ויצא יעקב מבאר שבע – על אף שהכתוב כבר אמר: ״וילך פדנה אדם״ (לעיל פסוק ה׳), הוא פותח שוב: ״ויצא יעקב מבאר שבע״; מכיון שביציאה זו החלה פרשה חדשה, אשר כל עיקרה: חייו העצמאיים של יעקב.
אם אברהם מייצג את שורש העם היהודי, ויצחק את ההמשך לקראת הגזע, הרי שיעקב מייצג את הגזע עצמו. משום כך אמר לו יצחק: ״ויתן לך את ברכת אברהם״ וגו׳ (לעיל פסוק ד׳), שכן יעקב הוא זה שינחיל לאומה העתידה את שמה וייעודה. איננו נקראים ״עם אברהם״, אלא: ״עם ישראל״!
אשר על כן רואים אנו את יעקב מקיים את ה״לך לך״ של עצמו, כדרך שעשה אברהם. רואים אנו שגם הוא – אבינו האחרון, אשר כל מעשי אברהם ויצחק היו רק הכנה לבואו – יוצא להתבודדות. אך יציאתו שונה מזו של אברהם. אברהם אכן עזב את ארץ מולדתו כדי ללכת לבדידות, אך הוא עשה זאת כראש משפחה, עם אשתו ובני ביתו, עם קרובים ועם עושר. אולם יעקב, מחמת הסיבות שסיבבו את יציאתו, לא לקח עמו דבר. הוא עזב את הכל לאחיו הגדול, כדי להוכיח לו שבלקיחת הבכורה לא ביקש להפיק כל רווח חמרי.
יעקב יוצא כדי לייסד בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לכחות הטבועים באישיותו. כך מתחיל סיפורו של יעקב, שהרי כל האמור בהמשך סובב על ייסוּד אותו בית. יעקב הוא הראשון לתת ביטוי לרעיון שיש לבקש את ה׳ בתוך הבית. הוא היה הראשון שדיבר באופן ברור על הרעיון העמוק של ״בית אלקים״ (להלן פסוק יז), ״בית־אל״ (להלן פסוק יט ופרק לה, טו), ״ביתו של ה׳ ״, אשר ביסודו משמע: התחום בו האדם מתעלה ופורח, המקום אליו יביא את כל מה שרכש, ובו יפעל ויבנה את חייו. תחום זה הוא המקום הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה׳.
יעקב קיים בחייו את אשר חזה נח בתחילתה החדשה של ההסטוריה האנושית: בעוד שתרבות יפת מרוממת את נפשות בני אדם באמצעות חוש היופי, הרי ששליחות שם היא: ״לנטות אהלים בהם תוכל השכינה לשרות״.
חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״ (בראשית רבה יט, ז). ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳ ״ (ספר חסידים יח, בסוף). ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״ (אבות ג, ט).
מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הרגילים היום־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא־יהודית.
כך יצא יעקב מבאר שבע והלך לחרן. באר שבע הייתה חשובה מאד ליצחק. בה הוא ראה את ה״גרות״ ממשמשת ובאה, אף שה״עבדות״ עדיין רחוקה הייתה; אך בה גם מצא לא רק שלום ושלוה אלא אף כבוד והכרה. יעקב ויתר מרצון על באר שבע זו של שלום וכבוד, והלך לחרן.
(יא) ויפגע במקום אין פירושו שהזדמן לו במקרה מקום כלשהו, שהרי הכתוב אינו אומר ״בְּמקום״ אלא ״בַּמקום״. בנוסף על כך, ״פגע ב־״ לעולם אינו מציין מפגש מקרי גרידא, אלא תמיד מפגש בו צד אחד מטביע את רישומו על הצד האחר. ובהרחבה, ״פגע ב־״ מציין גם חיפוש אחר מישהו, כדי לפגוש בו וללחום בו, או כדי לבקש ממנו דבר; להתקיף אותו או להפציר בו. נמצא שגם כאן, ״ויפגע במקום״ פירושו: המקום עורר מאד את סקרנותו, או שמשך את לבו במיוחד.
יעקב יוצא מארץ מולדתו בעירום ובחוסר כל; ולא עוד אלא ששם פעמיו לעברו של לבן, אשר אופיו בודאי ידוע לו. הוא הולך בדרכו לקחת אשה, וכל מחשבותיו נתונות למחוז חפצו, חרן, ואז לפתע ״ויפגע במקום״. המקום בו היה כבש את לבו. מעלת המקום שהוא עומד לעזוב משכה אותו.
וילן שם כי בא השמש – אולם נראה שהרושם שעשה עליו המקום לא היה חזק דיו; והוא לא היה נשאר שם, אלמלא שקעה כבר השמש.
ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו – הוא לקח כמה מאבני המקום וסידר אותם מסביב לראשו כדי שלא תדרוך עליו רגל אדם או חיה בעת שיישן. זה היה הבית הראשון שיעקב בנה לעצמו. ואף על פי שמעלת המקום נגעה מאד ללבו – סוף כל סוף היה זה בגבול ארץ עתידו – עם כל זה: ״וישכב במקום ההוא״, הוא שכב וישן באותו מקום.
(יב) סלם נגזר משורש ״סלל״ עם המ״ם הנוספת, כדוגמת ״ריקם״, ״חנם״, ״שָׂפָם״ (משורש שׂפה). ״סלל״: עלה.
מראים לו סולם, המרמז שקיים קשר בין התחומים הארציים והשמימיים. הסולם ״מֻצָּב״; הוא לא נמצא שם במקרה, אלא ״הוצב״ שם על ידי כח עליון. יתירה מכך, הוא הוצב ״ארצה״ – לכיוון הארץ; הווי אומר שהכח העליון שהציב את הסולם אינו בארץ אלא למעלה. הסולם הורד מלמעלה, והוצב על הארץ.
וראשו מגיע השמימה – אולם מטרת הסולם אינה הירידה מהשמים לארץ, אלא העלייה מהארץ לשמים. זוהי הראשונה משלוש אמיתות שהוראו כאן ליעקב. האמת הראשונה היא, שאת ייעודם של כל החיים על פני האדמה, וממילא גם של חיי האדם, כולל חייו שלו עצמו, אין לבקש למטה – ובנוגע ליעקב, במסע מבאר שבע חרנה – אלא למעלה, במקום שממנו ״הוצב״ הייעוד הזה. כל אשר בארץ נקרא ונועד להתעלות ולהתרומם אל התכלית הנעלה שהוצבה על ידי שמים. תכלית זו, השאיפה הזאת להתעלות, אינה מעשייה הבדויה מלב האדם; אלא מציאות קיימת תמידית, שמוצאה בשמים, וקיומה הישיר הוא בארץ.
(השווה מאמרי חז״ל בבראשית רבה [סח, יב]: ״ ׳סולם׳ זה כבש, ׳מוצב ארצה׳ זה מזבח״; ו״סולם זה סיני״. וכן בחולין [צא:]: ״רחבו של סולם שמנה אלפים פרסאות״ – כלומר, הסולם מגיע למעלה, מעבר לכל הקשור לעולם הארצי, אך אדם יכול לעלות על שליבתו הנמוכה, בכל מקום על פני האדמה.)
והנה – אמת שנייה: הוא רואה ״מלאכי אלקים״, שלוחי ההשגחה העליונה, הוויות קדושות, הפועלות בארץ בגזרת ה׳. הוא רואה אותם עולים ויורדים: עולים למעלה, לקבל את פקודותיהם מה׳; ויורדים ״בו״, כנגדו (לפי אחד הפירושים, שיש לו ראיות מהמשך הדברים). הוא רואה שגורל האדם אינו מוכרע בארץ, בעולם הגשמי. הוא רואה ששלוחי ה׳ עולים בסולם ומתבוננים בדמות השלימה של האדם כפי שעליו להיות; ולאחר מכן יורדים ומשווים את דמות זו לדמות האדם בפועל; ועל פי קנה מידה זה הם נוהגים עמו לטוב או לרע.
וכך אומרים זאת חז״ל: ״עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, בעו לסכיניה״ (שם בחולין צא:). ומבארים עוד בבראשית רבה (סח, יב): ״ישראל אשר בך אתפאר, את הוא שאיקונין שלך חקוק למעלה, עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן״. הווי אומר: ״הם עלו למעלה ומצאו את דמותו חקוקה כישראל המפאר את הקב״ה; ירדו ומצאו אותו ישן״ – באותו מקום עצמו שהיה אמור לעורר בו הכרה גבוהה בשליחותו, כדי שיהיה נתון כל כולו באותה תכלית נעלה. לכן ״בעו לסכיניה״, היינו ש״הייתה כוונתם להרע לו״; אך ״מיד ׳והנה ה׳ נצב עליו׳ ״ (חולין צא:).
(יג) והנה – אמת שלישית: ״ה׳ נצב עליו״ – ״ה׳ עמד לידו״.
בדרך כלל מפרשים: ״נצב עליו״ – ״עומד מעליו״, מעל הסולם; פירוש זה יוצר תמונה נפלאה ומסעירת נפש: יעקב ישן לרגלי הסולם, המלאכים עולים ויורדים בו, וכבוד ה׳ עומד גבוה מעליו.
אולם ״נצב על״ מציין כמעט בכל מקום בתנ״ך לא את המקום עליו אדם עומד, אלא את החפץ שעליו הוא נותן את דעתו. ״נצב על עין״ (לעיל כד, יג), ״הנצבים עליו״ (להלן מה, א), ״נצב עליך״ (שמות יח, יד), ״נצב על עלתו״ (במדבר כג, ו), ״נִצָּב עֲלֵיהֶם״ (שמואל א יט, כ) וכו׳, כולם מציינים עמידה בצדו של חפץ, בשעה שדעתו של מישהו נתונה עליו. ״נצב״ עצמו איננו מציין עמידה גרידא, אלא עמידה שכולה ערוכה ומוכנה לפעולה; מכאן ״מצב״ [שמואל א׳ יג, כג]: משמר, עמדה צבאית מרוחקת.
בנוסף, נראה ששם הוויה ״וה׳ נצב״ שבפסוקנו, בא בניגוד ל״אלקים״ שב״מלאכי אלקים״ בפסוק הקודם. המלאכים הם שלוחי הקב״ה בסדר העולם, אשר הוא בראו ומעמידו בכחו, סדר עולם בו הכל נמדד ונשקל לפי מידת הדין. המלאכים רואים כל דבר וכל אדם בדיוק כפי מה שהם וכפי מקומם (השווה: ״לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו״ [שמות כג, כא]). אך ״ה׳ ״ עומד ליד האדם (״נצב עליו״), ״ה׳ ״ במידת הרחמים. מידה זו מתגלית בעיקר בחינוכו של האדם; ולא רק שהעבר וההווה פרושים לנגד עיניה, אלא גם צופה היא את פני העתיד ונותנת לו צורה. רואה היא באדם של ההווה את האדם של העתיד, ואם יש בו גרעין טוב, היא שומרת על גרעין זה ומפתחת אותו.
בדרך אחרת נוכל לומר: אם ״בו״ (פסוק יב) יתפרש כפשוטו – לא ״כנגדו״ אלא ״עליו״, על הסולם – הרי ש״נצב עליו״ יתפרש כך: כל יתר הברואים המבקשים את ה׳, חייבים לעלות למעלה [״עולים בו״] כדי למצאו. אולם יעקב אינו זקוק לבקש את ה׳ בשמים; הוא ימצא את הקב״ה ״לידו ממש״ [״נצב עליו״]. כאן נתגלה ליעקב יסוד שחז״ל מביעים במאמרם: ״האבות הן הן המרכבה״ (בראשית רבה פב, ו). קדושי עליון כדוגמת האבות הם נושאי כבוד ה׳, שהרי ״עיקר שכינה בתחתונים״, כאן בארץ.
אכן כל אותה התגלות [של מראה הסולם] ניתן לסכם בקצרה באמת אחת זו: ״ה׳ נצב עליו״.
אברהם אביך וגו׳ – נראה שהכתוב אומר כאן בכוונת מכוון ״אברהם אביך״, ובסמוך לו ״יצחק״ ללא הכינוי ״אביך״. לא מצאנו בשום מקום אחר בכתובים דבר מעין זה, שאבי האב נקרא ״אב״, בעוד שהאב עצמו מוזכר מיד לאחריו כאדם זר. בעל כרחנו ש״אביך״ כאן לא יכול להתייחס לבחינה הגשמית אלא לבחינה הרוחנית. יעקב הוא זה שהיה באמת יורשו הרוחני של אברהם, ויצחק אינו אלא החוליה האמצעית. אברהם היה אביו הרוחני של יעקב. ״אתה הוא בנו של זה, שאליו אמרתי: ׳התהלך לפני והיה תמים׳, הֱיֵה בנו ויורשו!״ ואכן העתיד שהובטח לאברהם התחיל להתקיים על ידי יעקב, אשר בנה את הבית היהודי השלם הראשון.
(יד) בך ובזרעך (וכן גם ״לך ולזרעך״ בפסוק הקודם): ״האופן שבו תתברכנה כל משפחות האדמה, יהיה דרכך ודרך זרעך״. הברכה שתצא מיעקב תהיה כפולה: הן על ידו כאיש פרטי, והן על ידי צאצאיו כאומה.
רק בכח השפעה רוחנית, ובאמצעות דרך חיים לדוגמא, יוכלו אדם אחד ואומה אחת להיות מקור ברכה לכלל בני המין האנושי, עד שבסופו של דבר תקויים ההבטחה: ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג).
יעקב כראש המשפחה, וצאצאיו כאומה, יהיו ברכה כזאת. יעקב מציג את הבית היהודי הראשון, ומלמד כיצד, ללא נחלת אבות וללא עושר הבא מירושה, אפשר לבנות ולחיות חיי משפחה הבנויים על ברכתה וכבודה של מלאכה, על כל דאגותיה, צרותיה ועגמת נפשה. הווי אומר חיי משפחה ואומה התלויים בחסד ה׳ ומזוככים לפי רצונו – חיים אלה ילמדו בני המין האנושי ממך ומזרעך.
(טו) והנה אנכי עמך – ״אנכי״ – אשר במידתי של אהבה ורחמים סובל את האדם (עיין פירוש לעיל ז, ד) – נמצא עמך. אף שאין איתך דבר זולת מקלך אשר בידך, אנכי עמך.
לנכדו של אברהם לא הובטח ״ואברכך ואגדלה שמך״ – כדרך שהובטח דבר זה לאברהם. הוא הולך עתה לגלות, והובטחו לו שמירה, סיוע, ושיבה לבסוף, כפי שעתיד להיות מובטח לעמו, בעת שיעזבו את אותה הארץ, וילכו לגלות.
לא אעזבך – אעסיק עצמי בגורלך ואסייע להתפתחותך, עד שתהיה כפי מה שעליך להיות, עד שיתברכו בך כל משפחות האדמה.
(טז) וייקץ – ״יקץ״ בבניין קל, ו״קוץ״ בבניין הפעיל, משמעות שניהם ״להתעורר״. המשמעות הבסיסית של ״קוץ״ היא: למאוס במה שהתאווה אליו מקודם. ״קיץ״ הוא העונה בה הבשילו הפירות, ועתה ״קָצִים״ הם בהזנה אשר שאבו מקודם בצמאון מהאדמה. כיוצא בזה, ״קוץ״ ו״יקץ״ מציינים את הרגע בו שאב האדם הישן את מלוא סיפוקו מהחיק המחייה של הטבע, ועתה מנתק את עצמו מאחיזתו, וקם שוב לקיום עצמאי.
אין טעם הפסקה לאחר ״ויאמֶר״, כפי שיש בפסוק יז לאחר ״ויירא ויאמַר״. בפסוקנו, תיבת ״ויאמר״ אינה מתחילה פעולה חדשה, אלא מציינת את הדברים שאמר בעת שהתעורר משנתו; את הרושם הראשון שקיבל ממה שעבר עליו בשנתו.
אכן יש ה׳ במקום הזה – יעקב בענוותנותו אינו מייחס את קרבת ה׳ אליו, אלא אל המקום. אכן אין צורך לבקש את ה׳ בשמים; אלא בכל מקום שאדם נקי מעוון מניח את ראשו – שם נמצא ה׳! זאת מחשבתו הראשונה של יעקב. ואז הוא מוסיף: ״ואנכי לא ידעתי!״ לא ידעתי שכבוד ה׳ שוכן בעולם הזה – ביחד עם האדם!
(יז) ויירא – הכרה חדשה זו והדרישות החדשות שהיא הביאה איתה, הן אלה שעוררו בו את רגש האימה והפחד: ״מה נורא המקום הזה!״ מה שהראו לי כאן אינו אלא ביתו של הקב״ה, השער לשמים. חיים עלי אדמות יכולים להיות ״בית אלקים״, בית שהקב״ה שוכן בתוכו. כשהמלאכים עולים לבקש את הקב״ה בשמים, הם צריכים לרדת כדי למצוא אותו בארץ בין בני האדם. כל בית שהוא מעון לחיים כאלה הרי הוא ״שער השמים״, שער שדרכו אדם נכנס כדי להידבק בשכינה; הוא מסמל איחוד שלם בין התחתונים לעליונים.
(יח) מצבה – אבן אחת; ״מזבח״ – במה עשויה מאבנים הרבה. ״מצבה״ ניתנה מידי הטבע, ו״מזבח״ נעשה בידי אדם. לפני מתן תורה, התגלתה השגחת ה׳ בעיקר בדרכי הטבע ובגורל האדם; הווי אומר, במה שמקבל אדם מאת ה׳. לכן שימשה ה״מצבה״ – האבן שנלקחה מהבריאה, כדי להיות זכר למעשה ה׳. אך לאחר מתן תורה, ה׳ רצה להתגלות לא בְמה שהוא משפיע על האדם, אלא במה שהאדם עושה עם ברכה זו. זוהי תכלית נתינת התורה: מעשי אדם יעידו על כבוד ה׳. משום כך, לאחר נתינת התורה נאסרה המצבה (השווה דברים טז, כב).
שמן על ראשה, כדי להקדיש את האבן, כדוגמת משיחת כלי המקדש: כשם שהשמן אינו מתערב עם שאר משקים, כך מבדילים את החפץ המשוח מהשאר, ומעלים אותו מעליהם. ובאופן אחר, הוא יצק עליה שמן כדוגמת נסכי הקרבנות. כדרך שבתקופה מאוחרת יותר, ניסכו יין המסמל שכל שמחה באה מהקב״ה ונשארת מוקדשת אליו (״תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״ [שופטים ט, יג]); וכדרך שניסכו מים המסמלים שלא רק מה שניתן לאדם בדרך היוצאת מן הכלל, אלא כל טיפת מים הרי היא מתנה של השגחה אלקית המקשרת אותו עם הקב״ה; כך גם כאן נסך יעקב שמן, שמסמל בריאות ושלום (״לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן״ [תהלים קד, טו]); ובזה הביע את התקווה ששמירתו ושלומו יינתנו מאת ה׳, ושגם אלה, בהיותם מתנת ה׳, יוקדשו לה׳.
(יט) לוז – בעת שבחר ה׳ במקום הזה ועשה אותו לנקודת מוצא לישועת כלל המין האנושי, לא הבחינו במקום הזה שום חשיבות, והעיר הייתה נקראת על שם עץ הלוז: ״עיר הלוז״.
(כ-כא) נדר קרוב ל״נתר״: לקפוץ; אך לא כלפי מעלה, אלא על פני המישור ממקום למקום; לנוע למקום אחר באמצעות דילוג על הרווח שבינתיים.
״נדר״ קרוב גם ל״נטר״, המציין לא רק ״שמירה״ ו״הסתרה״, אלא מהווה גם את השורש של שם העצם ״מטרה״: נקודה או מקום – מ״ם, ש״נוטרים״ בלב ומביטים מרחוק [האות מ״ם אינה מהשורש, וכפי שמבואר בפירוש לעיל א, יד]. ״ולא תטר את בני עמך״ (ויקרא יט, יח): ״אל תסמן בלבך את אחד מבני עמך כמטרה לפגיעה״. אל תאמר לעצמך: ״יבוא הזמן שאשיב לו מכה״.
והנה כדרך ש״נתר״ מציין תנועה גופנית אל מקום רחוק באמצעות דילוג על הרווח שבינתיים, ו״נטר״ – תנועה שכלית לקראת מטרה שעודנה מרוחקת; כך גם כל ״נודר״ משליך עצמו אל העתיד, אל נקודת זמן שטרם הגיעה, ומחליט מה יעשה באותה נקודת זמן. (השווה לשונות החכמים ״קפץ ונדר״, ״קפץ ונשבע״ [עיין יבמות לב:, בבא קמא קו.].)
ודווקא משום כך – משום שעיניו צופות לעתיד המעורפל והבלתי ניתן לידיעה – נקרא הנודר ״חוטא״ (עיין נדרים כב.). הן קשה הדבר דיו, לאמוד ולהעריך נכון את הרגע הנוכחי, ולמלא את חובתנו בנאמנות. את המצוות והמעשים הטובים שחיובם יחול עלינו בעתיד, נצטרך לעשות על כל פנים, גם מבלי שנקבל אותם כנדר. עשיית הרע תיאסר עלינו גם אם נדרנו לעשותו. נמצא שהנדרים מיותרים לגבי כל הדברים, בין טובים ובין רעים; ורק עניינים חסרי חשיבות יכולים להוות נושא לנדרים. אך יהיה זה יותר מסתם סכלות להעלות דבר חסר ערך לדרגת חובה חמורה, במיוחד בנוגע לעתיד הבלתי נודע.
רק במצבים יוצאי דופן, בעתות צרה, כמו כאן; אשר בהם לא צופים כלפי העתיד, אלא אדרבה, הרגע הנוכחי כה חשוב עד שעושים אותו יסוד ובסיס לחיים העתידיים; רק במצבים כאלה מותר לנדור ואף מחשיבים זאת למצוה (עיין בראשית רבה ע, א).
עמדי – תיבה זו מעוררת תמיהות. בעוד ש״עם״ (משורש ״עמם״) מציין בפשטות ״להיות עִם״, ללוות, במעמד שווה לאחר; הרי ש״עמדי״ (משורש ״עמד״) מציין שותפות קרובה יותר, בה האחד עומד בכח האחר. אך מעניין שמילת יחס זו באה רק בגוף ראשון יחיד.
ושמרני וגו׳ – שלא כמו בברכת כהנים (״יברכך ה׳ וישמרך״ [במדבר ו, כד]), הרי שכאן קודמת התפילה על השמירה (״ושמרני״), לתפילה על הברכה (מזון וכסות, קיום בסיסי ומעמד חברתי). אם כן שמירה זו לא יכולה להתייחס לקניינים גשמיים אשר עדיין לא היו בבעלותו, אלא לנכסים הרוחניים והמוסריים שנשא בתוך עצמו. נכסים אלו היו אכן נתונים בסכנה ״בדרך הזה״ אשר יעקב הולך בה, דווקא משום שהיה בעירום ובחוסר כל. וכך הוא הסבר הדברים:
מאז ננעלו שערי גן עדן, הרי הקמת בית עצמאי כרוכה בקשיים כה מרובים, ותלויה במצבים ותנאים כה מורכבים, עד שאדם זקוק לסייעתא דשמיא מיוחדת כדי שלא יאבד את כל הטוב שבו בהשגת אותה פרוסת לחם. מי ימנה את האנשים שהיו בעלי מוסריות טהורה טרם יציאתם לדרך של ״לחם לאכול ובגד ללבוש״; אך לאחר מכן, למען הפרנסה והשגת מעמד חברתי, כפרו בה׳, בזו למוסר, ולא חסו על זולתם ועל כבודו האנושי וכו׳. לא לחינם אמרו חז״ל ש״הדרך הזה״ רומז לעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע (עיין בראשית רבה ע, ד).
עד כה היה יעקב ״יושב אהלים״, אך עתה הוא יוצא לחפש אשה ולבקש אחר פרנסה לאשתו ובניו. הסכנות הכרוכות בזה נראות לו כה חמורות עד שתחילה הוא מתפלל על שמירת שלמותו הרוחנית, שלא ייאבד לו יושרו הרוחני והמוסרי.
היושר הוא המשאלה הראשונה שמבקש לעצמו היהודי הראשון, כשהוא יוצא להקים את ביתו. רק לאחר מכן הוא מבקש: ״ונתן לי״ וגו׳, ״לי״ היינו פרנסה שאינה תלויה באחרים, לחם לאכול ובגד ללבוש, בכדי לחיות בכבוד בחברה; הווי אומר: פרנסה ומעמד חברתי. המשאלה השלישית, אשר חיה וצריכה לחיות בלב כל יהודי, היא ל״שלום״; ולבסוף, ״בית אבי״, קשרי משפחה שנשארים שלמים.
אם ה׳ יתן לי את אלה, ״והיה ה׳ לי לאלקים״. גם דבר זה הוא דבר נכסף, אשר מעתה ואילך עליו לבוא לידי קיום, ושהגאולה האחרונה תביט עליו לאחור.
כשהקב״ה שומר ומברך את האדם במלחמת החיים, הוא מתגלה כה׳ [שם הוויה], במידת הרחמים, ואין מי שלא יחפוץ ביחס כזה מהקב״ה. אך רק היהודי אומר: ״והיה ה׳ לי לאלקים״, הווי אומר: ה׳, אשר השפיע עלי את שפע אהבתו וטובו, הוא יהיה לי לאלקים, שאינו רק נותן ומעניק, אלא גם דורש שייעשה רצונו בכל אותו שפע. לקבל על עצמך את עול מלכות נותן התורה, ולא רק להודות לו על ברכותיו הנדיבות; לכוון את כל נטיות לבך, ולהשתמש בכל פרוטה שברשותך, רק לפי רצון ה׳; זהו הפירוש של ״ה׳ לי לאלקים״. וכך אומר הקב״ה לצאצאיו הגאולים של יעקב: גאלתי אתכם ״להיות לכם לאלקים״ (במדבר טו, מא) – היינו, כדי שתחיו ותטהרו, לפי רצוני, את החיים שקיבלתם עתה מחדש.
(כב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה – לזכר שעה זו, בה עמדתי עני וחסר כל על פרשת דרכים, תוך שאני משקיף על עתיד מבורך מאת ה׳ – ״יהיה בית אלקים״, בו החיים מוקדשים לה׳ ומלאים משכינתו.
רק אם ״ה׳ ״ הוא ״אלקים״ עבור האדם, יוכל ביתו של אדם להיות ל״בית אלקים״. דור עיקש ופתלתל, המתפאר במקדשי אלוהיו, יעוות גם את האמת הזאת. הם יבנו, כמאמר הנביא, ״סִפָּם אֶת־סִפִּי״ [מפתנם ליד מפתני] (יחזקאל מג, ח), את ביתם ליד ביתי – כל אחד בתחום נפרד לעצמו. ״גם לאלקים יהיה בית״, אומרים הם, ״אולם אל יהי ביתנו ביתו!״ נבקר את האלקים בביתו, אך אל לו להכנס לביתנו; נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו.
לא כך אומר יעקב על אבן הפינה של ״בית אלקים״ הראשון! קדושת בתיהם של ישראל היא התנאי הנצרך לקדושת ביתו של האלקים, הנקרא ״מקדש״ לא בגלל שהוא המקום שאליו ירדה הקדושה אלא משום שהוא המרכז שממנו תזרום החוצה הקדושה ותכנס אל התחום האנושי ואל היחסים האנושיים. הכתוב אומר ״ועשו לי מקדש״ – על חיי האדם הפרטי וחיי האומה, אשר יבנו צאצאי יעקב על יסוד האבן הזאת; ״ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח); ״והתהלכתי בתוככם״ (ויקרא כו, יב). גם על מחנות הצבא בעת המלחמה נאמר: ״ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחנך״ (דברים כג, טו). ובסופו של דבר, בכח האבן הזאת, ״וְהָיָה כָּל־סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה׳ צְבָאוֹת״ (זכריה יד, כא).
לפני מותו יביט יעקב אל האבן הזאת ויראה בה את אבן הפינה והיסוד של ישראל: ״משם רעה אבן ישראל״ (להלן מט, כד); הווי אומר, ה׳ ישמור כרועה על האבן הזאת, ויביא לידי גמר את מטרתה הסופית.
אולי זו האבן שעליה נאמר (זכריה ג, ט): ״עַל־אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם״, היינו, שאבן אחת זו תישמר על ידי דרכיה המרובות של ההשגחה האלקית. והיא היא ״הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה״ (שם ד, ז), אבן הפינה של בית המקדש הראשון, אשר תונח שנית בבניין בית המקדש השני; ו״תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ״ (שם), הגמר הסופי של הבניין הסופי, מובטח.
על אבן זו גם נאמר בפרקי דר׳ אליעזר (פרק לה): ״עשה אותה סניף לארץ״; שהרי כל עתיד וייעודו של העולם מיוסדים על האבן הזאת, שעליה יבנה האדם את ״הבית האנושי לה׳ ״. זוהי ״אבן השתיה״, אבן היְסוֹד והיִסוּד [היינו ייסוד הבית השלישי] (עיין רד״ק, שרשים, שורש ״שות״).
