דבקות

וכאשר ראה דוד לפניו שני דברים אלו אשר זכרנו; האחד - שהיה ירא פן יכשל בדברי תורה. והשני - שלא יהיו דבריו לרצון לזולתו, נגד זה סדר דבריו במזמור (תהלים פרק יט) "השמים מספרים כבוד אל וגו'". הקדים תחלה לספר מעלת התורה, שאמר (תהלים יט, ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש פקודי ה' וגו'", עד (שם שם יב) "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". ולפי מעלת הדבר צריך שיהיה נזהר שלא יכשל בו. 

 וזכר ששה דברים, ובכל אחד זכר השם, לומר כי התורה מצורפת אל השי"ת, שנקראת תורת ה', עדות ה', וכו' וכן כולם, לומר כי על ידי התורה קונה האדם דביקות בו יתברך. ומפני שבא לומר כי הדביקות הזו היא דביקות גמורה לא דביקות בצד מה, כמו מי שהוא בעל המדות, שעל ידי המדות קונה דביקות בו יתברך בצד מה כפי המדה אשר דבק בה, אבל על ידי התורה דבק בו יתברך לגמרי. והתחיל לומר "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כי כאשר התורה תמימה, על ידי זה האדם גם כן תמים, וכאשר הוא תמים הוא עם השי"ת לגמרי, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך"... ולכך אמר "משיבת נפש", שהיא משיבה נפש להחיותו, כי התמים הוא עם השי"ת, וכתיב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם", כי מצד הדביקות בו יתברך אתם חיים... (תפארת ישראל הקדמה)

...כי הקרוב אל השי"ת הוא על ידי ג' דברים, האחד על ידי האמצעי הוא התורה, שהיא אמצעי בין השי"ת ובין ישראל כדפירשנו, והדבר השני מצד הנמצאים, שמצד רוממותם ומעלתם יש להם דביקות בו יתברך [אודות שדביקות בה' נובעת מגדולת ומעלת הנבראים, הנה בדרוש לשבת תשובה [עט.] כתב: "כי ההדמות אל השם יתעלה במעשיו, מביא אל האדם הקירוב והדיבוק בו יתעלה שמו. ולהפך זה גם כן, הריחוק מן מעשיו יתעלה, הוא הגורם הריחוק ממנו. וזה התבאר לך פעמים הרבה ממה שאמרו בסוטה סוף פרק ראשון [יד.], אמר רבי חמא בר חנינא, מאי דכתיב [דברים יג, ה] 'אחרי ה' אלקיכם תלכו', וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה, אלא הדבק במדותיו; מה הוא מלביש ערומים... כמבואר שם. וצוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מדות הקב"ה, מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חבור ביחד. ואשר הם הפכים אין להם חבור ודבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו, אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות, בזה יהיה לו דביקות וחבור בו יתעלה. ואשר הוא עושה הפכו, הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק". וכן מבואר למעלה פ"ט [ד"ה וכל הדברים]. ראה למעלה פ"מ [ד"ה אמנם דעת] שכתב: "וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם 'כלה', כמו שאמרו בבבא קמא [לב:] 'בואי כלה'. ומה ענין כלה לשבת. אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך. כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת, ומפני שהוא זמן קדוש, יש לעולם חבור על ידו בו יתברך. ולכך נקרא השבת 'כלה', שהיא עומדת להתחבר בבעלה, וזהו השלמת העולם בודאי"] , וזה כאשר יהיה הקץ ויחזרו ישראל לרוממותם כבראשונה, והשלישי מצד השי"ת היא הנבואה שנתן השי"ת רוחו ומורידה על האדם. ואלו ג' דברים כוללים כל חלקי הדביקות כאשר תבין כי הדביקות על ידי האמצעי שהוא הברית, התורה, שאם אין תורה אין כאן דביקות, וגם על ידי השי"ת שהוא מתחבר להם, וצריך גם שיהיה המקבל מוכן לזה, וזה כאשר ראויים לחשיבות ומעלה, וזה כאשר יהיה הקץ... (שם פרק נו)

אמנם הפירוש הברור במאמר הזה, כאשר משכים ומעריב לבית הכנסת גורם לו החיים, כי השי"ת הוא אלקים חיים, וכאשר האדם בא לביתו ראוי לו החיים, כדכתיב "כי מוצאי מצא חיים", ודבר זה נקרא שמצא את השי"ת, כמי שנכנס לביתו של בעל הבית יאמר שמצא את בעל הבית, ומפני שהוא אלקים חיים המוצא אותו דבק בחיים... וכאשר הוא נכנס לפנים אל מדרגת החיים, שהוא לפנים. וזה תבין גם שכתוב "למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה" וגו', כי ארץ ישראל ארץ החיים, בעבור שהיא אמצע העולם, ודבר שהוא באמצע מקבל החיים ממקור העליון. אבל כאשר יושב אצל הפתח אף על פי שאינו נקרא יושב בחוץ, אינו נקרא שהוא בפנים לגמרי...

וכך אמרו בגמרא שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק, מפני שנוטל שכר פסיעות, ויראה שאין הדין הזה אצל סוכה, שאין לו ללכת אל היותר רחוקה, וזה כי השי"ת מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך, וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע, כי המתנועע אינו עמו ועם כל זה הולך אליו, וזהו דביקות וחיבור גמור. ולכך אמר שהשי"ת מונה פסיעותיך, כי אף פסיעה אחת יותר, הכל לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך, ואם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור... (נתיב העבודה פרק ה)

דבר זה ענין עמוק, איך השב מאהבה נעשו לו הזדונות כזכויות, כי זה שחטא ושב יותר מרוצה ומקובל אל השי"ת, כי אין חידוש אם הצדיק שהוא בעל צדק בעצמו שהוא עם השי"ת, אבל החוטא ששב ובא מרחוק להתדבק בו יתברך, אין ספק שהדביקות הזה הוא יותר, כמו שתראה ביסוד האש כאשר הוא למטה ומתנועע למעלה, ובודאי זה מפני גודל הדיבוק שיש לאש אל המעלה לשוב למקומו, ואם לא היה לו דיבוק כל כך לא היה מתנועע כל כך רחוק... כי הזדון שהוא הריחוק בעצמו שהתרחק ובא אל השי"ת מורה על הדיבוק הגמור בו יתברך, ובזה זדונות שלו נעשים כזכויות. ולכך אמר דווקא ששב מאהבה, כי הדיבוק בו יתברך, כדכתיב לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו, והדביקות בו יתברך מצד הזכות הגמור שבו, ולכך רוצה להסתלק מן החטא, שהיה נמשך אחר הפחיתות ורוצה להדבק בו יתברך שהוא קדוש לגמרי, ולכך זדונות נעשים כזכויות, שהתשובה מאהבה מורה על גודל הדיבוק בו יתברך... (נתיב התשובה פרק ב)

ולפיכך נקראו יסורין של אהבה, כי מצד שהשי"ת אוהב אותו ורוצה לקרב את האדם אליו להיות דבק בו יתברך, וכי שלאדם מניעה ועיכוב שאינו ראוי אל הדביקות בו, לכך מביא השי"ת עליו יסורין למרק את חטאו עד שראוי אל הדביקות. לכך נקראו יסורין של אהבה, שהשי"ת אוהב אותו וחפץ בו ורוצה לקרב אותו, ולכך ממרק פחיתות החומר שלו עד שראוי לדביקות, ואמר שזה דווקא אם מקבלם מאהבה, שאם אינו מקבלם מאהבה אין לו דביקות בו, ואיך יהיו יסורין... ועל ידי הדיבוק בו יתברך כאשר מקבל היסורין מאהבה, לכך מקבל מהשי"ת הברכה ממקור העליון, ודבק במדת יעקב שזכה לבנים וזכה לחיים, כי יעקב אבינו לא מת, כי היסורין מסלקין אותו מפחיתות החומר עד שהוא קדוש, ולכך זוכה לזרע קדוש ממקור עליון...

ולמאן דאמר שאין בהם ביטול תפלה, כי צריך שיהיה לאדם דביקות עם בוראו מצד הנפש, כי התפלה היא לנפש האדם ששופך נפשו לפני ה', וצריך שלא יהיה ביסוריו ביטול תפלה... (נתיב היסורין פרק א)

...כי מי שיש בו מדת התמימות, שאינו יוצא מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל, לפיכך בעל מדה זו אינו סר מהשי"ת, כי מי שמתחכם ויוצא בחכמתו מהתמימות, דבר זה הסרה מהשי"ת בודאי... (נתיב התמימות פרק א)

ואמר שיש ללמוד קל וחומר... כי יום הכפורים הוא מכפר בשביל שהחוטא הוא שב אל השם יתעלה אשר היה מתרחק ממנו כאשר חטא, וכל זמן שיש לאדם שום חבור ודביקות עם השם יתעלה יש לו השבה אל השם יתעלה, והאדם יש לו דביקות אל השם יתעלה על ידי שלשה דברים, האחד על ידי הקב"ה עצמו, והשני על ידי האדם, והשלישי הוא האמצעי, שעל ידו החבור בין הקב"ה והאדם, כי צריך אמצעי שעל ידו החבור והדבוק... ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה הרי הוא מסלק האמצעי שהוא בין השם יתעלה ובין האדם, שהרי התורה היא האמצעי בין השי"ת ובין האדם, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות בו, ולכך התורה היא אמצעי שעל ידה החיבור... (דרשה לשבת תשובה)

כלל הדבר, שיהיה האדם מצד עצמו ומה שהוא שייך אליו דבק בו יתברך, ובזה האדם שיש לו דביקות בו יתברך, ואינו נבדל מן השי"ת, ולפיכך אמרו ז"ל (מנחות מ"ג) אמר רבי אליעזר בן יעקב, מי שיש לו תפלין בראשו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. פירוש, כאשר יש לאדם דביקות בו יתברך בג' דברים, כי התפילין הן דביקות בו יתברך, וכן הציצית הם דביקות בו יתברך, והמזוזה גם כן, כי כל אלו דברים שייכים לאדם, האדם עצמו, ומלבושיו ודירתו, הרי בג' דברים יש לו דביקות בו לא במהרה חוטא שיסיר עצמו מן השי"ת, ודבר זה מבואר. (חידושי אגדות שבת קנג א)

...וסבירא ליה לרבי יוסי כי יש לאדם התיחסות אל השי"ת בעבור שהאדם הוא כל, ובעבור שהוא כל הנה ראוי שיהיה קרוב אליו השי"ת כל יום, ולרבי נתן כל רגע. והחלוק שיש בין רבי יוסי ובין רבי נתן, כי לרבי יוסי יש לאדם דביקות בבוראו כל יום, כי ידענו כי האדם נמשך ממדת היום, שכן יש בו רמ"ח אברים כמנין אברהם שהוא ממדת היום, ולפיכך כאשר האדם יש בו זה לכך סבירא ליה אחר שכל יום ויום יש לו דביקות בבוראו נדון בכל יום, כן שאמרנו למעלה כי המציאות נדון לפי הדביקות... כי דביקות השכינה הוא הדין מצד עצמו כי כל דבר אשר קרוב להם אשר הוא אלקי האמת נדון יותר.

אמנם רבי נתן סבירא ליה דנדון הוא בכל רגע, ודעתו הוא כי האדם דבק למעלה ממדות היום ומדריגתו עולה למעלה, כי אף על גב שהוא עצמו ממדות היום, מכל מקום דבק הוא למעלה ממדת היום כי יצא אלקים בחכמה... (שם ראש השנה טז א)

ועוד תדע להבין דברים אלו, כי תחלת גירות כאשר היה מיראה אין כאן דבוק גמור, כי האהבה הוא חבור ודבוק, אבל ישראל דבקים בעצמם בהקב"ה, שהם בניו, והצדיק שבישראל אף שהוא עובד מיראה זהו צדיק גמור, אבל הגר שבאומות שתחלת גירות שלו מיראה, אם כן אינו דבוק בו ית' כמו שראוי, כי זהו ענין היראה, כי היראה מאחר אינו מתדבק בו רק העושה מאהבה מתדבק בו לגמרי, מפני כי הגר שבא להתגייר וצריך שיהיה קונה הדביקות בו ית' שהרי בא להתגייר והרי מתגייר מחמת יראה, ודבק זה אינו דביקות גמור, ולפיכך יסורין באים עליהם, כי היסורין מנקין ומזכין האדם עד שיהיה לאדם דביקות בו לגמרי, והם מסלקים מה שמונע הדביקות... (שם יבמות מז ב)

קשרם על אצבעותיך וכו', ביאור זה כי האהבה אל השי"ת היא הדביקות בו יתברך, כי כל אהבה דביקת האוהב בנאהב, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד תורה מאהבה, כי על ידי התורה הוא הדביקות בו כמו שבארנו למעלה. ואם ילמד תורה לשום כונה אחרת לא יקנה על ידי התורה הדביקות בו יתברך... שהרי אין לו חבור ודבוק אל התורה כאשר לא ילמד תורה מצד עצמה, ולכך מפרש הכתוב לאהבה את ה' אלקיך, שילמד מאהבה ולא לשום כבוד... (שם נדרים סב א)

כל חסד וצדקה שישראל עושים וכו', פירוש זה כי על ידי החסד והצדקה בפרט האדם דבק בבוראו ית', כמו שכתוב במדות החסד והצדקה אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו', ודרשו ז"ל הפסוק על גמילות חסדים דוקא, כמו שאמרו (סוטה י"ד א') אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר ללכת אחרי השכינה וכו' אלא הלך אחר מדותיו... שמצד החסד והצדקה נקרא שהאדם הולך אחר הקב"ה לגמרי, כמו שידוע למבינים, לכך הם פרקליטין והם טובים, כי הדבק בטוב ניצול מן הרע... (שם בבא בתרא ט ב)

ואמר בא דוד והעמידן על י"א... ואמר מי יגור באהליך ומי ישכון בהר קדשך, פירוש החבור בו יתברך צריך אל שני דברים, האחד הפרישה מדברים הגופניים החמריים אשר מפסיקים ומבדילים בין השי"ת ובין האדם, כי החומר הוא מסך מבדיל בין השי"ת ובין האדם. ואף כאשר פירש מדברים החמריים המרחקים והחוצצים צריך עוד לקנות מדריגה נבדלת, כי על ידי זה הדבוק והחיבור בו יתברך. ודבר זה על ידי מעשים שקונים על ידם מדריגה נבדלת... כי האדם בעצמו גשמי ובעל גוף הוא. וכן אם יעשה מעשים שעל ידם יקנה מדריגה אלקית, אם יעשה מעשים הנוטים אל החמרי ביותר יש לו מניעה מן הדביקות הזה... ולכך אמר ומי ישכון בהר קדשך, קרא מה שיקנה האדם מדריגה שלימה זאת שהוא שוכן בהר קדשו, כי ההר צריך לעלות עד שם, וכן צריך האדם לעלות אל מדריגה הנבדלת, וראוי לזה ביותר מספר י"א, כי עד מספר עשרה רשות התחתון, ולכך מספר י"א נבדל מעולם הזה, ועל ידי מעלות מספר זה יוצא מעולם הזה שהוא טבעי ומתדבק בו יתברך... (שם מכות כג ב)

"הדבקות בר' היא התשוקה היותר טבעית לאדם. תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי" [אורות זרעונים ח ערך התחיה עמ' קלה]. 

"אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל" [אורות ישראל א יג עמ' קמב]. 

"רק בישראל באה התכונה הלאומית למקום מנוחתה והשכינה נחה בציון ואש ד' האחוז בה מחיה אותה ומעמידה הוה לה לאור מאיר ומחמם ולא שורף ומכלה. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום" [שם ה' י"ג עמ' קנז]. 

"העם החי במילואו חיים רעננים הוא רק ישראל היחיד בין העמים אשר תחת כל השמים הוא העם הדבק בכל עומק נשמתו באלהים, חיים בתביעה טבעית עמוקה מתהום הוייתו" [אורות האמונה עמ' 83 ד"ה מפני].

"תכונתם המיוחדת של ישראל היא הדבקות הנפשית בד' אלהים חיים ומלך עולם מתוך דעת-אמת ובור-אמונה של שייכות פנימית עצמית"