(ח) וירא יעקב מאד ויצר לו – יש ביכולתנו להעמיד עצמנו במקומו של יעקב; ואנו חייבים במיוחד לעשות זאת, כשאנו לוקחים בחשבון את חשיבותה של הפגישה ההולכת ומתקרבת; שכן מחמת פגישה זו הייתה ליעקב התגלות שזִכרה נקשר לעולם עם מאכלו הקבוע של האדם מישראל.
כדרך שיעקב ועשו עומדים כאן זה מול זה, כך ממשיכים הם להתייצב אחד מול השני עד עצם היום הזה. יעקב הוא איש המשפחה המבורך בילדים, העוסק במלאכתו בחריצות, והדאגות מכבידות על צווארו; ועשו הוא האדם ״העשוי והגמור״ (עיין פירוש לעיל כה, כה).
יעקב חוזר כעת כראש משפחה עצמאי. אפילו עתה, לאחר שהתגבר על כל המכשולים, נחשבת מעלה זו לזכיה ולהישג הגדולים ביותר עבורו. אך כדי להשיגה, היה עליו לעמול ולהאבק עשרים שנה, למרות שכבר קיבל את הברכה והבכורה.
אבל אחרים רואים זכות זו כדבר מובן מאליו, שניתן להם מלידה. עשו, האדם ״העשוי והגמור״, זכה בה כבר במידה גדושה בשעה שיעקב אך עזב לראשונה את הבית. וכאשר יעקב הצליח בעבודה קשה להקים משפחה; נעשה כבר עשו לכח מדיני, מנהיג הצבא ו״אלוף״ בראש חילותיו. כך הוא הניגוד החיצוני בין יעקב שאחז בעקב אחיו בשעת לידתם, לבין עשו האדם ש״נשלם״.
ביעקב ועשו, ניצבים שני עקרונות מנוגדים זה לעומת זה; והמאבק ביניהם ותוצאותיו, הם הכחות שהשפיעו יותר מכל על דברי ימי העולם. יעקב מייצג חיי משפחה, אושר, והבאת אושר לזולת; בעוד שעשו מייצג את הזוהר של הכח והעצמה המדינית. מאבק זה מתנהל כבר אלפי שנה: האם די לו לאדם שיהיה ״בן אדם״, ואין כל חשיבות לכח מדיני וליצירות חברתיות, אלא אם כן מרוממים הם את כל השאיפות האנושיות; או היפוכו של דבר, כל מה שאנושי באדם, בבית, ובחיי משפחה, קיים רק כדי לשמש את המטרות של נצחון מדיני?
כמה שונה עמידת יעקב כלפי לבן מעמידתו כלפי עשו. אנו יודעים מה רב כחו של הבטוח בישרותו, וכמה מעיקה היא תחושת האשמה, אף אם מדומה היא. נקל יותר לסבול עוול ואי־צדק במשך עשרים שנה; מאשר לעמוד דקה אחת פנים אל פנים מול אדם שיודעים אנו שנעלב על ידינו, ושאינו יכול להבין את הטעמים למעשינו, שאמנם אינם מצדיקים אותם אך לפחות מלמדים עליהם זכות.
ויירא יעקב מאד – יעקב היה ירא על אף שהובטחה לו שמירת ה׳. ״מכאן״ אומרים חז״ל ״שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה״ (בראשית רבה עו, ב). כל הבטחה או ביטחון, על תנאי הם, ותלויים בהנהגה מתמשכת של צדקות; יכולים הם להאבד בכל עת מחמת צעד אחד בלתי הגון. ״שמא יגרום החטא״ היא הדאגה שלעולם אינה עוזבת אף את הגדול שבצדיקים (ברכות ד.).
ויצר לו ויחץ – ״ויצר״ נגזר מ״יצר״, לא מ״צרר״ או ״צור״, הפעלים הרגילים לציון צרה או מצוקה.
״יצר״ (צורה מוגברת של ״יסר״, לקשור) פירושו: ליצור, לתת צורה. כל מעשה יצירה כרוך בדחיסת חומר אל תוך צורה הנקבעת על ידי המטרה. המושגים האלה כל כך קשורים זה לזה עד שאנו מוצאים גם את ״צור״ [בדרך כלל ״צרה וצוקה״] במובן של ״יצירה״: ״ויצר אתו בחרט״ (שמות לב, ד). מכאן גם שם העצם ״צורה״.
אולי יש הבדל בין ״צור״ ל״יצר״ בבואם לציין ״צרה וצוקה״. ״צר״ הוא הגבלה חיצונית של תחום האדם, ותוצאתו היא שהאדם אינו יכול לנוע בחפשיות. הגבלה זו אינה משפיעה על החיים הפנימיים של האדם. הפכו של ״צר״ הוא ״מרחב״. אך ״יצר״ הוא צמצום כל־כך מוחלט של תנאי החיים עד שהאדם חש שאין ביכולתו להתנגד, כחומר גרידא ביד היוצר.
כך חש יעקב כאשר עמד אל מול עשו; וכך המצב שבו גם אנו מוצאים את עצמנו במשך מאות שנים, עומדים מול אומות עשו. זהו המצב שנקרא בתוכחה ״חמת קרי״ (ויקרא כו, כח), ״זעם המקרה״. במצב זה, הרי שטובתנו חיינו ואושרנו אינם הגורם המדריך והקובע; אלא הם עצמם תלויים בחסדי הזולת ובמטרותיו, ועלינו להסתפק בפירורים שנופלים במקרה משולחנם של אומות אחרות.
לפי זה, ״ויצר לו״ פירושו: יעקב חש שהוא נתון כל כולו לחסדי עשו, הבא לקראתו וארבע מאות איש עמו. ומשום כך חצה את העם אשר אתו לשני מחנות, כדי שלכל הפחות הנשאר יהיה לפליטה.
כך גם היה פיזורנו בגלות, האמצעי להישרדותנו ולהצלחתנו. באף מקום ובשום זמן לא יכלה חרבו של עשו להגיע אל כולנו בבת אחת. כאשר נשפך דמנו במערב, היו אחינו שבמזרח בטוחים, וכן להיפך. ״צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות״ (פסחים פז:). יעקב גם הוא נהג בעת צרה באותה דרך.
(ט) המחנה האחת – בפסוק זה ישנה תיבה אחת קטנה המבטאת את כל הרגש שהיה בלבו של יעקב, ושבלעדיה לא היינו יודעים מאותו רגש. סוף כל סוף, מדבר הפסוק על השמדה חסרת רחמים של אנשים חיים ומרגישים, והלשון אינה יכולה שלא להתייחס לכך.
״מחנה״ בא בדרך כלל בלשון זכר, וגם כאן הוא בא באופן זה: ״והכהו״ – ״הנשאר״. אך כשיעקב מהרהר בהשמדת המחנה, הוא מתייחס אליו בלשון נקבה: ״אם יבא עשו אל המחנה האחת״. בתיבה זו – ״אחת״ – יכולים אנו לשמוע את האנחה העמוקה היוצאת מלבו של יעקב: אם יבא עשו אל המחנה האחד האומלל...
(י) אלקי אבי אברהם וגו׳ – אני היורש של מה שהענקת לאברהם ויצחק, וגם אלי נגלית. ועתה בשובי, אני מקיים את מצוותך.
(יא) קטנתי מכל החסדים – אינני מתפלל ומבקש על עצמי; כבר קיבלתי ממך כל כך הרבה עד שאינני יכול להודות לך על הכל – הוקטנתי מכל החסד. שכן שיעור קומתו של אדם אינו נמדד בכמות המוחלטת של השגיו אלא בגודל היחסי של הישגיו לעומת מה שקיבל. ככל שיש לאדם יותר, כך גדלה הסכנה עבורו שיפחתו זכויותיו.
(יב-יג) הצילני נא וגו׳ – אף על פי כן, מתפלל אני אליך שתצילני מיד אחי, אשר יש לו אולי טענה נגדי. הצילני מיד עשו, שלפי אופיו מתכנן אולי לעשות בי נקמה, אשר אולי – למרות הכל – לא התחייבתי בה. הצילני למען ילדיי, שעליהם הבטחת לבנות עתיד כה גדול.
ברגע זה יעקב אינו מקבל תשובה על זעקתו. התשובה תבא אליו רק על ידי מאורע שהוא עומד לעבור.
(יד-יז) מנחה לעשו אחיו וגו׳ – לאחר תפילתו אל ה׳, משתדל יעקב לפייס את עשו במתנות; כדרך שגם מאוחר יותר, במשך מאות שנות הגלות, יזדקק בית יעקב לצעדים דומים, ובעת צרה ישתמש בדורון ותפילה.
(יח-כא) ויצו את הראשון וגו׳ – יעקב מבקש באופן מודגש מכל אחד ממוליכי העדרים לבשר לעשו על הגעתו המממשת ובאה של יעקב; אך אז, במקום לפגוש את יעקב, ייפגש עשו בעוד מתנה! באופן זה יעלה כעסו של עשו מפעם לפעם, תוך ציפיה להופעת יעקב; אך במקום שיצטבר ויגיע לידי התפרצות, ישכך הכעס כל פעם, כאשר במקום לראות את יעקב, תוצג לפניו מתנה נוספת של פיוס. בדרך זו – המעידה ללא ספק על הבנה עמוקה במסתרי כחות נפש האדם – קיווה יעקב לשכך בהדרגה את כעסו של עשו.
אכפרה פניו – ״פנים״ – משורש ״פנה״ – עיקר הוראתו: פניות; הכיוון שאדם נוקט ביחס לדבר. רק מפירוש זה יוצא ש״פנים״ פירושם ״פרצוף״; שכן תנועת הפרצוף, כיוונו, והעמדתו, מגלים את מחשבות האדם ונטיותיו. מכאן ש״פנים״ מציין את יחס אדם כלפי דבר, בין אם הוא יחס ידידותי ובין אם יחס של איבה. מצד אחד מצאנו: ״בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ חַיִּים״ (משלי טז, טו), ומצד שני: ״פְּנֵי ה׳ בְּעֹשֵׂי רָע״ (תהלים לד, יז). נמצא ש״אכפרה פניו״ פירושו: אשכך את איבתו.
המשמעות הבסיסית של ״כפר״ (הקרוב ל״גבר״ ו״קבר״) היא כיסוי הבא להגן או למנוע. הוא מגן על הדבר שלא יושפע מן החוץ, כמו כאן וכמו ה״כַּפֹּרֶת״ (שמות כה, יז). או שהוא מונע מהדבר להשפיע על מה שחוצה לו, כך: ״כפר פנים״ הבא למנוע כעס, ו״כֻפַּר בְּרִיתְכֶם״ (ישעיהו כח, יח) לבטל תוצאות ברית. בהקשר לחטא, מצוי ״כפר״ בשני מובנים: א. ״כפר על הנפש מן החטא״ – להגן על האדם, האומה או המקדש מפני תוצאות החטא. ב. ״כפר על פשע״, ״כפר על עוון״ – לבטל תוצאות החטא, ולמנוע את החטא מלהשפיע על האדם, האומה או המקדש.
״כְּפַר״ הוא יישוב קטן, בו משמשים הבתים לתת מחסה לעובדים בלבד; בניגוד לעיר, שבה יש לבתים ייעוד עצמאי, והם היסוד לכל התרבות העירונית. ביתו של איכר אינו משמש כ״עיר״ (עיין פירוש לעיל ד, יז).
״כְּפִיר״ – אריה צעיר, המנהיג והמגן של להקת האריות. כאן אנו רואים את הקירבה למשמעות ״גבר״ (ראה להלן י, ח).
אולי ישא פני – במקביל להוראות השונות של השורש ״נשא״, משתנה גם משמעות הביטוי ״נשא פנים״. כאן עלינו להתייחס במיוחד לשתי ההוראות: ״להרים״ ו״לקבל על עצמו״.
בפסוקנו, בא ״נשא״ במובן ״להרים״. ״אולי ישא פני״: אולי הוא ירים את פני, שעתה הן נפולות; אולי יסלח לעווני וישכח אותו, כדי שאוכל שוב להרים את פני ולהביט בעיניו.
לעומת זאת, בפסוק ״לא תשא פני דל״ (ויקרא יט, טו) ובמושג הכללי ״נשא פנים במשפט״, משמעות ״נשא״ היא ״לקבל על עצמו״; ובהרחבה: ״לקלוט אל תוך עצמו״, ״לתפוס בשכל״, ״להכיר״. כך, ״נשא את ראש״ פירושו: ״לִמְנות״, אשר ביסודו משמעותו: לקלוט בתודעה בזה אחר זה מספר של פרטים, הכלולים במושג משותף. ״נשא פנים במשפט״: לכלול את אישיותו ויחודיותו של כל בעל דין, בין הגורמים המשפיעים על פסק הדין; לקחת בחשבון את מי שעומד בדין.
(כג) ויקם – בתחילה היה בדעתו לדחות את המעבר עד לבוקר, וללון בצד זה של היבוק; אך אי השקט שבלבו לא נתן לו מנוח.
(כה) ויותר יעקב – לדעת חז״ל, ״נשתייר על פכין קטנים״ (חולין צא.): לאחר שהעביר את הכל, הוא חזר כדי לראות אם דבר־מה נשכח. ולכך הם מוסיפים: ״מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל״ (שם).
רכוש שצדיק משיג ביושר – אף אם ערכו מועט ביותר – קדוש הוא בעיניו. הוא לא יבזבז אותו או יניח לו ללכת לאיבוד, והוא אחראי על שימושו הראוי. אף הון רב שווה בעיניו כשרוך נעל, כשהוא מוציא אותו למען מטרה נעלה; ומאידך, גם שרוך נעל יהיה בעיניו כסכום גדול אם עומד הוא להתבזבז ללא סיבה או מטרה. אדם שאינו פושט ידו בגזל, והמחשיב כשלו רק מה שהשיג ביושר, יראה את חסדי ההשגחה בכל קניין שרכש. כל מה שבידו – אף הקניין הקטן ביותר – בא לו בעמל ויזע ישרים ועל ידי ברכת ה׳, ומשום כך ערכו לא ישוער.
לבדו – יעקב שקל זה כנגד זה, את העזרה המועטת שיוכל לסמוך עליה מאנשיו, לעומת הכח הגדול יחסית של ארבע מאות איש שעשו מביא עמו, ומכח מחשבה זו נתמלטה מלבו זעקה גדולה לה׳, שנותרה עדיין ללא מענה. הנביאים הצופים מרמזים שזעקה זו של ״הצילני נא״ היא הסימן השלישי של הגאולה (עיין פירוש לעיל יב, א; כו, טז), הגאולה המתגלית בתוך חוסר האונים המוחלט של הגלות. כך גם, המאורע שנתן ליעקב לבסוף תשובה כה מעמיקה, בא אליו ברגע בו ניטלה ממנו העזרה המועטת ביותר שחשב שיכל לסמוך עליה. המאורע בא כאשר נותר בודד לחלוטין, תלוי כולו במה שטמון באישיותו.
ויאבק – ״הֵאָבֵק עם״ נמצא רק כאן, בסיפור הזה.
לא הרי ״אבק״ כהרי ״עפר״. ״עפר״ הוא הכיסוי החיצוני של הארץ, שכבה רפויה של אדמה פוריה. ״עפר״ קרוב ל״עֵבֶר״ – הצד החיצוני, ול״עור״. כדרך ש״עור״ מציין את חלק הגוף שדרכו משפיע העולם החיצוני על הגוף (״עוּר״, התעורר, מציין את המצב לאחר השינה, כאשר הנפש, שנתכנסה לתוך עצמה, שבה כביכול ומגיעה עד לעור), כך מציין ה״עפר״ את חלק הארץ שבו מתפתחים חיים ארציים, כתוצאה מגורמים מעוררים חיצוניים הבאים מהחלל החיצון.
לעומת זאת, ״אבק״ מציין חלקים זעירים של חומר ארצי, שבעת שניתקים ממקומם מאבדים כמעט את כל כובדם, והסיבה הקטנה ביותר גורמת להם להתעופף אל על. קרוב ל״אבק״ – ״אפק״, שנגזר משורש ״פוק״ עם אל״ף מייחדת בתחילתו, והמציין מה שפורץ ויוצא החוצה ממקום מעמדו, ואולי גם את המקום שממנו פורץ. כך גם ״בוק״ ו״בקק״ – להתרוקן, ו״בקבוק״ – כלי שממנו זורם החוצה נוזל. זו כנראה גם משמעות השורש ״אבק״: להזיז דבר ממקומו במהירות. אפשר להביא ראיה לכך מהפסוק: ״וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן״ (ישעיהו ט, יז): הם מתנשאים אל על בהדרת גאונם, אך גאותם היא גאוה של עשן!
נמצא ש״הֵאָבֵק עם״ מציין את המאמץ ההדדי לנתק את האחר ממקום מעמדו על הארץ, ולעשותו ״אבק״. קרוב אליו ״חבק״, המאמץ למשוך מישהו קרוב אליו, להתחבק.
לדעת חז״ל, האבק שעלה מרגלי שני הלוחמים הגיע עד כסא הכבוד: ״מלמד שהעלו אבק רגליהם עד כסא הכבוד״ (חולין צא.); שכן מאבק זה היה מעין המאבק הגדול הנמשך לאורך כל דברי ימי העולם. אכן זהו הסיכום והתוכן של כל ההסטוריה האנושית.
השחר – משורש ״שַׁחֵר״, לבקש – הזמן ביום שבו כבר אפשר לחפש אחר דברים, אך צריך עדיין מאמצים לשם כך; תחילת הדמדומים הקודמים לבוקר. ״בוקר״ הוא הזמן בו נעשה מראה הכל ניכר וברור.
המאורע שאירע ליעקב באותו לילה היה המענה לזעקת מצוקתו: כל עוד פרוש הלילה על הארץ, כח הכרת האדם מעורפל, והדברים מבולבלים לבלי הכר עד שלא ניתן להבינם כפי שהם באמת, כל אותו הזמן יהיה צפוי יעקב למאבק ולהתנגדות. לדעת חז״ל (בראשית רבה עז, ג), יהיה על יעקב להאבק בשרו של עשו – גאונותו ורוחו של עשו, הלבוש מלכות, שרביטו בידו וחרבו על מתניו – עד שתסור חשכת הלילה מעל הארץ. יעקב עצמו הכיר ש״איש״ זה היה אחד מהנבראים העליונים (פסוק לא), והוא קבע מזכרת נצח להכרה זו בשם שנתן למקום.
ויאבק איש עמו – לא יעקב אלא האיש החל במאבק. יעקב לוחם רק להגן על עצמו.
(כו) ויגע – ״נגע ב־״ מציין תמיד מגע שאינו ראוי: נוגע בטומאה בקודש, וכיוצא בזה. ״נגע ב־״ מציין לעתים קרובות מאד גם אחיזה של אלימות ואיבה; כך נאמר ביחס לסערה ההורסת את הבית על ידי שאוחזת בכל ארבע צדדיו: ״וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת״ (איוב א, יט).
ותקע נגזר משורש ״יקע״, להיות בתוך חלל האויר; מכאן: ״הוקע״, לתלות.
כף הירך הוא השריר החזק השולט על עצם הירך; שבו תלויים העמידה וההליכה האיתנה. האיש שנאבק עם יעקב בקש להרים אותו מהקרקע ולהפילו מלוא קומתו; ומשראה שאינו יכול לעשות זאת, אחז את יעקב בכף ירכו; וכשיעקב התנגד, ניתק השריר מגידיו, ולא יכל לשלוט עוד ברגל. כתוצאה מפגיעה זאת, נותר יעקב צולע.
ואם נציג זאת במילים אחרות: במשך כל אותו מאבק לילי, השתדל האיש שנאבק עם יעקב לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו, ולמנוע ממנו את האפשרות להתקיים על הארץ. דבר זה לא עלה בידו; אך הוא הצליח להחליש את כחו החמרי של יעקב, ומנע ממנו להשתמש בכשרונותיו וכחותיו הטבעיים, להתקדמות יציבה בארץ.
(כז) לא אשלחך כי אם ברכתני – פירוש פשט הפסוק המדוייק הוא: לא אשלחך, כי (אשלחך) אם ברכתני. זוהי תמיד משמעותו של ״לא... כי אם...״, ובאופן זה תיבת ״כי״ היא תמיד חלק ממשפט שחסרות בו מילים [המובנות מאליהן], כאילו כתוב: ״כי אעשה זאת אם...״ – כלומר, ״לא אעשה את זה אלא אם כן...״.
האיש שנאבק עם יעקב יכול להלחם רק כל עוד פרוש הלילה על הארץ; ואכן, כל עוד הלילה שולט, הוא נראה כמי שידו על העליונה, אם לא כמנצח. אך כאשר עולה השחר, מתהפכות העמדות, ויעקב הוא הקובע את התנאים להפסקת המאבק. והתנאי שקובע יעקב לסיום המאבק, ובעצם תכליתו של כל המפגש, הוא ההכרה שיעקב ראוי לברכה ולסיוע, ולא לאיבה ושנאה. ואכן רק על ידי ההכרה הזאת תבאנה האומות ברכות גם על עצמן, ותתקיים ההבטחה: ״ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך״ (לעיל כח, יד).
וכך אומר יעקב: במשך כל הלילה הארוך התקפת אותי, הייתי בעיניך כמכשול שיש לסלקו ולהשמידו באמצעות מאבק בלתי פוסק. עתה משעלה השחר, אתה מוכן להפסיק, אולם אני לא אפסיק להאבק, עד שתעניק לי ברכה והכרה.
מטרת ההסטוריה איננה להכריח את יעקב להתבולל באומות, אלא להיפך, האומות צריכות לבוא לידי הכרה שאושרן תלוי באותם עיקרים שיעקב דבק בהם לאורך כל המאבקים. האומות גם הן צריכות לשאוף בענווה לעיקרים אלה, לקדם אותם בכל האמצעים שברשותן, ולראות אותם כמטרתן היחידה.
(כט) לא יאמר – אינו אומר ״לא יקרא״ (שכן השם ״ישראל״ ניתן לו רק מאוחר יותר, על ידי ה׳ – להלן לה, י), אלא ״לא יאמר״: שמך לא יתפרש עוד כ״מי שנועד לאחוז בעקב״; אלא השם ״יעקב״ עצמו יתפרש כ״ישראל״.
ישראל נגזר משורש ״שרה״ – אחת מבחינות מושג השלטון – דהיינו להיות עליון, מעל כולם. נמצא פירושו הפשוט של ״ישראל״: הא–ל מתנשא מעל לכל, ומכניע כל דבר אחר בכחו ותפארת גדולתו.
משמעות זו של ״ישראל״ היא המפתח להבנת המצב [היחס לאומות] המסומל בשם ״יעקב״. באופן חיצוני, נתון יעקב למרמס תחת עקבם של כל האחרים. אך כש״יעקב״ זה עומד בנצחון מול התקפות מרושעות של אויבים שבידם כח מכריע, מצביעה הצלחתו על מציאותו של האל הכל יכול, המגלה עצמו בכך שאלה החלשים בחיצוניותם, ממשיכים להתקיים באופן קבוע. נמצא שהשם ״יעקב״ מורה באמת על ״ישראל״.
ותוכל – ״בגלל שיכולת״. אתה השגת את כל מה שרצית, ואני לא. אני רציתי להשליך אותך ארצה, אך לא עלה בידי. אתה רצית אך ורק שלא ליפול, ובזה הצלחת.
כך נותרו היחסים בין יעקב לעשו עד עצם היום הזה. עשו מכריז בענייני המדיניות והדת: ״מבלעדי אין ישועה״; והוא רואה סכנה לעצם קיומו כל עוד נמצא מלבדו אחד כמו יעקב; וכל עוד קיים כח אחר הדורש את חלקו המלא ביצירת פני העולם. אולם אצל יעקב, כל ערך אנושי טהור יש לו מקום; ולא עוד אלא יעקב מכריז שכל ערך אנושי טהור יכול לפרוח ולהגיע לחשיבות, אם רק יקלוט את הרוח שהוא מציע. דרישתו היחידה של יעקב במאבקו עם עשו היא: ״ברכה והכרה״.
עם אלקים ועם אנשים יתפרש כנראה כמשמעות הפסוק ״בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם״ (משלי ג, ד). הושע, בהזכירו מעשה זה: ״בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת־אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת־אֱלֹקִים, וַיָּשַׂר אֶל־מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן־לוֹ״ (הושע יב, ד־ה) – תופס את המושג ״שר״ בשתי משמעויותיו, לפי שני השרשים ממנו הוא נגזר: ״שָׂרָה״ מ״שׂרה״ (כח), ״וַיָּשַׂר״ מ״שׂור״ (מידה) [עיין פירוש לעיל יז, טו]: ״בבטן אמו הוא תפס את אחיו בעקבו, ובכחו הגדול נעשה ליחיד שהייתה לו הצלחה עם אלקים (כמו ב״קניתי איש את ה׳ ״ [לעיל ד, א]); בפני המלאך הוא היה המכריע (זה שקובע את התנאים); והמלאך התחנן אליו בבכי שיחון אותו״ (עיין לעיל יז, טו).
(ל) למה זה תשאל לשמי – מדוע שואל אתה לשמי? כשהשמש תזרח, כל השמות יחווירו לעומת האחד והיחיד, שעליו נאמר: ״יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד, ט). היחיד שיהיה לו שם בעת ההיא, יהיה אותו אחד, שבשעה שהאחרים אמרו ״נעשה לנו שם״ (לעיל יא, ד), לא בקש שם לעצמו, ושהובטח לו עקב כך: ״ואגדלה שמך״ (לעיל יב, ב).
ויברך אתו שם – נרמז כאן שהברכה הוגבלה למקום ההוא (״שם״). ונראה שהפירוש הוא כך: דווקא שם השיג יעקב הכרה בברכה; שם בגבול, כששב לארץ עתידו, בלכתו בדרכו העצמאית לקראת התפתחות הרוח היהודית ולייעודו של אברהם.
וכך גם ישיגו צאצאי יעקב הכרה וברכה; לא על ידי טמיעה כלל־עולמית, אלא דווקא ״שם״, בשיבתם השלמה לייעודם ולבדידותם, שתהיה לעד על אדמת ישראל.
(לא) כי ראיתי אלקים – יעקב רואה יסוד אלקי באיש הנאבק עמו, ואינו מכחיש את שליחותו האלקית או את ערכו לפני ה׳.
חז״ל אומרים (חולין צא:) שיעקב שאל אותו: ״גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר?״ והוא ענה: ״לא, מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו״. גאוניותו ורוחו של עשו, גם הם מלאך מאת ה׳. אך שליחותו תתקיים רק בשעה ש״רב יעבד צעיר״. רק אז ייקרא להוסיף את קולו לשירת הדורות; ורק אז יקח את מקומו הראוי, להוסיף צליל הרמוני לסימפוניה העולה, כשיר הלל לה׳, מדברי הימים.
(לב) ויזרח לו השמש – חז״ל העירו (שם) שעשרים שנה קודם לכן, כשיעקב יצא לדרכו, שקעה לו השמש בגבול ארץ מולדתו. התקופה שבאה לאחר מכן הייתה חשוכה. ועתה, בעת ששב הביתה: ״ויזרח לו השמש״. הוא נשאר בלתי מנוצח ובלתי נשבר; אבל צולע.
(לג) עד היום הזה – אינו מתייחס אל הכותב אלא אל הקורא, היינו: כל עוד ייקרא דבר זה, הווי אומר: לעולם. וכך גם לענין מקום קבורת משה: ״ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה״ (דברים לד, ו).
גיד הנשה – ״נשה״ – השורש של ״נשים״ ו״נושה״. נראה שמשמעותו הבסיסית של ״נשה״ היא: להיות ברשותו של אחר – או עצמו או רכושו. ומכאן: ה״נושה״, הנותן חלק מרכושו לזולת, וכתוצאה מכך, תובע ממנו עתה דבר.
״נשה״ מציין נתינה מרצון, התמסרות לאחר ללא התנגדות (עיין פירוש ויקרא ד, ו). השורש הקרוב ״נצה״ – לפי משמעות אות צד״י [היותר חזקה] – מציין התנגדות לשליטת האחר, או שאיפה להשתלט על המתנגדים אליו, הווי אומר: ריב. מכאן אולי גם ״נוצה״ (כנף), האיבר הדוחף את הגוף מול התנגדות האוויר. ומכאן גם ״מצה״ בניגוד ל״חמץ״. תהליך החמץ יוצר התנגדות בין חלקים שקודם לכן היו דחוסים ומאוחדים, ודיכוי התנגדות זאת מתחילת התהוותה נקרא ״מצה״. אם אחד מהצדדים במריבה משיג את מטרתו, מהווה הדבר ״נצח״, נצחון (השווה ״נוע״ ו״נוח״).
בהקשר לאובדן נכסים רוחניים או שכליים, ״נשה״ אינו מציין שכחה אלא ויתור, אבדן התקווה לחזרה (עיין פירוש לקמן מא, נא).
השורש של ״אשה״ (בלשון יחיד), אינו ״נשה״ אלא ״איש״: ״כי מאיש לקחה״ (לעיל ב, כג). שהרי ביחיד יחסה לאיש הוא של אשה לבעלה. היא לא מסורה בידיו ללא יכולת התנגדות, אלא משלימה אותו ועומדת לצדו כשווה. אולם בלשון רבים – ״נשים״, מתגלה המעמד הציבורי של האשה; אשר מפקידה ביד בעלה כמה מזכויותיה, המיוצגות על ידו. רק בחיים הצבוריים, בחיי הקהילה, נראות נשים כחלשות וחסרות אונים; ואף על פי כן, הן ״נשים״, ה״נושים״ של האנשים.
נמצא ש״גיד הנשה״ כוונתו: גיד הכניעה וחוסר האונים. אין הכוונה כאן לגיד כחלק מגוף האדם, אלא למשמעותו ההסטורית. כשהגיד זז ממקומו, לא יכל השריר לשלוט בעצם. אובדן שליטה זה נגרם ליעקב מיד האיש שנאבק עמו, ומבחינה זו לא יכל יעקב לעמוד כנגדו. הגיד השריר והעצם ישנם לפנינו, אך השימוש בהם נפגע; אולם כל זאת לא לנצח. ״נשה״ מציין ויתור זמני בלבד, ולא אובדן קבוע. יעקב הוא ״נושה״, שיש לו עוד חשבון גדול להסדיר עם שרו של עשו.
זכרו של מאורע זה השתמר לצאצאי יעקב לדורות על ידי איסור גיד הנשה. ודאי שאין כוונת האיסור להודיע לצאצאי יעקב על העובדה ההסטורית שאביהם הקדמון צלע כתוצאה ממאבק גופני; כדרך שלא יעלה על הדעת שכוונת איסור חמץ אינה אלא להודיענו מה היה הלחם שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים. שתי מציאויות אלה כשלעצמן, חשיבותן מועטת, ואפשר להבין את זכרונן לדורות על ידי מצות ה׳ רק אם נאמר שטמונות בהם אמיתוֹת בעלוֹת חשיבוּת עמוקה לייעודנו כעם; ואמיתוֹת אלה מקבלות ביטוי נצחי והתחדשות על ידי איסור האכילה.
חז״ל גם מיחסים חשיבות כזאת לאיסור זה, במדרשם לישעיהו (ט, ז–יב). הנביא אומר: ״דָּבָר שָׁלַח ה׳ בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל, וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר, לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף, וַיְשַׂגֵּב ה׳ אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵך, אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, וְהָעָם לֹא־שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת־ה׳ צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ״. ודורשים חז״ל (חולין צא.): ״ ׳דבר שלח ה׳ ביעקב׳ – זה גיד הנשה [אכן היה זה דבר ה׳ שנשלח אל יעקב], ׳ונפל בישראל׳ – שפשט איסורו בכל ישראל״.
לאור כל זה, אין כל ספק בטעם האיסור. במשך כל מאבקם הארוך, לא יכל שרו של עשו לנצח את יעקב ולהפילו ארצה; אך עלה בידו לנקוע את כף ירכו ולמנוע ממנו מלהשתמש בכחו החמרי. כך יעשה יעקב את דרכו במהלך ההסטוריה, כשהוא צולע בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, וללא עמידה והליכה יציבים. חוסר יציבות זה הוא תנאי הכרחי לפקוח את עיני עשו. אם גם יעקב היה עומד בראש ארבע מאות אנשיו, הרי שעמידתו הבלתי־מנוצחת לא הייתה מגלה את אצבע האלקים בדברי ימי העולם. על כן לא יאכלו בני יעקב (אשר דווקא על ידי חולשתו החמרית ייהפך ל״ישראל״, ויעיד על ה׳ אשר כחו גובר על הכל) את גיד הכניעה והחולשה החמרית.
בכל עת שצאצאי יעקב יושבים לאכול, תעמוד מולם אזהרה זו מסיפורי נדודי חייהם: עליהם לוותר מרצון על הגיד הזה – על כחם הגשמי שנמסר לעשו. אל להם לחשוב שקיומם תלוי בסוג כזה של כח. ואל להם לראות עצמם בלתי מוגנים ובלי בטחון בתוך תהפוכות הזמן, רק מתוך שאינם חגורים בחרב כעשו, ואין ביכולתם אף להתהלך בארץ בצעדים איתנים. כחו של יעקב־ישראל תלוי בכחות אחרים, נשגבים יותר, אשר חרבו של עשו אינה יכולה להם.
אם יעקב נופל, הרי זה לא בגלל כחו הגופני המוגבל, אלא מחמת שלא עשה את כל הדרוש לזכות בשמירת ה׳. ומאידך, אם ישראל ניצב איתן, אין זה בשל כחו הגופני והחמרי, אלא מכיון שה׳ נושא אותו על כנפי הנשרים של כחו הכל יכול.
זהו הלימוד שנמסר ליעקב, כדי שיינשא לעד בלבות כל ישראל. זה ה״דבר״ אשר משמעותו המלאה תיכנס אט אט אל תוך הכרת האומה, בעת שתתלה את נפילתה וצרתה, לא ברצון ה׳ אלא בחולשתה הצבאית; וכאשר, במקום להבטיח את עתידה על ידי שיבה אל ה׳, היא מכריזה בגאוות שווא: ״לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה, שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף״.
בספר בראשית נכללו ארבע תקנות שיצאו מפי עליון: שבת וקשת, מילה וגיד הנשה. בשתי הראשונות ישנה חשיבות לכלל האנושות; ולשתי האחרונות יש משמעות דומה בתוך התחום של העם היהודי. שבת קובעת את שליחותה המוסרית והרוחנית של האנושות, ומילה קובעת את שליחות ישראל. קשת היא הסמל של דברי ימי האנושות, וגיד הנשה הוא הסמל של תולדות העם היהודי. המעשה המוסרי של אדם, והגורל שנועד לאדם על ידי ה׳, הם הקובעים יחדיו את סך כל חיי היחיד והכלל בארץ.
