(א) הפרק הקודם הסתיים בהלכות עדות, שהם היסוד לכל סדר בתי הדין, ובכך נשלמו ההלכות הנוגעות לניהולה הפנימי של המדינה. לאלה מתווספות עתה הלכות שונות הנוגעות לפעולות החיצוניות של המדינה. פסוקים א–ט עוסקים בגיוס הצבא במקרה של מלחמה, והאופן שבו תיערך האומה עם כלי זֵינה לקראת המלחמה. ולאחר מכן, פסוקים י–כ דנים בהתנהלות בעת המלחמה עצמה.
כי תצא למלחמה על איבך – חז"ל (סוטה מד:) מבדילים בין "מלחמת מצווה" ל"מלחמת רשות". מלחמת מצווה נערכת על פי ציווי מפורש של ה' על כיבוש הארץ. כך גם מלחמה על מנת להדוף התקפה של האויב היא מלחמת מצווה (רמב"ם הלכות מלכים ה, א; עיין ירושלמי סוטה פרק ח בסופו, ומראה הפנים שם). כל שאר המלחמות הינן מלחמות רשות. אפילו מלחמה שהיא "למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו" – לא להדיפת התקפה ממשית, אלא להחליש את האויב כדי למנוע אותו מלהתקיף – נחשבת למלחמת רשות. מותר לצאת למלחמת הרשות רק על פי הכרעת בית דין הגדול של שבעים ואחד ובהסכמתו: "ומוציא (המלך) למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד" (סנהדרין כ:), "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (שם ב.).
ההלכות האמורות בפסוקים ה–ח נוהגות רק במלחמת הרשות (עיין סוטה מד:). ושמא נרמז דבר זה כבר בתיבות הפתיחה: "כי תצא למלחמה על איבך". זוהי מלחמת התקפה ולא מלחמת הגנה להדיפת פלישת אויב לארצך. מבקשים את האויב מחוץ לגבולות הארץ, בניגוד ל"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם" (במדבר י, ט; עיין פירוש שם). דבר זה, שהכתוב אינו מתייחס כאן למלחמת כיבוש הארץ, מוכח כבר מפסוקים ה–ז, המדברים על אנשים שיש להם כבר בתים ושדות.
וראית סוס ורכב עם רב ממך וגו' – אל תחשוב שהניצחון תלוי במספר הגדול ביותר האפשרי של לוחמים, ושמשום כך עליך לגייס כמה שיותר אנשים אוחזי נשק. למעשה, לפי פסוקים ה–ז, סוגים מסוימים של אנשים בריאים וחסונים פטורים מן הצבא.
(ב) והיה כקרבכם וגו' – לפי הגמרא בסוטה (מב.–:) היו פונים אל העם בשני זמנים שונים. הקריאה לשוב (פסוקים ה–ח) נאמרה בשעת חציית גבול הארץ, ואילו העידוד לאומץ לב ללא מורא (פסוקים ג–ד) נאמר לפני תחילת הקרב: "פעמַיִם מדבר עמם, אחת בסְפַר ואחת במלחמה; בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר? 'אל ירך לבבכם' ". לפי זה, הפנייה שבפסוקים ג–ד באה לאחר הקריאות שבפסוקים ה–ח, אלא שהכתוב הקדים אותה מפני שהיא תוצאה ישירה של "לא תירא מהם" שלפניה.
כאשר מנהיגי המדינה היהודית סבורים שיש צורך לצאת למלחמה, עליהם להשליך יהבם על ה' ולא על גודל הצבא, וברוח זו הם צריכים לפנות אל הלוחמים בשעת הקרב. הכהן, עבד תורת ה', הוא שיעורר רוח זו בלב אנשי הצבא, שכן ניתן לזכות בניצחון רק על ידי שנשארים נאמנים לרוח התורה.
שיטה אחרת נקוטה בידי הרמב"ם (עיין הלכות מלכים ז, ב ולחם משנה שם).
ונגש הכהן – ממנים כהן כדי למלא תפקיד זה והוא מתקדש על ידי משיחה; לכן הוא קרוי "משוח מלחמה".
לפי הגמרא בהוריות (יב:) לכהן זה יש מעמד של כהן גדול בחיי העם. חמישה דברים מייחדים את הכהן הגדול בחיי העם (ויקרא כא, י–יד): "לא פורע, ולא פורם, ואין מטמא לקרוביו, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה" (עיין פירוש שם), וכל החמישה נוהגים גם במשוח מלחמה.
מעמדו במקדש לא הוכרע בוודאות במסכת יומא (עג.). הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ד, כא) פוסק לפי השיטה שהוא משמש במקדש ככהן הדיוט בארבעה בגדים של כהן הדיוט. אבל במלחמה, כאשר הוא משמש כמשוח מלחמה, הוא לובש כנראה את שמונת הבגדים של הכהן הגדול (יומא עג.): "בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה נשאל בהן" (עיין רש"י שם).
עבד מקדש התורה, הוא המייצג את החזון המוסרי הנעלה ביותר של האומה, המלווה את האומה לקרב ומשמיע את הדברים המבטיחים לה את הניצחון. בעת מלחמה צריך לשאוב את הביטחון בניצחון לא מיעילות צבאית ומיֵדע של אומנות המלחמה, אלא מן התורה, אשר מלאכת השלום מוקדשת אליה, והמאבקים המוסריים הפנימיים של חיי הפרט והכלל משיגים למענה את ניצחונות השלום. כל תכלית המלחמה היא להבטיח את הבסיס לקיום בפועל של שלטון התורה. כעַם תורת ה', יוצאת האומה אל המלחמה, והקריאה להילחם נאמרת על ידי כהן העובד במקדש התורה. כהן זה עטוי בצבעי ובבגדי השלמות המוסרית, וככהן גדול הוא מהווה לעין כל, הן במלחמה והן בשלום, דוגמא למופת לעמו, על ידי שמירתו את איסורי הטומאה והכהונה, המייצגים את החזון המוסרי של חיי הפרט והמשפחה.
({לשון המחבר:} והנה הרמב"ם השמיט הלכה זו דמשוח מלחמה אינו מטמא לקרובים ואינו פורע ואינו פורם, ולא הביאה לא בהל' כלי מקדש ולא בהל' אבל, ולא הביא אלא שהוא מוזהר על הבתולה ואסור באלמנה ככהן גדול בהל' איסורי ביאה פי"ז ה"א. וכבר תמה על זה משנה למלך פ"ה מהל' כלי מקדש הל' ו' והניחו בצ"ע.
והנה מנזיר מז ע"ב משמע קצת דאין במשוח מלחמה מעלה דאינו מטמא לקרובים ככהן גדול .דאיבעיא להו התם, משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף. משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה [ע"ש תוס']. ופשיט, ת"ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן ע"כ. ואם משוח מלחמה אין מטמא לקרובים ככהן גדול, תמוה' ההלכה שיטמא משוח, שהוא בענין טומאת מת ככהן גדול, ואל יטמא הסגן, שאינו אלא ככהן הדיוט לענין טומאה. ויותר תמוה הצעת האיבעיא דשבקא מעלת טומאה שהיא מאותו ענין דאיירי ביה ומביאה מעלת מלחמה. והכי הוי ליה למימר, משוח מלחמה עדיף דאינו מטמא לקרובים או דלמא וכו'. וגם היה לו להש"ס שם להורות דין כהן גדול, או לפחות דין משוח שעבר, ומשוח מלחמה, הי מינייהו עדיף לענין מת מצוה [ובמסכת שמחות ד' ל"ב איתא]. מסוגיא זו היה נלע"ד קצת ראיה להרמב"ם, מ"מ אין בכל זה כדאי לדחות ש"ס מפורש בהוריות יב ע"ב וביומא עג ע"א בלי חולק, וצ"ע.
ופלא הוא, שגם נזיר מז ע"ב ד"ה ת"ש השמיטו תוס' הא דאין מטמא לקרובים מחמשה הדברים ששוה משוח מלחמה לכהן גדול, ע"ש וצ"ע.)
(ג) ואמר אלהם – "ודבר אל העם", "ואמר אלהם": הכהן משוח המלחמה אומר את הדברים בלשון הקודש, כפי שהם כתובים בתורה (עיין סוטה לב.; מב.). הוא אינו מביע את מחשבותיו והבטחותיו שלו; אלא הוא מוסר את הבטחות ה' כפי שנקבעו בתורתו לנצח נצחים. כך גם ברכת כהנים נאמרת על ידי הכהנים בלשון הקודש בדיוק כמו שהיא כתובה בתורה.
משוח המלחמה אומר את הדברים, וכהן אחר חוזר עליהם ומבארם לעם: "כהן מדבר כהן משמיע" (שם מג.). משום כך כפי הנראה נאמר כאן "ודבר אל העם" וכן "ואמר אלהם".
שמע ישראל – אלה הן גם המילים שבהם כל יהודי מעורר עצמו מחדש בכל יום, ערב ובוקר, להכניע עצמו לפני האל האחד והיחיד, על כל התוצאות הנובעות מכך. הרי זו אותה המחשבה, אותה הכרזת הכנעה, שמבטלת בשעת הקרב את החשיבות של כל גדלות וכוח אחרים. ההכרה שהוא עושה את רצון ה', ולכן יכול להיות בטוח בעזרתו, תחזק את הגבורה ואומץ הלב, מנוחת הנפש והכוח, אפילו בלב האנושי הרך ביותר (עיין שם מב.). [רשר"ה]
