Precious.
" .... הרב יצחק יעקב ריינס מייסד הישיבה בלידא ורבי שלמה פוליאציק העילוי ממייצ'ט ראש הישיבה. שני טיפוסים נבדלים ושונים זה מזה תכלית שינוי, הן בהליכות והן בהלכות, כלומר גם בדרכי הלימוד המיוחדים לכל אחד לבדו וגם באופי ובתכונות האישיות שלהם. בעוד הרב ריינס טובל במעינות של רגש והתלהבות ובעת תפילתו הריהו מתמוגג בדמעות שליש עד שכשהוא עוקר את רגליו בסיום שמונה עשרה עיניו נפוחות מבכי, לעומת זאת לא הופיעה מעולם דמעה בעיניו של המייצ'טי. בזמן התפילה בישיבות לידא, היה המייצטי מפליג לפעמים בהרהורים הגיונות של איש התורה עד שלא נזכר לקום ולעמוד על רגליו לשמונה עשרה כי אם בשעה שהציבור כבר התחיל לפסוע שלוש פסיעות אחורנית בעושה שלום במרומיו.
ובעוד הרב ריינס למשל מאריך בשיעוריו לפני התלמידים הרבה שעות ומשמיע חידושים שמבריקים במוחו במעמד זה גופו כמעין המתגבר כנהר שאינו פוסק מבלי להתעייף, המייצ'טי לא כן אתו, רבי שלמה פוליאצ'יק היה פעמים רבות נמנע בכלל מלהשמיע בשיעוריו החצי שבועיים חידושים קושיות ותירוצים כאילו אין לו מה לומר בנושא זה. היו מקרים שפתח את הגמרא וקרא מתוכה כמחצית השעה סוגיא כלשונה עד שסגר את הגמרא כשהוא מתנצל על שאין הדברים מאירים ושמחים. "חידוש" בדוחק לא גרס המייצ'טי כל עיקר.
הרב מאיר ברלין מספר בחיבורו מוואלוזין עד ירושלים את האפיזודה דלהלן: פעם היה רבי חיים משוחח עם אחדים ממקורביו וכיון שנתגלגלו הדברים על המייצ'טי סיפר עליו רבי חיים מתוך התפעלות רבה. אחד מן החבורה העיר כי אפשר היה לשער שמכיון שהמייצ'טי נעשה מקורב להרב ריינס מנהיג המזרחי, הרי הוא רבי חיים שידוע כמתנגד חריף לציונות ולרב ריינס יתייחס גם אליו ואל המייצ'טי לא בהתלהבות כזו.
על כך השיב רבי חיים בבהירות ובחריפות כדרכו 'מה ענין שמיטה אצל הר סיני. וכי בשביל שאיני גורס את הציונות איני רשאי להחשיב את הרב ריינס? ואם אין אני גורס את הרב ריינס, איני רשאי להעריך את ישיבתו? ואם איני גורס את הישיבה בלידא, איני רשאי לכבד את המייצ'טי? יכול אני להיות מתנגד לציונות וחסיד של הרב ריינס ואני רשאי להיות מתנגד גם לו ולהכיר כי ישיבתו היא טובה ואפילו אם גם הישיבה לא לפי רוחי היא, עומד המייצ'טי בחשיבותו כמו שהיה.'
המייצ'טי היה בעיניו סמל הענוה. אדם גדול שאינו מכיר בגדלותו ואינו יודע את עצמו למרות שהוקף הערצה מכל עבר ונישא על גלי שבחים ותהלות בחינת 'ומשה לא ידע כי קרן אור פניו'. הרב ברלין מספר שפעם אחת ישב המייצ'טי במסיבת אנשים שעסקו בשיחה על ארץ ישראל ונפלטה מפיו הברה שהוא היה רוצה לעלות ארצה ולתפוס כאן מקום של מורה לתלמוד אבל דא עקא שאין הוא יודע עברית. ועל זה הגיב אחד מיודעיו בהלצה 'מנין לך מה שאתה יודע ומה שאינך יודע. הרי סובר אתה כי גם תורה אינך יודע'. אף איטשליה כשהיה שואל את רבי שלמה פוליאצ'יק על שום מה אינו נוסע לארץ ישראל קיבל ממנו תשובה בפשטות 'אין בידי לעשות דבר זה בעל משפחה אני וחייב לפרנסם ואילו בארץ ישראל יש הרבה רמי"ם גדולים וטובים ממני'. ואת הדברים האלה היה מסביר לו בכל הרצינות ובתמימות נוגעת ללב.
גם אחרי שנים מרובות חזרה ונשנתה הערכתו זו. כשנפגש עמו באמריקה באלול תרפ"ה ביקש המייצ'טי שכיהן שמה בתור ר"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן את ר' יצחק גרשטנקורן שישתדל למענו להעלותו ארצה והוא מצידו הבטיח לו שיבוא בדברים עם הישיבות הגדולות בארץ כדי שימציאו בשבילו את הדרישה הנחוצה להשגת רשיון עליה אבל המייצ'טי סירב וכאז בלידא חזר והסביר לו בתמימות 'יש בארץ ישראל רמי"ם משובחים ומעולים יותר ממני אלא אם היה ביכולתך להשיג בעדי שמה בשלוח יד מפרנס ב...חקלאות וכדומה הייתי מכיר טובה לך'. אף אל הרב ריינס פנה איטשליה בשאלה התובענית מדוע אינו נוסע לארץ ישראל, והרב ראש הציונות הדתית השיבו 'איני יכול לנסוע הגולה זקוקה לי למען ארץ ישראל'. והתשובה הזאת לא הניחה את דעתו.
נאמר ברשימותיו האוטנטיות 'שמורה אצלי פליאה על אותו מנהיג גדול כמו על גאונים וצדיקים אחרים כיוצא בו שהיו אמתלאות והצטדקויות שונות מעכבות בידם מלעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה ונשארו כל ימיהם בחוץ לארץ'. בעצם היה אוירה של ארץ ישראל ממלא את כל חללה של הישיבה. בודאי אוירה זו נבלעה כראוי בדמו ובנפשו של בחור הישיבה בן הט"ז בהיחבא נשא בלבו כבר אז געגועים וכיסופים אל ארץ הצבי." [חבלי יוצר עמ' 41-45]
