Anybody who calls Bnei Yeshiva "parasites" [רח"ל ועפ"ל] or the like has a דין אפיקורוס ויינו יין נסך ואין לו חלק לעולם הבא [Sanhedrin 99b]. It is inconceivable that the Rav's daughter is telling the truth, especially given the fact that he sent all of his children to Charedi institutions [besides his בת סו"מ daughter] and taught and led in Yeshivos where none of the students served in the army and he never told them otherwise.
Torah is the life of Klal Yisrael and of the world.
כי הם חיינו ואורך ימינו
כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי
בי"ד בכסלו התשפ"ב הלך לעולמו הגאון הגדול הרב שלמה פישר (89), ראש ישיבת איתרי ולשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים, מגדולי תלמידי החכמים ומרביצי התורה בדורנו. מסע הלווייתו יצא מהישיבה בבית צפפה דרך ישיבת מיר בבית ישראל להר הזיתים, שם נטמן. הרב היה אהוב ומקובל על כל המגזרים והרבה להעביר שיעורי תורה לכל החפץ לשמוע. בין השאר הגיע למסור שיעורי תורה בישיבות בציבור הדתי־לאומי כגון בית אל, ניר, הכותל, הר עציון, כרם ביבנה, מעלה אדומים, ובתקופה מאוחרת יותר - שיעור למדני בימי שישי בביתו בהר נוף בירושלים בהשתתפות תלמידים מישיבת מרכז הרב.
על תלמידיו נמנים מחד גיסא הרב רפאל שמואלביץ והרב אליהו ברוך פינקל, מראשי ישיבת מיר, והרב אריאב עוזר שמונה לצידו כראש ישיבת איתרי, ומאידך גיסא רבנים סרוגים כמו הרב שג"ר, הרב מנחם פרומן ופרופ' דוד הנשקה. לא בכדי בהלווייתו השתתפו הרב זלמן מלמד, הרב רא"ם הכהן, הדיין הרב ציון לוז, הרב עזריה אריאל, הרב מרדכי רבינוביץ והרב יצחק רודריג.
"הרב שלמה פישר זצ"ל התגורר בקריית חינוך מבשרת ציון כמעט כשש שנים והיינו קשורים איתו עד יומו האחרון", מספר הרב אורי כהן, ראש כולל מר"ץ. "אחד מהקהילה שלנו, חיים רוט, מתלמידיו ומשומעי לקחו של הרב פישר, שמע שהרב קנה דירה בהר נוף על הנייר אך עד שתסתיים הבנייה הרב מחפש מקום זמני לכשנתיים, וכך נולד הרעיון. נסענו כמה רבנים מהישיבה לשאול את הרב האם הוא מעוניין לגור אצלנו. הרב קצת התלבט אך לבסוף החליט לבוא לפה והם מאוד מאוד נהנו, וגם כשהדירה הייתה מוכנה הם נשארו פה עוד כמעט ארבע שנים. השהות לצידו של הרב בשנים אלו הייתה מיוחדת מאוד. בכל יום שישי למדנו אצלו שעתיים, שעה וחצי הלכה ועוד חצי שעה אגדה, פלאי פלאים. כל השבוע הרב היה לומד כמנהגו כ־60 שנה, וחזר הביתה רק בימי חמישי בערב. הוא היה מתפלל איתנו את כל התפילות, כולל בשבת בנץ, קורא בתורה, וכמובן מוסר שיעורי תורה בין קבלת שבת לערבית וביום השבת. הרב היה גדול הדור ושאלנו אותו שאלות תורניות בכל השטחים של התורה אבל לא שאלות של רבי. הייתה לו סבלנות בלי סוף, אבל אין לו רגע אחד של בטלה. ההתמדה שלו לא תשוער בכלל, כל הזמן ישב ולמד. בשביל מה הרב היה באיתרי כל השבוע? כדי לא לבזבז זמן על נסיעות, פטפוטים בבית ואורחים. יחד עם זאת החדר שלו בישיבה תמיד היה פתוח, הוא קיבל כל יהודי בסבר פנים יפות ולמד בחברותא עם כל מיני אנשים".
רבים מהציבור הדתי־לאומי נהנו מהרב פישר עצה ותושיה במגוון סוגיות ציבוריות בחיי היומיום. "מאז שנוסד 'המקום' בתל אביב, לפני כ־13 שנה, הייתי מתייעץ איתו גם בהרבה שאלות עקרוניות. הוא מאוד עודד, וגם מאוד הבין את המציאות", מספר הרב מאיר דורפמן, מרצה ב'המקום' תל אביב ומחבר ספרי ה"מרבדים" על מסכתות הש"ס. "הוא סבר ששם צריך למתוח את החבל עד קצה גבול היכולת ההלכתית, בשקט ובלי פרסומים, אבל בענייני פסיקה רצה שאשאל את הגרז"ן גולדברג זצ"ל. פעם הוא אמר לי בחזון אופטימי: 'זה דור של תשובה. לכן, כל דרך תהיה מוצלחת, כל מי שיפעל בדרך זו או אחרת להגביר ולהאהיב את הזהות היהודית יצליח'. הוא הזהיר אותי לבל אעיר הערה כלשהי למישהי שתבוא בלבוש לא צנוע, שלא אבקש ממישהו לשים כיפה בלימודי היהדות, שאלמד רק מתוך אהבה והקשבה בלי כל ביקורת. הוא עודד אותי לפתוח שם שיעורי גמרא וללמד בהם 'קצות', 'נתיבות', רבי עקיבא איגר, אחרונים משמחי לב, גם למתחילים ביותר, שיטעמו מיד טעמה המתוק של סוגיית גמרא. הוא אמר שהיחס של החזון איש לדור הזה כתינוקות שנשבו תקף היום פי כמה וכמה, כשיש בדור שלנו אנשים שכבר נולדו כדור שלישי לכפירה, ולא מכירים כלל את היהדות כדי לדעת במה הם לא מאמינים. פעם סיפרתי לו שאחי, הרב אריאל, למד ולימד הרבה שנים בישיבה, ואז – כשייסד את 'המקום' בתל אביב, לפתע מצא את עצמו בעסקנות מתסכלת כל היום, והרי הוא קיווה שיוכל לעסוק יותר בתוכן, ללמוד וללמד תורה! הוא אמר לי: תגיד לאחיך שהחזון איש היה אומר לגיסו ר' שמואל גריינימן: 'הביטול תורה שלך מתחיל כשאתה פותח ספר ללמוד'... וגם תגיד לאחיך שיפתח ספר זוהר בכל מקום, ויראה איזו זכות גדולה יש לו, בכל עמוד שני בזוהר יש תיאור לדרגה הכי גבוהה של אנשים כמוהו".
הנערה בבית המדרש של הרב פינקל
הרב שלמה יהונתן יהודה פישר זצ"ל נולד בכ"ט בשבט תרצ"ב בירושלים, לאביו הרב החסיד רבי אהרן פישר זצ"ל הי"ד, מאנשי הפרושים בירושלים, ולאמו דבורה ע"ה. סבו הרב שלמה פישר זצ"ל, שעל שמו נקרא הוא, היה רב קהילת הסטטוס־קוו אנטה של קרלסבורג ותלמידם של בעל ה'כתב סופר' ורבי יצחק דב במברגר זצ"ל. בגיל תשע וחצי התייתם רבי שלמה מאביו, ובהקדמה לספריו 'בית ישי' (שבגינם זכה בפרס הרב קוק ובפרס ירושלים) מספר כי הרב יחיאל מתתיהו דיוויס גידל אותו ואת אחיו וטיפל בהם במסירות.
"הרב היה יתום, אבל לא סתם יתמות, ברמה שאין לנו מושג מה זה עניות ודחקות של יתומים של אז שנשארו עם אמא, לא היה לחם לאכול ולא הייתה נפש חיה שדאגה להם", מספר בנו שייקה פישר. "הם חיו במרתף מתחת לאדמה במצב שאי אפשר לתאר בכלל ולא ראוי לבן אדם. הוא מספר שבמשך שנה שלמה אכל שעועית בוקר, צהריים, ערב, שבת ויום חול, כתחליף ללחם. זה היה האוכל. אחר כך שנים לא היה יכול להסתכל על זה. כדי שכילד בחיידר יהיה לו עיפרון הוא היה מחפש עפרונות זרוקים, והמורה לא הסכים כי לדבריו זה לא נחשב. כשהיה תופס אותו עם העיפרון היה אומר המלמד: ילדים, זה נקרא עיפרון?".
בבחרותו למד בישיבת מיר בירושלים, שם היה לתלמידו של ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל זצ"ל. "סיפור הגעתו למיר הוא מיוחד מאוד. אבא שלהם נפטר, הייתה מלחמה ולא הייתה אפשרות להחזיק מלמד פרטי, לכן שני אחים נשלחו לעץ חיים ושני הקטנים לתורה ויראה", מספר בנו שייקה. "אבא סיפר לי שבאותה שנה הוא היה בכיתה גדולה בחיידר ושם לא למדו, היה חדר של הפגנות ובלגנים, אך ללמוד הם לא למדו. הוא ואחיו ישבו בבית על המדרגה בכניסה למרתף ובכו שרוצים ללמוד תורה ואמא שלהם לא ידעה מה לעשות, לא היה לה אף אחד. ואז שמעה אחותו בת ה־16 כי הגיע לארץ הרב אליעזר יהודה פינקל, ראש הישיבה של מיר, שפתח באותו זמן כעין ישיבה קטנה. היא הגיעה לרב ואמרה לו שיש לה שני אחים יתומים שבוכים שהם רוצים ללמוד תורה. הבחורים הוציאו אותה, אך היא לא התייאשה. היא הלכה עוד פעם לבכות לרב, התחננה והתחננה שהם רוצים ללמוד תורה, עד שלבסוף התרצה הרב והכניס את אבא עם תנאים הכוללים אברך שמלווה אותו. בהתחלה היה לו מאוד קשה".
למרות הקשיים התחבר הרב פישר לראש הישיבה, הרב פינקל. "הרב פינקל גידל אותו, בנה אותו ועמד עליו. הוא דרש ממנו הרבה. הוא היה אומר לו: אתה מחויב להגיד לי חידושי תורה, אומרים חקירה, תולים במחלוקת, ואם אתה לא יכול בעצמך, תגנוב, אבל תגנוב טוב. כמדי יום שישי אחד הוא הגיע לביתו של הרב פינקל לספר לו את חידושי התורה, אך בפתח עמד חתנו הרב חיים שמואלביץ ולא נתן לאיש להיכנס. רב יודל שמע שהם מתווכחים ושחתנו לא נותן לו להיכנס. אמר לו: רב חיים, אם אתה יכול להגיד את מה שהוא רוצה להגיד, אל תיתן לו להיכנס בדלת".
במהלך השנים החל לדבוק בשיטתו של החזון איש. "לאבא הייתה אהבת תורה וכל מי שרצה לשמוע היה יכול. קופסאות, ארגזים וקטלוגים לא עניינו אותו, לכן היה לציבור קשה לבלוע את זה, אך הוא לא היסס. יחד עם זאת הוא דבק בדרכו של החזון איש, אחז עצמו תלמיד מהספרים. הוא לא היה חזון אישניק במובן של חסיד אלא העריץ את החזון איש. הוא היה מחפש קטעים בחזון איש כמו שמישהו מחפש קטע בסידור, שליטה יוצאת דופן. הוא תמיד סיפר שכשהגיע לפגוש את החזון איש לא היה זמן ולא היה אפשר באמת לדבר, אבל למעשה הוא כן דיבר קצת. הוא שאל את החזון איש אם אפשר לקבל עצה להתמדה, והחזון איש אמר לו: ללמוד עם יותר חלשים.
"כששאל אותו רב משה ברנשטיין אם יש לו סיפורים על החזון איש, ענה לו: יש לי סיפור אחד ארוך. החזון איש ישב ולמד ולמד ולמד ולמד. הוא היה מדבר עליו בהערצה גדולה מאוד. כמה פעמים ציין שהחזון איש כותב שכל מה שהרמב"ם עשה אי אפשר לעשות בשכל אנושי אלא אלוקי. על זה אמר אבא: מי שמדבר, כאילו מה שהחזון איש עשה כן אפשר לעשות בשכל אנושי".
הרב פישר למד במשך שנים רבות בישיבת מיר, כאשר במהלך השנים כיהן גם כראש ישיבה. תחילה בישיבתו של משה הירש מהקנאים, אך לאחר כשנה נסגרה הישיבה, ובהמשך כראש ישיבת ויז'ניץ בירושלים, ישיבה שהתפצלה מישיבתו של ה'ישועות משה', ונקראה בפי כול 'נדחי ישראל'. בהמשך עבר ללמוד וללמד בעזתא במשך כשש שנים. לפני עשרות שנים מינה אותו הרב מרדכי אליפנט זצ"ל לר"מ בישיבת איתרי, ולפני עשרים שנה מונה לכהן כראש הישיבה.
"בתשכ"ו אבא התחיל ללמד בעזתא. הוא גר ליד הבבא סאלי ונהיינו בקשר מאוד קרוב. לאמא שלי היה קשר מיוחד עם אשתו של הבבא סאלי. רצו שנעבור לגור שם, אך אמא שלי לא הסכימה, היא פחדה על החינוך שלנו", מספרת בתו פרופ' חנה קהת, מייסדת ארגון 'קולך'. "אבא חזר מעזתא רק בסופי השבוע ובשבילנו הוא היה אבא של שבת. גם כשהיה בבית ולא בישיבה, הוא לא באמת היה. הוא היה קם מאוד מוקדם, לומד בעמידה בבית בניגון שלו שנכנס לנו לשינה ויוצא לפנות בוקר. זיכרון מתוק שרק שומעים אותו וביום לא רואים אותו, כי אבא מגיע אחרי חצות. בשבת הוא היה נוכח, אהב במיוחד את סעודה שלישית, כאשר בשנים הראשונות היא הייתה בכלל בחושך כי אבא לא היה משתמש בחשמל הרבה שנים. אבא לא היה מעורב במשפחה הרחבה, חוץ מהמפגש ביום שישי, מפגש מרוכז בוויכוחים בלימוד עם האחים שלו - הרב אליעזר משה, רב שכונת כנסת ישראל, הרב ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, והרב מאיר מו"ץ בשכונת הר נוף".
למרות החיים המורכבים, גדלה חנה בתחושה מיוחדת. "אנחנו היינו נורא עניים, אבל ההצלחה של אמא שלי היא להצמיח אותנו בתחושה שאנחנו מורמות מעם, לנו יש את אבא ובשבילו כל החיים שלנו. אני אישית הסתרתי את העוני ועבדתי מגיל שבע כדי שיהיו לי מחברת ועיפרון. למרות העוני, אמא תמיד השתדלה שנרגיש טוב. היא הייתה תופרת לנו את השמלות הכי יפות בעולם, בלי שנתבייש שהכול אצלנו יד שנייה".
"אבא הביא לי את ספרי הרב קוק"
מגיל צעיר ועד ימיו של הרב פישר בשבתו כראש ישיבת איתרי וכאב בית הדין הרבני בירושלים, התייעצה איתו קהת בנושאים רבים. "אני אישית מכל הילדים נדבקתי אליו, הייתי נודניקית. בשנות התיכון הייתי ממש נדבקת אליו ורוצה ללמוד איתו, הוא לימד אותי כל מה שאני יודעת", מספרת קהת. "בכל נושא ציבורי התייעצתי איתו. יותר מכך, הפכתי להיות ציונית בגללו. אני החלטתי שלא אתחתן עם אדם שלא עשה צבא בגלל שהבנתי כמה הוא מעריך את העניין הזה של צבא, כמה הוא לא יכול היה לסבול את הפרזיטיות של החרדים. חבר של הבן שלי בישיבת ירוחם דיבר באזכרה וציטט את השאלה ששאל את אבא שלי: למה לא כל הבחורים הולכים לצבא? ענה לו אבא: כי הם פרזיטים. אבא מאוד מאוד העריך את הרב קוק והביא לי בתור חרדית ללמוד את כל ספריו. היחס שלו לציונות ולמדינה היה חיובי. ביום ירושלים הוא היה אומר הלל שלם לגמרי, כי היה מדובר בעניין הלכתי להודות על נס ההצלה. לעומת זאת, ביום העצמאות רק התחילה המלחמה וזה לא התיישב לו טוב, בפרט שהוא לא הוכרז כיום הודיה על הניצחון של מלחמת השחרור, לכן לא הסתדר לו הלכתית להתיר להגיד בו הלל, דיון הלכתי גרידא. למען האמת, אחרי אוסלו עם כל האינתיפאדה משהו נרגע בו מהלהט הציוני".
מה היה יחסו לפמיניזם?
"הוא עבר תהליך עם זה, לא אגיד שלא", מודה קהת. "האמת שבשלבים הראשונים לאמא שלי זה היה קשה. הדרך שאני הובלתי הייתה הפוכה מהדרך שלה. הדגם בעולם החרדי הוא של רחל ורבי עקיבא, ומה שאני הובלתי זה רחל כתלמידת חכמים. היו לנו המון שיחות על פמיניזם. דווקא בשנים שהיו לי משברים קשים ורדיפות שעברתי בגלל המאבק למיגור הפגיעות המיניות, הוא הבין לעומק, לא רק נתן את ברכתו והתנצל על שנים שלא מספיק הבין אותי, הוא גיבה, תמך ועזר כמה שיכול עד סוף הדרך שלו כשהייתי צריכה עזרה, באמת בכל הכוח. אפילו הבאתי אליו נפגעות והן היו מקבלות ממנו עידוד וחיזוק. באחד המשפטים שאלה אותו עורכת דין: מה אתה אומר על היראת שמיים של חנה? ענה לה אבא: הלוואי עליי היראת שמיים והגדלות שלה. היא וחברותיה כל הזמן מקריבות את החיים שלהן לעשות חסד, הלוואי שיהיה לי חלק איתן בגן עדן".
"זה לא היה ברור מאליו", ממשיכה קהת ומתארת את השינוי שעבר, "בתחילה הוא הוציא את ספר ירמיהו פרק כ' וציטט את הפסוק 'פיתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל'. ירמיהו אומר שהוא רוצה לסתום את הפה אבל לא מצליח ובגלל זה רוצים לרצוח אותו. אבא אמר לי: את מבטיחה לי שאת לא ממשיכה יותר, המשפחה שלך צריכה אותך. עניתי לו: אבא, יש הסכם עם האנסים והפוגעים שהם יפסיקו לפגוע? ענה לי אבא: אבל זה לא עוזר, תמיד היה ותמיד יהיה, ככה העולם. הקשיתי עליו: לא נכון, בדיוק השבוע שפטו את קצב, נשיא נכנס לבית סוהר, ומה? נשים כמוני עשו את זה, בכך שהן מרעישות את העולם. חתם אבא: את יודעת מה? אם כך את צודקת, לוקח בחזרה את כל מה שאמרתי, לא הייתי מודע כמה זה חשוב. אבא שאל אותנו על פגיעות ואם נפגעתי, אמר שמצטער שלא היה שם בשבילנו כי כל אחת מאיתנו נפגעה מתישהו. ממש הצטער ובכה. גם בהמשך, במרחשוון תשע"ט, בפגישה עם הרב אליהו האיתן, הרב יהודה פורמן, הרב מאיר פישר ואישי הרב ברוך קהת, הוצגו בפניו כמה שאלות הנוגעות לדרך ההתמודדות עם פגיעות מיניות, והיו לו תשובות חדות וחד־משמעיות".
הרב פישר הותיר אחריו דורות ישרים מבורכים, בנים, חתנים וצאצאים אשר ממשיכים את הדרך הרוחנית שהנחיל. בנו הוא הרב מאיר פישר, פעיל בהוראת יהדות בתל אביב, וחתנו הרב חיים קוק הוא ראש ישיבת תורת רפאל בירושלים.
