בשנת תרפ"ה בערך יושב היה רבי שלמה לרגלי רבו מרנא החזון איש בוילנא ובמהלך הלימוד היומי הקבוע עמדו באותה עת במסכת סנהדרין והגיעו אל ההלכה שנפסקה ברמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד ה"ח שאין מושיבין בסנהדרין אלא מי שראוי להורות בכל התורה כולה.
שאל רבי שלמה: נתאר לעצמנו שמשיח מגיע עכשיו ממש ויצטרך להחזיר עטרת הסנהדרין ליושנה [ראה ברמב"ם הלכות מלכים פרק י"א] האם יש בדורנו שבעים ואחד זקנים כאלו הראויים להורות בכל התורה כולה?
למרבה הפלא לקח החזו"א את השאלה ברצינות מוחלטת [השוה - ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופים האמיתי וצריכים לדעת כי הידיעה של חכמי הדור לבם ומדתם הן הן גופי תורה קוב"א חזו"א ח"ב אגרת קל"ג]. והתחיל למנות במשך שעה ארוכה אחד לאחד את שמות גדולי הדור הראויים לאיצטלה הזו. הוא סקר את מדינות רוסיא ופולין ליטא הונגריה ארץ ישראל ואף אמריקה כשהוא הולך ומונה עד שהגיעו למנין שלשים ושנים של שמות. בתוך הדברים היה התלמיד רבי שלמה מציע גם הוא מפעם לפעם שמות מסוימים וכמובן היו אלו כאלו שאינם קטלא קניא כלל ועיקר אלא מגדולי הדור ממש, אולם את רובם לא קיבל החזון איש ולא נחה דעתו למנותם כראויים להורות בכל התורה כולה. מעולם לא הסכים רבי שלמה לגלות את שמות הל"ב שהסכים עליהם החזון איש. רק זאת ניאות לומר ששני הראשונים היו מרנן החפץ חיים והגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק.
והיה רבי משה מרדכי מסיים בנימת געגועים ותוגה "זה עוד היה אז לפני יום הרג רב, כשהעולם היה עולם. ומה יהיה היום???"
