהשתדל להיות ראויים לביאת הגואל. לציבור שאכן הפיק לקחים מעשיים גם לדורות הבאים מזוועות השואה יש עניין חשוב בשימור זכרונה כדי לשמר ולרענן את הלקחים גם לדורות הבאים.
יש טעם ועניין להנציח את אסון השואה למי שהפיקו את הלקח הבא: אסור ליהודים לסמוך יותר על חסד לאומים ואם חפצי חיים אנחנו, חובת ה'השתדלות' מחייבת אותנו להקים מדינה עצמאית בעלת צבא חזק בכדי שנוכל לשמור להגן עלינו בעצמינו – בהשתדלות שלנו ובעזרת ה' כמובן. לדידם יש חשיבות עליונה לספר שוב ושוב דור אחרי דור מהי האלטרנטיבה למדינה עצמאית בעלת צבא חזק. רק כך יוכלו לשכנע ולטעת מוטיבציה גם בדורות הבאים להתאמץ עד כדי מסירות נפש לשמור על המדינה מכל משמר. גם לתלמידי תורת הגאולה מבית מדרשו של הרב קוק המשתדלים להבין לאשורם את מהלכי הקב"ה בדור הגאולה, לשיטתם אסון השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך נתפסים כתהליך גאולה אחד שתחילתו חיסול הגלות בשואה ואתחלתא דגאולתא בהקמת מדינת ישראל בדרך לגאולה השלמה. וכשם שבגאולת מצרים חובה עלינו לספר ולהתחיל בגנות השיעבוד כדי להבין את עצמת חסד ה' שביציאת מצרים, וליישם את כל מה שעלינו ללמוד מכך לכל הדורות הבאים. כך גם בדורנו דור הגאולה יש לדידם השלכות מעשיות להכרה שתהליך הגאולה החל.
אך החרדים שחולקים ומתנגדים למסרים אלו ורואים בהם כפירה מוחלטת, אסון השואה לדידם הוא עוד פרק, אמנם עגום במיוחד, מצרות הגלות וא"כ איזה עניין או מסר ייחודי יש ללמוד מהשואה האיומה שעבורו יש לתקן יום מיוחד או לדון בה בשיחות 'אמונה'? די לנו בתשעה באב בו מקוננים אנו על החורבן כדי לעורר אותנו לשאוף ולהתפלל לגאולה שלמה. אולי יש עניין להוסיף קינות גם על צרה זו ולצרפן לקינות המזכירות גם את הצרות והגזרות שבכל הדורות באלפיים שנות הגלות, אך יום או אירועים מיוחדים לשם מה? זאת ועוד, עיסוק רגשי במה שקרה בשואה מעלה בקרב כל אחד שבליבו לב בשר כתגובה טבעית ראשונית להרהורי כפירה קשים. וכי אין השגחת ה' בעולם? ולחילופין האם השגחת ה' היא כביכול חסרת רחמים ואינה צודקת? האם אנחנו אכן העם הנבחר? כדי להישאר אדם מאמין גם אחרי שאתה קורא על זוועות השואה צריך להיות או אדם גדול במיוחד שרגשות האמונה והדבקות בה' חזקים יותר מייסורי הנפש שבהרהורי הכפירה שגם אם אינו ברמת 'אודך כי עניתי' הוא לפחות ברמה של אודך למרות שעניתני, (מכתבו של יוס'ל רקובר מגטו וורשה) או להיות אדם שמסוגל פסיכולוגית להדחיק ולהתעלם ממחשבות טורדניות. או אדם אטום רגשות. שהרי כל ניסיון להסביר לוגית מדוע עונו וחוסלו מליון וחצי ילדים הוא פתטי ונידון לכישלון ומוטב שלא יאמר משיאמר. נכון שקושיות אלה היו אמורות לצוף גם כאשר אנו קוראים במגילת איכה 'עוללים שאלו לחם פורש אין להם' או כאשר רואים ילדים מתענים בייסורים קשים במחלות, אך ייסורי השואה תועדו בצבעים עזים לפרטי פרטים ובכישרון ספרותי שגורם לקורא לחוות אותם כאילו היה הוא עצמו זה שהושפל והתייסר ולכן התגובה הרגשית הטבעית עזה אלפי מונים.
עוד כילד אני זוכר את רבה של יסודות שנכנס לכיתה וספר בהודאה ושבח לקב"ה על הניסים שעשה עמו במחנות הזוועה. באחד הסיפורים תאר כיצד עמדו הוא ומשפחתו גברים ונשים עירומים כביום הוולדם בדרך להריגה ובנס גלוי ניצל ממות אינני זוכר את פרטי הסיפור אך אני זוכר היטיב את עצמי מדמיין באותה שעה את הוריי ואחיי הקטנים עומדים בסיטואציה שכזו ותוהה בכאב צורב רבש"ע על מה בדיוק הוא מודה לה' בכזו התרוממות נפש? [אגב הרב גוטסמן זצ"ל שעבר בעצמו ייסורי תופת בשואה כתב לרב הרצוג זצ"ל שאין לקרוא לניסי הצלה פרטיים 'ניסים' כי היו אלו תוך גזרות קשות לכל העם לא היו אלה ניסים עיי"ש באורך]. כמה תעצומות נפש צריך כל אדם שליבו לא עשוי אבן לקרוא ספר של ק. צטניק ז"ל שידע לתאר, ועוד איך לתאר, את ההשפלה האיומה שהיא הקשה שבייסורים שהושפלו היהודים במחנות, עד שיגלידו הפצעים שנחרצו בנפשו, נפש המאמין. חודשים רבים לקח לי להתאושש מבחינה אמונית לאחר שקראתי את הסיפור על תלייה פומבית של עשרה יהודים במחנה עבודה ובתוכם ילד בן 12. וכשהמבוגרים מביניהם זועקים קריאות לנקמה טרום התליה הילד עומד שקט ובעניים כחולות יפות בוהה הוא בקהל ממתין לתורו אינו מבין את מר גורלו. ממשיך ומספר עד הראיה לאחר שעתיים עברתי ליד עמודי התליה וראיתי את הילד שמשקלו כנוצה עדיין מפרפר על עמוד התליה עמד לידי יהודי נוסף שהתבונן גם הוא התבונן במחזה הזוועה ושאלתיו היכן האלוקים? – 'לדידי תלוי הוא על החבל' ענה האיש. כמה היה קשה לי לחזור לאיזון אמוני לאחר קריאת הסיפור.
בשיעור א' בישיבת פוניב'ז שמעתי 'ועד' [שיחה מוסרית] מהרה"צ ר' בן ציון במברגר שדיבר על השגחת ה' המופלאה והמדויקת שגם יוסף שירד להתייסר במצרים דאג לו הקב"ה שלא יריח בדרך ריח נפט אלא ריח של בשמים צרי ולוט. ואני יושב שם ב'ועד' נסער ושומע בדמיוני את זעקות הנשים והילדים בתאי הגזים. והמקסימום שהעזתי לשאול אותו כיצד מתיישבים דבריו עם מאמר חז"ל 'משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לבין רשע' את תשובתו המפולפלת אחסוך מכם. כמה 'קרבות אמונה' יכול אדם לעבור בינו לבין עצמו ללא שיישארו צלקות באמונתו הזכה והתמימה. עדיף להימנע מראש ממלחמות אלה. טוב עשו שהדחיקו והתעלמו, טוב עשו שלא קראו לעסוק ולספר לפרטי פרטים בזוועות השואה עדיפה ההדחקה ולהשאיר את הסיפור הזה כעוד סיפור במסכת הייסורים שעבר עם ישראל בשנות גלותו ולקונן בתשעה באב גם על החורבן הזה ולהתפלל לגאולה.
ואני לענ"ד כתבתי.
הרב דוד בלוך
