The Chaver in the Sefer HaKuzari explains what a chossid is:
(ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים.
5. The Rabbi: The pious man is nothing but a prince who is obeyed by his senses, and by his mental as well as his physical faculties, which he governs corporeally, as it is written: 'He that rules his spirit [is better] than he that taketh a city' (Proverbs 16:32). He is fit to rule, because if he were the prince of a country he would be as just as he is to his body and soul. He subdues his passions, keeping them in bonds, but giving them their share in order to satisfy them as regards food, drink, cleanliness, etc. He further subdues the desire for power, but allows them as much expansion as avails them for the discussion of scientific or mundane views, as well as to warn the evil-minded. He allows the senses their share according as he requires them for the use of hands, feet, and tongue, as necessity or desire arise. The same is the case with hearing, seeing, and the kindred sensations which succeed them; imagination, conception, thought, memory, and will power, which commands all these; but is, in its turn, subservient to the will of intellect. He does not allow any of these limbs or faculties to go beyond their special task, or encroach upon another. If he, then, has satisfied each of them (giving to the vital organs the necessary amount of rest and sleep, and to the physical ones waking, movements, and worldly occupation), he calls upon his community as a respected prince calls his disciplined army, to assist him in reaching the higher or divine degree which is to be found above the degree of the intellect. He arranges his community in the same manner as Moshe arranged his people round Mount Sinai. He orders his will power to receive every command issued by him obediently, and to carry it out forthwith. He makes faculties and limbs do his bidding without contradiction, forbids them evil inclinations of mind and fancy, forbids them to listen to, or believe in them, until he has taken counsel with the intellect. If he permits they can obey him, but not otherwise. In this way his will power receives its orders from him, carrying them out accordingly. He directs the organs of thought and imagination, relieving them of all worldly ideas mentioned above, charges his imagination to produce, with the assistance of memory, the most splendid pictures possible, in order to resemble the divine things sought after. Such pictures are the scenes of Sinai, Avraham and Yitzchak on Moriah, the Mishkan of Moshe, the Avodah in the Beis Hamikdash, the presence of Hashem in the Beis Hamikdash, and the like. He, then, orders his memory to retain all these, and not to forget them; he warns his fancy and its sinful prompters not to confuse the truth or to trouble it by doubts; he warns his irascibility and greed not to influence or lead astray, nor to take hold of his will, nor subdue it to wrath and lust. As soon as harmony is restored, his will power stimulates all his organs to obey it with alertness, pleasure, and joy. They stand without fatigue when occasion demands, they bow down when he bids them to do so, and sit at the proper moment. The eyes look as a servant looks at his master, the hands drop their play and do not meet, the feet stand straight, and all limbs are as frightened and anxious to obey their master, paying no heed to pain or injury. The tongue agrees with the thought, and does not overstep its bounds, does not speak in prayer in a mere mechanical way as the starling and the parrot, but every word is uttered thoughtfully and attentively. This moment forms the heart and fruit of his time, whilst the other hours represent the way which leads to it. He looks forward to its approach, because while it lasts he resembles the spiritual beings, and is removed from merely animal existence. Those three times of daily prayer are the fruit of his day and night, and the Sabbath is the fruit of the week, because it has been appointed to establish the connection with the Divine Spirit and to serve God in joy, not in sadness, as has been explained before. All this stands in the same relation to the soul as food to the human body. Prayer is for his soul what nourishment is for his body. The blessing of one prayer lasts till the time of the next, just as the strength derived from the morning meal lasts till supper. The further his soul is removed from the time of prayer, the more it is darkened by coming in contact with worldly matters. The more so, as necessity brings it into the company of youths, women, or wicked people; when one hears unbecoming and soul-darkening words and songs which exercise an attraction for his soul which he is unable to master. During prayer he purges his soul from all that passed over it, and prepares it for the future. According to this arrangement there elapses not a single week in which both his soul and body do not receive preparation. Darkening elements having increased during the week, they cannot be cleansed except by consecrating one day to service and to physical rest. The body repairs on the Sabbath the waste suffered during the six days, and prepares itself for the work to come, while the soul remembers its own loss through the body's companionship. He cures himself, so to speak, from a past illness, and provides himself with a remedy to ward off any future sickness. This is almost the same as Job did with his children every week, as it is written: 'It may be that my sons have sinned' (Job 1:5). He, then, provides himself with a monthly cure, which is 'the season of atonement for all that happened during this period,' viz. the duration of the month, and the daily events, as it is written: 'You know not what a day may bring forth' (Proverbs 27:1) He further attends the Three Festivals and the great Fast Day, on which some of his sins are atoned for, and on which he endeavors to make up for what he may have missed on the days of those weekly and monthly circles. His soul frees itself from the whisperings of imagination, wrath, and lust, and neither in thought or deed gives them any attention. Although his soul is unable to atone for sinful thoughts--the result of songs, tales, etc., heard in youth, and which cling to memory--it cleanses itself from real sins, confesses repentance for the former, and undertakes to allow them no more to escape his tongue, much less to put them into practice, as it is written: 'I am purposed that my mouth shall not transgress' (Psalms 17:3). The fast of this day is such as brings one near to the angels, because it is spent in humility and contrition, standing, kneeling, praising and singing. All his physical faculties are denied their natural requirements, being entirely abandoned to religious service, as if the animal element had disappeared. The fast of a pious man is such that eye, ear, and tongue share in it, that he regards nothing except that which brings him near to God. This also refers to his innermost faculties, such as mind and imagination. To this he adds pious works.
A chossid is a person in control of his emotions and passions. He uses his imaginative faculties to picture historic events such as the Akeidah and Maamad Har Sinai. The "heart and fruit" of a his time is when he davens.
Rambam [Moreh Nevuchim 3-51] writes:
והיה כאשר תשיג האלוה ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדיבוק אשר ביניך ובינו, והוא – השכל – אמר ״אתה הראת לדעת כי יי וגו׳״ ואמר: ״וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳״ ואמר: ״דעו כי יי הוא אלהים״. והנה בארה ה׳תורה׳ כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק לא תהיה אלא אחר ההשגה – אמר ״לאהבה את יי אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״ – והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר ה׳אהבה׳ תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו ׳ז״ל׳ עליה, ואמרו: ״זו עבודה שבלב״ והיא אצלי – שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בזה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע״ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני הענינים האלה – רצוני לומר: להסתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה – אמר ״ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו׳ אם תדרשנו – ימצא לך וגו׳״ – והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות – כי המחשבה בדמיונות לא תיקרא ׳דעה׳ ואמנם תקרא ׳העולה על רוחכם׳. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא – להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחישקו תמיד – וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות. ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי.
When you have arrived by way of intellectual research at a knowledge of God and His works, then commence to devote yourselves to Him, try to approach Him and strengthen the intellect, which is the link that joins you to Him. Thus the pasuk says, “Unto you it was shown, that Hashem He is God” (Deut. 4:35); “Know therefore this day, and consider it in your heart, that Hashem He is God” (ibid. 36); “Know that the Lord is God” (Ps. 100:3). Thus the Law distinctly states that the highest kind of worship to which we refer in this chapter, is only possible after the acquisition of the knowledge of God. For it is said, “To love the Lord your God, and to serve Him with all your heart and with all your soul” (Deut. 11:13), and, as we have shown several times, man’s love of God is identical with His knowledge of Him. The Divine service enjoined in these words must, accordingly, be preceded by the love of God. Our Sages have pointed out to us that it is a service in the heart, which explanation I understand to mean this: man concentrates all his thoughts on the First Intellect, and is absorbed in these thoughts as much as possible. Dovid therefore commands his son Shlomo these two things, and exhorts him earnestly to do them: to acquire a true knowledge of God, and to be earnest in His service after that knowledge has been acquired. For he says, “And you, Shlomo my son, know the God of your father, and serve him with a perfect heart . . . if thou seek him, he will be found by you; but if thou forsake him, he will cast you off for ever” (Divrei Hayomim 1 28:9). The exhortation refers to, the intellectual conceptions, not to the imaginations: for the latter are not called “knowledge,” but “that which comes into your mind” (Ezek. 20:32). It has thus been shown that it must be man’s aim, after having acquired the knowledge of God, to deliver himself up to Him, and to have his heart constantly filled with longing after Him. He accomplishes this generally by seclusion and retirement. Every pious man should therefore seek retirement and seclusion, and should only in case of necessity associate with others.
דע, שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת ה׳תורה׳ והתפילה, ועשות שאר ה׳מצוות׳ אין תכלית כונתם – רק להתלמד להתעסק במצוות האלוה ית׳ ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו ית׳ ובטלת מכל דבר זולתו. אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל – ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא ה׳תורה׳ בלשונך – ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו; וכן כל אשר תעשה ׳מצוה׳ – תעשנה באבריך – כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שציוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו – לא תחשוב שהגעת לתכלית. אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם: ״קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם״.
We must bear in mind that all such religious acts as reading the Law, praying, and the performance of other precepts, serve exclusively as the means of causing us to occupy and fill our mind with the precepts of God, and free it from worldly business; for we are thus, as it were, in communication with God, and undisturbed by any other thing. If we, however, pray with the motion of our lips, and our face toward the wall, but at the same time think of our business; if we read the Law with our tongue, while our heart is occupied with the building of our house, and we do not think of what we are reading; if we perform the commandments only with our limbs, we are like those who are engaged in digging in the ground, or hewing wood in the forest, without reflecting on the nature of those acts, or by whom they are commanded, or what is their object. We must not imagine that [in this way] we attain the highest perfection; on the contrary, we are then like those in reference to whom Scripture says, “You are near in their mouth, and far from their reins” (Yirmiyahu 12:2).
אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעיתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא – להתקרב אל האלוה ולעמוד לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעלויות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל.
When you are alone by yourself, when you are awake on your couch, be careful to meditate in such precious moments on nothing but the intellectual worship of God, viz., to approach Him and to minister before Him in the true manner which I have described to you—not in hollow emotions. This I consider as the highest perfection wise men can attain by the above training.
And then later [3-52]:
אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו – כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש ה׳אלהים׳ באמת – יעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה; והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדיבוק אשר בינינו ובין האלוה ית׳. וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו – כאמרו: ״באורך נראה אור״ – כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה: ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?״ – והבן זה מאד.
We do not sit, move, and occupy ourselves when we are alone and at home, in the same manner as we do in the presence of a great king; we speak and open our mouth as we please when we are with the people of our own household and with our relatives, but not so when we are in a royal assembly. If we therefore desire to attain human perfection, and to be truly men of God, we must awake from our sleep, and bear in mind that the great king that is over us, and is always joined to us, is greater than any earthly king, greater than David and Solomon. The king that cleaves to us and embraces us is the Intellect that influences us, and forms the link between us and God. We perceive God by means of that light that He sends down unto us, wherefore the Psalmist says, “In your light shall we see light” (Ps. 36:9): so God looks down upon us through that same light, and is always with us beholding and watching us on account of this light. “Can any hide himself in secret places that I shall not see him?” (Jer. 23:24). Note this particularly.
For R' Yehuda HaLevi, the לב and פרי of time is tfilla. For Rambam the עתים הנכבדים - significant times, are times of עבודה שכלית - contemplating Hashem. R' Yehuda Halevi instructs one to "imagine" great historical events. Rambam, who emphasizes the primacy of שכל, says nothing of that. According to him one must use his שכל to connect to Hashem at all times.
Rambam, in his preface to his commentary on the Mishna, makes it clear that that the tachlis of man is his intellectual perception of Hashem:
וכאשר מצאו שתכלית כל אלו הענינים הוא למציאת האדם הוצרכנו לחקור כמו כן למה נמצא האדם ומה היתה כוונת יצירתו.
And when they found that the purpose of all of these matters was for the existence of man, we needed to likewise investigate why man exists and what was the intention of his creation.
וכאשר האריכו לחקור בענין זה מצאו לאדם פעלים רבים מאד שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להן פעל א' בלבד או ב' פעלים כמו שאנו רואין הדקלים שאין להן פעל אלא להוציא התמרים וכן שאר האילנות. וכן החיות נמצא מהם מי שיארוג בלבד כמו העכביש ומי שיבנה כמו השממית והוא צפור דרור המקננת בבתים בזמן החום. ומי שיטרוף כאריה.
And when they spent much time investigating this matter, they found that man has very many activities. As, behold, all types of animals and trees have only one activity or two activities; just as we see that palm trees have no activity besides putting out dates, and so [too with] the other trees. And so [too with] the animals, you will find among them one that only weaves like the spider and one that builds like the shemaimit – which is small wild bird that nests in homes during the hot season – and one that devours like the lion.
אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה בזה וחקרו על כל פעולותיו פעל לדעת תכלית בריאתו מאלה הפעלים ומצאו כי תכליתו פעל א' בלבד ובשבילו נברא ושאר פעליו הם לקיים עמידתו כדי שישלם בו.
But man does many actions – one differing from the other. And they investigated his activities – [each] activity – to know the purpose of his creation, from these activities. And they found that his purpose is one activity alone, and that because of it, he was created. And the rest of his activities are to maintain his support so that he perfect himself in that activity.
הפעל האחד ההוא והפעל הזה הוא לצייר בנפשו הסודות המושכלות ולדעת האמתות על פי מה שהם עליו שהדעת נותן ששוא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ולשתיה ולבעילה או לבנות קיר כי כל אלה מקרים מתחדשים עליו לא יוסיפו על כחו הפנימית ועוד שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים.
And that activity is to depict for himself the intellectual secrets and to know the truths, according to what they are. As it is to be reasoned that it be worthless and false that the purpose of man is for eating and drinking and sexual intercourse or to build a wall, since all of these events that recur to him do not add to his inner power; and also since he shares this with most of the animals.
והחכמה היא אשר תוסיף על כחו הפנימית ותעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד שהרי היה האדם בכח וחזר אדם בפועל והאדם קודם שישכיל וידע הוא נחשב כבהמה לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון שהוא חי בעל הגיון רוצה לומר בהגיון שהוא מצייר לנפשו המושכלות.
And wisdom is that which adds to his inner power and takes him from the level of disgrace to the level of honor – as behold, he was a man in potential and he became a man in actuality, [since] before man understands and knows, he is considered like an animal. He is only distinguished from other types of animals by [his] reasoning – as he is [unique in being] a reasoning life-form – meaning to say through the reasoning with which he depicts ideas to himself.
והנכבד שבמושכלות לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהיים ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם עד שיגיע לדעת האלהי והדיבור בזה הענין עד כלותו יאריך מאד.
And the most honored of the ideas to depict to himself is the unity of the Holy One, blessed be He, and all that accompanies that matter from the theological. As the other wisdoms are only to train him in them, until he reaches the knowledge of Divinity. And discussion about this to its end would be very lengthy.
אבל עם ציור המושכלות יתחייב להרחיק רוב התענוגים הגופיים כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף.
However the depiction of ideas necessitates the distancing of most bodily pleasures; as the beginning of understanding will depict that the ruin of the soul [comes] from the enhancement of the body, and the enhancement of the soul [comes] from the ruin of the body.
שהאדם כשיהיה רודף תאוות ומגביר המורגשות על המושכלות ומעביר שכלו לתאותיו עד יחזור כבהמה אשר לא תצייר לנפשה אלא האכילה והשתיה והתשמיש. אז לא יתודע הכח האלהי רוצה לומר השכל.
As when a man pursues desires and increases the physical over the intellectual and turns his intellect to his desires until, he returns to being like an animal that only depicts for itself eating, drinking and intercourse, the Divine power [in man] – meaning to say, the intellect – is no longer known.
וישוב אז כאלו הוא בריה גזורה שוחה בתוך ים ההיולי ופירש ים היולי תהו. ונתברר מאלו המוקדמות כי תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם וטוב.
And he then returns to being as if he were a reduced and lowly creature in a sea of hyle – and the explanation of a sea of hyle is emptiness (tohu). And it has become clear from these introductions that the purpose of the world and all that is in it is the wise and good man.
וכאשר יתברר לאיש שהוא ממיני האדם הדעת והמעשה. ר"ל בדעת לצייר בשכלו אמתות הדברים על פי מה שהם עליו ולהשיג כל מה שאפשר לאדם להשיג. והמעשה. הוא תקון ויושר הדברים הטבעיים ושלא יהיה שטוף בתענוגים ושלא יקח מהם אלא מה שיהיה בו תקון גופו ותקון המדות כלם.
And when it becomes clear to a man that he is from the type of men that are of mind and deed – I mean to say with mind, to depict with his intellect the truth of things according to what they are, and to grasp all that is possible for a man to grasp; and the deed is the enhancement and regulation of the natural things and that he not be drowning in [physical] pleasures and that he not partake of them except for that which is for the care of his body and the regulation of all the character traits – and so, the man that accords with this is the purpose and the aspiration.
ועל כן האיש שיהיה על ענין זה הוא התכלית והוא החפץ. וזה הדבר לא נודע מאת הנביאים בלבד אבל חכמי האומות החולפים ואשר לא ראו הנביאים ולא שמעו חכמתם כבר ידעו גם הם שאין האדם שלם אלא כשיהיה כולל הדעת והמעשה.
And this thing is not known only from the prophets, but [rather] the sages of the transitory nations that did not see the prophets nor hear their wisdom – they too – already knew that a man is not complete unless he encompasses mind and deed.
So it is "all about" knowing G-d and the impediment to that is excessive immersion in physicality.
Mussar Haskel: There is a lot of discussion today about the very high standard of living in the religious community. It is worthwhile keeping the Rambam in mind. Does what one is about to buy contribute to his knowledge of G-d in some way?? That is the measure.
