ההבדל שבין נפש לרוח הוא גם בכך, שכאשר האדם רוצה משהו והרצון הזה בא בבחינת רוח, הרי שאז, אותו רוצה פועל ומתנועע לקראת הדבר. כך הוא טבעה של רוח, שעצם מציאותה זו התנועה. עצם מהותה הוא בעובדה שהיא נעה, זה עצם שמה. אין רוח נחה, זה דבר שסותר את עצמו. רוח שאיננה נעה זה דבר שאיננו, דבר שלא קיים. לעומת זאת, בנפש, עצם הרצון הוא אחר. הרצון עומד בצורה כזו שאותו רוצה אינו מעוניין לזוז ממקומו. הרצון מתכוון ורוצה לקבל את הדבר הזה במצבו, כמו שהוא נמצא עכשיו, כמו שהוא נח.
הוא מצידו לא רוצה לעשות כלום. רצון ממין כזה נקרא נפש. נמצא שההבדל הוא בעצם הרצון. המילה רצון היא משורש רץ, כאדם הרץ לקראת דבר מסוים, לעומת זאת ברצון בבחינת נפש האדם נח, הוא נמצא במקומו ולא זז לקראת אותו דבר. כל מה שהוא עושה זה רק לפתוח ולהעמיד את עצמו בצורה שהוא שואף שהדבר הזה יגיע אליו, אבל הוא מצידו, מאיזו סיבה שהיא בין אם מפאת שאינו יכול או אינו רוצה, נשאר כמות שהוא, עומד במקומו, עומד על עומדו כמו שהוא היה, אלא שהוא רוצה את הדבר הזה. [וכאן, המילה רוצה היא שם מושאל, כי אין כאן ריצה, על כל פנים, יש את נפשו לקראת הדבר הזה].
נמצא שישנם שתי בחינות, רצון שמעמיד עצמו בקיום של רוח, זאת בחינה שבה האדם הולך לקראת הדבר הזה, הוא נע, הוא פועל כדי להשיגו, זאת בחינה אחת, ולעומתה, הבחינה השניה, הרצון של הנפש, זה רצון שאינו מתלווה לשום דבר, אין כאן שום פעילות בדבר הזה, זה רצון שכולו סביל, כולו אך ורק מכוון לקבל את הדבר הזה. הרצון הוא אך ורק שהדבר יגיע אלי. אני שואף ורוצה לקבל את הדבר הזה, אבל אני מעמיד את עצמי בציור שמצידי איני יכול לעשות מאומה בשבילו. אני רוצה שהדבר יגיע אלי, כאן, כמו שאני נמצא במקום מנוחתי. עומק עניין התפילה לעמוד בבחינת נפש באמת, זה עומק עניין התפילה, כך אדם חייב להעמיד עצמו בתפילה. בכל אופן שהאדם משתתף בהשגת הדבר, אלא שהוא מצרף לכל האמצעים שלו גם את האמצעי הזה הנקרא תפילה, התפילה הזאת היא שלא כתיקנה, זאת לא נקראת תפילה. בתפילה אדם חייב להעמיד את עצמו בצורה כזו שהוא מצידו אין לו כלום, אין לו שום אפשרות, הוא לא יכול לעשות בשביל הדבר הזה שום דבר, האפשרות האחת והיחידה להשיג את הדבר היא רק על ידי הבקשה הזאת, בקשה, זה האופן האחד והיחידי שעל ידו הוא יכול לקבל את הדבר הזה. אם האדם מעמיד את עצמו בצורה שהוא באמת יכול להשיג את הדבר הזה גם בעוד אופנים אחרים, או יתרה מזו, הוא אפילו כבר נמצא באמצע הדרך כדי להשיג את הדבר הזה אלא שהוא מצרף לזה גם תפילה כי 'זה לא יזיק', זאת לא נקראת תפילה.
זה הפירוש הפשוט יותר לכך שהתפילה נקראת נפש. התפילה מצד עצמה היא תמיד בציור של נפש, היינו, אני מצידי, אני רק מתפלל. והדבר יגיע אלי רק על ידי שהקב"ה שומע תפילה ויתן לי את הדבר הזה אבל אני מצידי אין לי, אין לי כלום, אין לי שום אפשרות גם להשיג את הדבר הזה, האופן היחידי שאוכל להשיגו זה אך ורק בתפילה. התפילה חייבת להיות בלעדית, אחרת היא לא תפילה. זה הפירוש נפש.
את "הדם הוא הנפש" צריך להעמיד באופן של תפילה יש דין פשוט וידוע, בגמרא בברכות (י' ע"ב) "ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב, מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". הפירוש הפשוט של הפסוק "לא תאכלו על הדם" הוא שאסור לאכול כשהדם מצטרף לאוכל, אסור לאכול דם, אכן, הגמרא דורשת שאסור לאכול לפני שאתם מתפללים על הדם. לכאורה, זה נראה רחוק מאוד. גם הדרשה בפסוק נראית רחוקה וגם עצם העניין נראה זר. מה עניין הדם כאן, מה הצירוף של הדם לכך שאסור לאכול קודם התפילה. צריכים להתפלל על הדם ורק אחר כך אפשר יהיה ללכת ולאכול.
אכן, תוכן העניין הוא כפי שבארנו, המדובר הוא בתפילת השחר, כאן כתוב שבזמן שהאדם קם בבוקר ונעשה בריאה חדשה, כמו שכתוב בראשונים לדינא, מה הוא האופן שבו עליו להעמיד את הדם, "הדם הוא הנפש". אותה הנפש, יכולה לרצות לאכול אולם ניתן לכוין אותה לקראת תפילה.
"לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", הכונה בזה, אל תאכלו לפני שתעשו את ה'דם הוא הנפש' לתפילה. זה הפירוש ב"לא תאכלו על הדם". אותו דם, שהוא השורש של הרצון הנמוך ביותר, הרצון הראשון. את הדם הזה, את הנפש הזאת, במקום להפוך לאוכל, צריך להפוך אותה לתפילה, התפילה היא הנפש, וזאת היא הנפש העיקרית.
"לא תאכלו על הדם", כשממלאים את הנפש באוכל, האדם יוצר בתוך עצמו בחינת נפש כזאת שמעכבת את עניין התפילה, זה נקרא אכילת דם, האדם אוכל פה את נפשו, את אותה נפש שצריכה להיות נפש מתפללת. אותו דם שצריך להיות "הדם הוא הנפש", והנפש הזו צריכה לעמוד בתפילה, "ואשפוך את נפשי לפני ה'", כאשר הופכים ומשנים אותו, זה הופך להיות (ב"ב נ"ח ע"ב) "בריש כל מרעין אנא דם", שורש כל המחלות נמצא בדם, ואז זה "נפש כי תחטא". העצה לכך שאדם יפקיע את עצמו מה"נפש כי תחטא" היא לא לאכול על הדם, היינו, לשים את נפשו בבחינת תפילה. דוד המלך שהיה אדמוני כיון את הנפש לתפילה דוד המלך היה אדמוני, וכבר הזכרנו שדוד המלך היה הדרגה בכלל ישראל הנקראת נפש. הדרגה הנקראת נפש זאת הדרגה של דוד המלך. דוד המלך היה כולו דם, [בפסוק כתוב שהוא היה "אדמוני עם יפה עינים" (שמואל א' ט"ז י"ב), בחינת הנפש אצל דוד המלך היא היתה הבחינה העיקרית], וכמו שמפורש בחז"ל בכמה מקומות, משורשו הוא היה צריך להיות רוצח, ודוד המלך היה זה שלא אכל על הדם, הוא היה זה שלקח את האדמוני והפך אותו לתפילה. את אותו אדמוני, את אותו כולו דם, הוא עשה מהדם הזה תפילה. "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים" (תהלים ס"ג), הנפש והבשר של דוד המלך התפללו. זאת היא התפילה בבחינה הזאת.
העניין של תפילה הוא לקחת את אותו רצון ולהשיג כל דבר ודבר שרוצים להשיגו. הנפש מתאוה לאותם הדברים שרוצים להשיג, היא רוצה כל דבר ודבר מהדברים שהיא מבקשת, ואת כל הבקשות ואת כל הרצונות כולם, את כל הרצונות של הנפש, את כל ה"אם יש את נפשך" צריך להפוך לתפילה. זה היה כוחו של דוד המלך, זה מה שהוא עשה, ולכן הוא אמר על עצמו "ואני תפילה". כל ספר תהילים מלא בפסוקים כאלו. דוד המלך אומר על עצמו "ואני עני ואביון", "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", "דלותי ולי יהושיע", "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון". דל, עני, אביון, עלוב, נדכא, תולעת ולא איש, את כל התיאורים האלה, כפי שכתוב בחז"ל, את כל זה אמר דוד המלך על עצמו. אני כלום, אני אפס, אני רק רוצה אותך. זאת היא בחינת הנפש שישנה בתפילה, זאת היא הדרגה של נפש של דוד המלך.
בדברי הגר"א שנפש בא"ת ב"ש הוא טוב - רק עם דעת נלמד כאן עתה קטע בדברי הגר"א בפירושו למשלי, וננסה להבין אותו. בפסוק כתוב (משלי י"ט ב') "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא". כתוב כאן שאם הנפש היא בלא דעת אז היא לא טוב. והמשך הפסוק הוא, שנפש, ואץ ברגלים, שני הדברים האלה אם הם בלי דעת, רצון בלי דעת ונפש בלי דעת, שני הדברים האלה הם חטא. כתוב על כך בגר"א "ועוד [עוד פירוש בפסוק], גם בלא וגו', כי הדעת הוא טוב וחילוף של נפש הוא טוב, וכלומר נפש בא"ת ב"ש הוא טוב וכשהוא בלא דעת הנפש לא טוב" עכ"ל, נפרש תחילה את המילים.
ישנו אופן אחד ללמוד את האותיות בצורה של א"ת ב"ש, וכפי שדורשת זאת הגמרא בשבת (ק"ד ע"א), והיינו, כנגד א' מכוון ת' כנגד ב'-ש' כנגד ג-ר' וכן הלאה עד כ'-ל', עשרים ושתים האותיות מתחלקות לאחד עשרה ביושר ואחד עשר בהיפוך. עתה, לפי הסדר הזה, נ' באותיות ההפוכות היא כנגד ט' באותיות הישרות, ו' כנגד פ' וב' כנגד ש', נמצא שנפש בערכה היא טוב בחילוף אותיות של א"ת ב"ש, באופן שבו האותיות עומדות זו לעומת זו נפש עומדת לעומת טוב. על זה בא הפסוק להגיד "בלא דעת נפש לא טוב", אם זה בלא דעת אין את הדבר הזה. השיויון של הערך מהבחינה הזאת שיש בין נפש לטוב לא קיים בלא דעת, רק על ידי דעת הדבר הזה מתקיים.
בדעת, יש צירוף בין הנפש והטוב, יש ביניהם שיווי, יש ערך שווה בין שני הדברים יחד, אולם בלא דעת הנפש לא טוב. אלו הם דברי הגר"א, ננסה לגעת בקצה המטה ולהבין מעט בכוונתו. סדר האותיות שייך לעצם הבריאה נקדים לבאר בשורש הדברים, הקב"ה ברא את כל הבריאה כולה מהאותיות. כל הבריאה כולה נבראה במילים, במאמר, בדיבור, הבריאה נבראה על ידי "ויאמר", ו"ויאמר" מתקיים בביטוי של מילים, ומילים מצורפות מאותיות. נמצא ששורש השורשים של כל הבריאה כולה נמצא באותיות, האותיות נושאות בתוכן את השורש של כל הבריאה כולה. כאן נמצא השורש לעניין הדיבור, [עניין הדיבור או עניין הכתיבה, היינו הך].
כיון שהאותיות נתנו בסדר מסוים, הרי יש סדר לאותיות, כמו שהגמרא שם בשבת מאריכה ודורשת את סדר האותיות גם ישר גם הפוך וגם בא"ת ב"ש, נמצא שהדבר הזה ניתן להידרש, זאת תורה שלמה. האותיות כאותיות, כשורש הדיבור, הן יכולות להיות בלי סדרים, יש א' ויש ב' ואין לנו שום סיבה שא' תהיה ראשונה, אבל האותיות נתנו בסדר, יש סדר מסוים, ישנו מהלך מסוים באותיות בעצמן. הסדר הזה הוא שורשו של סדר המהלך של כל הבריאה כולה. זה הסדר בבחינת האותיות של כל הבריאה כולה.
באמת, כך הוא בדיבור, צריך להיות איזה מהלך מסוים, אדם צריך לדבר דברים שנדבקים זה לזה, הדברים צריכים להיות מצורפים באיזה אופן שהוא אחד לשני, זה סדר הדברים בדיבור, אבל מבחינת האותיות אנחנו לא תופסים את הסדר, אנחנו לא תופסים למה ההגיה של א' צריכה להיות לפני הגיית ב' וכן הלאה, למה זה צריך להיות כך, אבל יש סדר, כך ניתנו הדברים. הסדר הזה רחוק מאיתנו, אולם הגמרא דורשת את הסדר הזה, זה דרש. הסדר הזה הוא תורה שלימה והוא ניתן להידרש, אבל מהלך הדברים שבא לידי ביטוי בסדר הזה, זה מהלך הדברים בשורש שורשם, שם, בשורש שורשם של הדברים, ישנו מהלך מסוים, שאותו הקב"ה רצה להביא לידי ביטוי על ידי האותיות האלה, וכל ביטוי בעולם מקורו באותיות, האותיות האלה הם הביטוי.
יש סדר מא' עד ת' ויש סדר שחוזר מבחינת המקבל הסדר הרגיל של האותיות זה מתחילה ועד סוף, כך הוא סידרם של דברים כפי שהקב"ה ברא את העולם כלפי דידיה, כלפי הבורא יתברך, סידרם של דברים הוא מא' ועד ת'. כך הוא סדרם של דברים וכך הדברים ניתנו לנו. ישנה בחינה אחת שהדברים הולכים בצורה כזאת. הבריאה היא כולה השפעה, וההשפעה כולה באה על ידי אותיות, לכן היא באה על ידי הסדר המסוים הזה. שאף שאיננו יודעים אותו אבל ככה הוא ניתן לנו, יש לנו אותו כמו שיש לנו את כל התורה כולה, זה הוא סדר האותיות, כך זה ניתן. נמצא שהסדר הזה הוא הסדר בעיקר השפעתו יתברך להשפיע את עצם בריאת העולם. הסדר הוא קודם א' אחר כך ב' וכן הלאה, זה הסדר כולו, כפי שהדברים מסתדרים עד הסוף, זו בחינה אחת.
ישנה בחינה שניה שבה הבריאה נתפסת כדבר שהוא נברא, דבר שהוא כאילו נפרד ממנו יתברך. יש כאן כאילו פעולה שנעשית כביכול מאת הבורא אל המקבל, אל בריאה שמקבלת. הבחינה הזאת, איך כל השפעה מסתדרת כנגדה בבחינה של המקבל, זאת הבחינה שבה אנו דנים כשאנו מסתכלים על האותיות בסדר של א"ת ב"ש. הא' מכוון כנגד ת'. ת' זאת האות האחרונה שבאחרונות לפי הסדר, סדר האותיות, אבל באופן היחס, איך הדברים מתחילה באים לידי ביטוי בתכלית, בה מתחיל הגילוי. א"ת ב"ש זה צירוף סוף מעשה למחשבה תחילה. ונבאר בעוד אופן, "סוף מעשה במחשבה תחילה", תחילת המחשבה מכוונת תמיד לסוף המעשה. משל לכך, כאשר אדם רוצה לבנות בית מחשבתו הראשונה היא הבית השלם והמשוכלל, הבנוי עד סופו, כל הבית כולו. זה נמצא בתחילת מחשבתו, זה הדבר הראשון. ועכשיו, צריך כמובן ללכת לבנות את הבית הזה שהוא סוף הדבר שאותו הוא רוצה. כאן הדברים יורדים, כאן האדם יורד מהמחשבה תחילה. הבית הוא כזה וכזה, אבל כדי להגיע אליו צריך להתחיל ולפרט את הדברים. צריך להשיג את כל החומרים, להשיג פועלים שירכיבו את כולם ביחד, ולהשיג מקום היכן לשים את הדבר הזה. כך הדברים הולכים ומתפרטים הלאה והלאה. נמצא שסוף מעשה הוא תמיד במחשבה תחילה. מה שמתקרב לסוף המעשה, האופן שבו אנחנו נגיע לסוף, הוא תחילת התוכנית של העושה כדי להגיע לסוף המעשה. וכך הדברים מכוונים זה לעומת זה, סוף המעשה הוא במחשבה תחילה, שלב אחד לפני סופו של המעשה, זאת היא כבר המחשבה השניה אצל העושה. מחשבה שניה, זאת כבר ירידה מהמחשבה הראשונה, וכך זה הולך הלאה, עד לשלב האחרון שבו כבר מתעסקים במשא ומתן עם קבלן ופועלים שיבנו את הדבר הזה, כאן זה כבר רחוק מאד גם מסוף המעשה וגם מהמחשבה תחילה. כאן זה מכוון לפרט קטן, קרן זוית בתוך המערכת של המחשבה תחילה, ובשלב הזה רק אליו אני מתייחס, אני דן איך לשים את הדבר המסוים הזה פה. ביחס לבניין המשוכלל השלם שהיה במחשבה תחילה והוא עתיד להיות בסוף המעשה, זה רחוק מאד.
כך הם פני הדברים בבחינה שאנחנו עסוקים בה. זאת היא הבחינה שבה אנחנו דורשים אותיות בא"ת ב"ש, זה האופן. אנחנו מצרפים את תחילת המחשבה לסוף המעשה, האות הראשונה א' מצורפת לת', האות השניה, ההמשך, מצורפת לש', הלימוד של האותיות בצורה הזאת, לא בצורת הסדר הרגיל שלהם אלא בצורת א"ת ב"ש, הוא לימוד שמכוון כנגד שני הדברים האלה יחד. כנגד המחשבה של העושה והחלות של אותם הדברים במקבל, כך הם פני הדברים. מצד מחשבתו של העושה, מצד התוכנית שלו, המחשבה תחילה מכוונת לסוף מעשה, וכאן אנחנו מצרפים את שני הדברים האלה יחד, במחשבה תחילה נמצא כאן סוף המעשה. כאן אנחנו מצרפים את הא' והת', הם מצורפים זה לזה, ואף על פי שהמרחק הוא עצום מהא' עד שנגיע לת', אולם זה מבחינת הסדר הרגיל של הדברים עד שהם יצאו לפועל, אולם מבחינת היחס של הדברים, היחס שבין המחשבה לבין סוף המעשה, הרי שבא' נמצא הת' כולו, מהבחינה הזאת הא' והת' מצורפים. וכן הלאה ב' וש' מצורפים, וכן הלאה והלאה, עד שזה מגיע למקום שמתרחק מהמחשבה תחילה, כאשר ממשיכים ומגיעים עד לאמצע, שם זה המקום שבו הדברים מתאחדים, מתאחדים בפועל, ואז זה חוזר שוב להתחלה.
נמצא, שהמחשבה תחילה, חלה, הא' יוצא לפועל בת', הב' יוצאת לפועל בש', כך הם פני הדברים. ככל שהמחשבה היא יותר תחילה, כך היא יוצאת לפועל בסוף המעשה, שם הוא המקום שבו הדברים האלה יוצאים לפועל. מה שהיה במחשבה בבחינת א', היינו בבחינת תחילת סדר הדברים כולו, המחשבה הזאת יוצאת לפועל בת', בסוף המעשה, וכן הלאה. הטוב מכוון כנגד הנפש – בבחינת הנפש מגיע הטוב האותיות של טוב הן כולן האותיות הראשונות, האותיות של נפש הן כולן האותיות שכנגד. הגר"א מלמד אותנו כאן, שהטוב והנפש הם שוי ערך, בבחינת א"ת ב"ש, שני הדברים האלה הם במקביל זה לזה, היינו, הקב"ה התכוון לרצונו, כביכול, הוא רצה להשפיע טוב, והיכן יוצאת לפועל החלות של הטוב הזה בבריאה, אותו טוב שאליו התכוון הקב"ה בבריאת העולם לעומת מה הוא עומד, כלפי מה הוא מכוון בהימצאות פה, מה שמקבל אותו, מקום החלות של הטוב, מקום היציאה לפועל של אותו עניין הנקרא טוב, זה בנפש, הטוב יוצא לפועל בנפש. זה מה שכתוב כאן. יש בדבר הזה מעמקים, הרבה מעבר להשגתנו, אבל משהו שניתן לנו להבין, דווקא בנפש ודווקא בבחינה הזאת שעליה אנחנו מדברים, בבחינה הזאת, באותה "אבן מאסו הבונים", שם גנוז כל הטוב, דווקא היא "היתה לראש פינה". גם זה פסוק שנאמר על דוד המלך.
דווקא באותה בחינה שהיא אחרונה שבאחרונות, שהיא נראית הכי רחוקה, היא נראית כאילו התכלית הכי אחרונה שממנה והלאה כבר אין מה לעשות יותר, דווקא כאן זה כבר מנוחה שלמה. זאת היא בחינת הנפש שישנה פה, בחינת הנפש זה נקרא שהדבר עומד במקומו ולא נע יותר, הוא לא נע לקראת שום דבר יותר אלא עומד במקומו ומקבל.
מי שמעמיד את עצמו בצורה כזו כלפיו מכוון כל הטוב כולו. כל הטוב כולו שהקב"ה רצה לברוא, היכן הוא יורד לעולם, איפה הוא נמצא, איפה הוא חל, הוא יורד לעולם בבחינת הנפש, כאן הוא נמצא. אנו דשים את הדברים האלה בעקבינו אבל אם רק נתבונן נמצא שהדבר פשוט, אנו יודעים זאת.
שבת זו בחינת הנפש ושם מגיע כל הטוב תכלית מעשה שמים וארץ זו השבת. שבת נקראת נפש כלשון הפסוק "שבת וינפש", וכמו שדורשים חז"ל בגמרא בביצה (ט"ז ע"א) "אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש", למוצאי שבת יש כאן איזו אנחה בעולם, וי אבדה נפש. זה הצער שישנו בעולם על כך שהתכלית שאנחנו השגנו משהו ממנה היא עדיין לא התכלית האמתית, עדיין לא הגענו ליום שכולו שבת. וי אבדה נפש. אותה בחינת נפש שהיא הבחינה המחזיקה בתוכה את כל הטוב, את כל ה'וירא כי טוב' של הבריאה כולה, על מה כל זה חל, איפה התכלית, כל זה חל בשבת.
זו היא תכלית מעשה שמים וארץ. ואז, מצוה לאכול, מצוה לשתות, מצוה להתענג, כאן נמצאת הנפש, וכפי שאנו יודעים, זו מצוה לנוח. כאן נמצאת הבחינה של כל הטוב של הבריאה כולה, זה הוא היום שכולו שבת, כאן הדבר חל. רק הדעת מעמידה את הנפש במקום הנכון על השבת נאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", "בלא דעת נפש לא טוב". דעת זאת בדיוק הבחינה שמעמידה את הנפש במקום הנכון, היא מכוונת את הנפש. את אותה בחינת נפש, אותה בחינת "דלותי ולי יהושיע". אין לי. אני רוצה, רוצה להשיג, אבל אין לי מצידי.
מבחינתי שלי אין לי כלום, אלא שהייתי רוצה להשיג את הדברים, זאת נקראת נפש. "וגם הנפש לא תמלא", הנפש תמיד שואפת, היא תמיד רוצה עוד, עוד, עוד. בחינת העשיה יש לה גמר, אבל הנפש, לא תמלא אף פעם. הבחינה הזאת שנקראת נפש, עם דעת, היא כל הטוב כולו. כך מכוונים הדברים, כך ברא הקב"ה את הבריאה. הקב"ה משפיע שפע בלי גבול ובלי תכלית. מה שנקרא טוב, מה שנקרא "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", את כל הטוב מאד הזה הוא משפיע על הנפש. כל הטוב הזה, מקום החלות שלו זו הנפש. עד כמה שהאדם מעמיד את עצמו יותר בקיום של נפש עם דעת, אז הנפש הזאת היא טוב, היא כל הטוב כולו. אולם, בלא דעת, או אז הנפש היא "בריש כל מרעין אנא דם", אז, הנפש היא 'נפש כי תחטא', אז, הנפש היא ה'לא טוב' הגדול ביותר שישנו בעולם. יש כאן גילוי מיוחד, בזמן שהנפש היא נפש שלימה, הרצון שלם, מכוון כביכול כלפיו יתברך, בשלימות, בלי שום פניה אחרת, אלא אך ורק נפש, וכמו שדוד המלך אומר על עצמו, עני, אביון, "ואני עני ואביון ישועתך אלקים תשגבני". הדבר האחד והיחידי שיש לי זה "ישועתך אלקים תשגבני", אני מצידי אין לי כלום. ככל שאדם מקרב את עצמו לדרגה הזאת, ככל שהוא מקרב את עצמו לתפיסה הנכונה, לתפיסה האמיתית, שהוא נברא, עלוב, ובאמת אין לו כלום, כל מה שיש לו זו רק האפשרות לעמוד ולהתפלל, האפשרות לשפוך את הנפש לפני ה', אז, הכל שלו. זה מה שהקב"ה רצה, הטוב חל על הנפש, בשבילו נבראה הבריאה. זאת היא התכלית, זה סוף מעשה. כל הכח של דוד ושלמה הוא החשק והציפיה האדם היחידי שכתוב עליו מפורש בכתוב שהקב"ה נתן לו את כל חשקו זה שלמה המלך. כך כתוב במפורש בפסוק, (מלכים א' ט' א') "אחרי כלות שלמה לבנות את בית ה' ואת בית המלך ואת כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות". זה האדם האחד והיחידי בכל הבריאה כולה שנאמר עליו מפורש בכתוב שנעשה לו כל חשקו.
בעלמא, הלא קיימא לן שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אולם שלמה המלך קיבל את כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות. את כל מה שהוא רצה הקב"ה נתן לו. וכבר בארנו כי את כל מה שהיה לשלמה את כל זה הוא קיבל מדוד. דוד גמר להתפלל, "כלו תפילות דוד בן ישי" זה סוף הפרק של "לשלמה" (תהלים ע"ב), כל מה שדוד המלך מבקש על שלמה, ושם, אצל שלמה, כלו תפילות דוד בן ישי, שם זה נגמר.
הכוח הנורא הזה לקבל את כל הדברים רק בגלל העובדה שיש לו חשק, בגלל החשק להשיג את כל הדברים האלה, זאת הדרגה שדוד המלך הגיע אליה, זו הדרגה שדוד המלך גילה בבריאה. זאת היא הדרגה של דוד.
החשק, זה הכח האחד והיחידי. שלמה המלך השיג רק בכח "חשק שלמה אשר חפץ לעשות", בכח זה הוא גמר את הכל. והגודל של שלמה בחשק הוא היה הגדול ביותר, התשוקה של שלמה היתה הגדולה ביותר שהיתה בבריאה. זה הקדש קדשים, "שכל השירים קדש ושיר השירים קודש קדשים", (עי' ידים פ"ג מ"ה ובילקוט שה"ש תתק"פ). זה גודל התשוקה, גודל ה"חשק שלמה" אליו כביכול. קדש קדשים. לא היה עוד בבריאה דבר דומה לזה. כל הבריאה רחוקה מזה. אותו יחס שיש בין קודש לחול הוא היחס שיש בין קדש לקדש קדשים. קדש קדשים, הכוונה היא שלגבי קדש קדשים הקדש הוא לא קדש. אותו הבדל שבין קדש לחול, אותו מבדיל, זה קדש הקדשים. כאן נמצא קדש הקדשים, "את כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות". זה הדבר הנורא ביותר שישנו בבריאה, זה התפקיד הכבד ביותר, להשיג משהו מהחשק הזה. דוד ושלמה הם שבנו הכל, מהם, מזרעם, מזרע דוד ושלמה יחד יוצא המשיח, יוצא התיקון השלם של העולם. דווקא זרע דוד ושלמה.
כאן נמצא הסוד של התיקון השלם, התיקון הסופי של כל הבריאה כולה. כל הבריאה כולה תהיה מתוקנת, הקב"ה יתקן את העולם בתיקון הסופי, רק כשאנחנו נרצה את הדבר הזה. על ידי שאנחנו נצפה לישועה, הישועה תגיע. ככל שנצפה יותר הישועה תגיע יותר. זה הדבר היחידי שבנוי על ציפיה, איננו יכולים לעשות שום דבר בעולם בשביל זה. צריכים לדעת ולזכור זאת היטב, כל מי שעושה משהו בשביל הדבר הזה, עושה את ההיפך.
אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו כמו דוד, כמו שלמה, רק בזה. "כי לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישוע ה", זה הדבר האחד והיחידי שבזכותו ועל ידו אנו מבקשים ש"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". כל פעולה אחרת, במקרה הטוב היא פעולת הבל, ובמקרה הגרוע היא אף פוגעת בזה בנקודה הזאת שהיא נקודת עיקר. ככל שזה יותר יש, אז פחות מצפים כמובן.
זאת היא הנקודה, זה מה שדוד המלך חידש בעולם. זאת היא בחינת הנפש וזאת היא בחינת התפילה האמיתית, התפילה כתיקונה, כמו שהיא צריכה להיות. "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים", וכמו שדוד המלך אומר לפני הקב"ה "ואני עני ואביון ישועתך אלקים תשגבני". [הגרמ"ש]
