B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
In the previous article, we discussed epistemological atheism, which claims that there is no evidence for the existence of God. We saw that this claim is incorrect. There is much and varied evidence for the existence of God, and quite a few wise and serious people also think it is good evidence. So, like the ontological claim "There is no God," the claim "There is no evidence for the existence of God" is also revealed as refuted.
So what can the atheist claim? Here we come to the third type of atheist claim - "I don't believe in God."
This claim recognizes that God may theoretically exist; it also recognizes that there is evidence for His existence. However, the person making this claim is not convinced by that evidence. He may have examined them thoroughly, checked the considerations for and against, and concluded that he is not inclined to believe them. He has not completely refuted them - if there were such a refutation, it is likely that the theistic philosophers would recognize it and withdraw their support for these proofs - but since he is not completely convinced by them (perhaps because he holds other basic assumptions), he finally chose not to believe in God.
On the face of it, this is a completely legitimate position. In many subjects in life, we are supposed to make a decision, even though we do not have conclusive proof one way or the other. We examine the different possibilities and choose the one that seems more convincing to us. Just as a person can be convinced to believe in God, even though he knows the arguments against theism, so he can be convinced not to believe in God, even though he knows the evidence in favor of His existence.
Ultimately, every proof or evidence is based on basic assumptions, and the decision whether to accept or reject them cannot be logically reasoned. For example, when someone comes and tells about an incident that happened to him, or an experience he had, the listeners have to decide whether to believe him or not, and this decision depends on the basic assumptions of each listener: how much does he trust people in general? How much does he trust this particular man? How much does he assume that his story sounds reasonable? And so on. There is no matter of conclusive proof one way or the other, but of personal inclination. When it comes, for example, to testimony regarding an unusual event, such as a divine revelation, then whoever assumes that a divine revelation is a reasonable and acceptable event - will easily tend to accept this testimony as true, while whoever assumes that such a revelation is an unlikely thing - will tend to doubt it more. Whoever thinks that human beings are stupid and evil will prefer to think that it is a delusion or a lie, and whoever has faith in human beings will more easily accept their testimonies. None of the parties is fundamentally wrong, as long as his basic assumptions are reasonable. Consequently, even the decision to doubt the evidence in favor of the existence of God, and to choose not to believe in Him, is on the face of it a legitimate decision.
So what is problematic about this type of atheism? First of all, if this is indeed the case, and the claim "I don't believe in God" reflects only the speaker's personal inclinations - then it should not really affect those who do believe. Such an atheist has no way of showing that someone who disagrees with him is wrong or stupid, or makes any rational mistake. He has the right to hold his position personally - but he has no basis to attack the believers, and accuse them of stupidity, delusions, and so on. If someone has been convinced by the ontological proof, or by the proof from design, and there is no crushing refutation of these proofs - on what basis can the atheist come to him with claims? On the fact that his mental structure, or his basic assumptions, are different from his? So all the Dawkinses, Harrises and Hitchens of the world are welcome to sit at home and keep their personal inclination to themselves. As long as they do not have any convincing evidence in favor of atheism, or that the believers are making some mistake - their crusade against God expresses nothing more than an attempt to present as stupid and crazy all those who think differently from them (- most of humanity, as you recall), only because he dares to think differently from them, and to be convinced by the evidence in favor of the existence of God. Such chutzpah...
But more than that: even if our atheist is a peace-loving person, who sits at home and does not conduct crusades of any kind - he still has no justification for adopting atheism. I will explain this by comparing it to the position neighboring atheism, which is agnosticism.
Unlike atheism, which denies the existence of God, agnosticism claims that it is impossible to know whether God exists or not. It can be divided into three different claims:
A. "It is impossible, in essence, to know whether God exists or not" (i.e., we will never be able to know this).
B. "It is not currently possible to know whether God exists or not" (i.e., there is not enough data at the moment, but maybe one day we will be able to know).
C. "I don't know if God exists or not" (expressing a personal feeling)
Note that, unlike the three claims of atheism (presented in the first article), here there is no ontological claim. For this is exactly the essence of agnosticism - that it does not make a positive or negative claim regarding the existence of God. All it claims is a fundamental, or possible, or personal lack of knowledge of the person on this subject. Therefore, agnosticism is a much more modest and acceptable position than atheism, which asserts categorically the non-existence of God.
And here the question arises: what is the difference between the type C atheist, described above, and the type C agnostic? Both of them recognize that there is evidence for the existence of God, which cannot be completely refuted, but also cannot be completely proven. However, the agnostic takes a rational position, and understands that the obvious choice in this case is to remain in doubt. Even if he has an inclination in favor of one side or the other, he understands that this inclination does not necessarily reflect the ontological reality, and therefore he suspends his judgment on the subject. And that is completely legitimate.
The atheist, on the other hand, pretends to climb all the way back from his personal position to the ontological claim; he is convinced that if he has not been convinced by the evidence for the existence of God - then he has the legitimate right to ascend from stage C to stage B (to the claim "There is no evidence for the existence of God"), and from there to stage A ("God does not exist"). For if he did not pretend to do so - what is the difference between him and the agnostic? If the atheist remained in stage C, at the level of personal decision, he would have to admit that he simply does not know whether God exists or not, and that his personal inclination on the subject has nothing to do with the objective truth. But since our atheist defines himself not as an agnostic, but as an atheist - he is still trying to ascend from his personal inclination to the heights of ontological reality, and to determine that God does not exist. And therefore, he is as stupid and arrogant as that atheist who openly supports the ontological claim, as was clarified in the first article.
Let's summarize the matter as follows:
Ultimately, the decision whether to believe in God, to deny Him, or to remain in doubt about His existence - depends on the person's personal inclination. The question is whether it is possible to ascend upwards, from that inclination of the heart, to the ontological summit, and to claim a true claim regarding this reality.
The agnostic withdraws from the race in advance, and does not try at all to reach that summit. He remains on the floor of personal inclination, or at most climbs to the floor above it, and makes a claim regarding the epistemological abilities of man, but does not say anything about the reality of God in itself.
The believer and the atheist both try to ascend upwards. However, for the believer, the way there is open, at least theoretically - for if he manages to climb to the second floor, and claim that there is good evidence for the existence of God, then the obvious next step is to determine on the basis of this evidence that God does indeed exist. And the atheist, on the other hand, cannot climb to the second floor, and claim that there is no evidence for the existence of God (because there is), and even if he manages to get there and claim this - he has no possibility of climbing from there to the ontological floor, and determining that God does not exist (since, as mentioned, God may exist even if there is no evidence for His existence). Therefore, the obvious conclusion for that atheist is to join his agnostic friend in the lack of knowledge regarding God. But he does not do so; he continues to define himself as an atheist - and thereby adhere to the ontological claim that God does not exist (since this, as mentioned, is the only difference between him and the agnostic). And therefore, he pretends to make an ontological claim, which he has not the slightest justification to make.
The conclusion that emerges from these words is that the atheistic position is illusory, in the sense that it is impossible to hold it without falling into error. As an ontological claim, atheism is completely unjustified; as an epistemological claim, atheism is simply wrong; and as a personal position, it is not rational, since in the case of such doubt one should choose agnosticism, and not pretend to decide regarding the ontological reality. But anyone who defines himself as an atheist and not as an agnostic, pretends to claim a true claim regarding the reality of God - and this, as mentioned, is a stupid, arrogant and completely unjustified pretense.
Needless to say, in this article I did not pretend to prove the existence of God, and certainly not of the God of Israel and Judaism. As can be seen, I also did not rule out agnosticism as a kosher position from a logical point of view. The whole purpose was to expose the illusion of atheism, as if it were a legitimate and respectable position, and to show that in whatever form it is presented - it fails. A person may perhaps meet God and reach certainty that He exists, but no person has the justification to claim that God does not exist, and certainly not to attack the religious and believers as if their position is baseless.
All that remains for us is to finish and say:
Checkmate, atheists.
במאמר הקודם דברנו על האתיאיזם האפיסטמולוגי, הטוען שאין ראיות לקיום האל. ראינו שטענה זו אינה נכונה. ישנן ראיות רבות ושונות לקיומו של האל, ולא מעט אנשים חכמים ורציניים גם חושבים שהן ראיות טובות. כך שכמו הטענה האונטולוגית "אין אלוהים", גם הטענה "אין ראיות לקיום האל", מתגלה כמופרכת.
אז מה כן יכול האתיאיסט לטעון? כאן אנו מגיעים לטענה האתיאיסטית מהסוג השלישי – "אני לא מאמין באל".
טענה זו מכירה בכך, שייתכן תיאורטית שהאל קיים; היא גם מכירה בכך שישנן ראיות לקיומו. אלא שמי שמשמיע טענה זו, לא השתכנע מאותן ראיות. יתכן שהוא בחן אותן ביסודיות, בדק את השיקולים בעד ונגד, והגיע למסקנה שהוא אינו נוטה להאמין בהן. הוא אמנם לא הצליח להפריך אותן באופן מוחלט – אילו היתה בנמצא הפרכה כזו, סביר להניח שהפילוסופים התיאיסטים היו מכירים בכך ונסוגים מתמיכתם בראיות אלה – אבל מכיוון שהוא גם לא השתכנע מהן באופן מוחלט (אולי משום שהוא אוחז בהנחות יסוד אחרות), הוא בחר לבסוף שלא להאמין באל.
על פניה, זוהי עמדה לגיטימית לחלוטין. בהרבה מאד נושאים בחיים אנו אמורים לקבל הכרעה, למרות שאין לנו הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אנו בודקים את האפשרויות השונות, ובוחרים בזו שנראית לנו משכנעת יותר. כשם שאדם יכול להשתכנע להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הטענות כנגד התיאיזם, כך הוא יכול להשתכנע שלא להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הראיות לטובת קיומו.
בסופו של דבר, כל הוכחה או ראיה בנויה על הנחות יסוד, שההחלטה אם לקבל או לדחות אותן אינה ניתנת להנמקה לוגית. למשל, כשמישהו מגיע ומספר על מקרה שקרה לו, או חוויה שעבר, צריכים השומעים להחליט האם להאמין לו או לא, והחלטה זו תלויה בהנחות היסוד של כל שומע: עד כמה הוא נותן אמון בבני אדם בכלל? עד כמה הוא נותן אמון באיש המסוים הזה? עד כמה הוא מניח שהסיפור שלו נשמע סביר? וכן הלאה. אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן, אלא של נטייה אישית. כאשר מדובר למשל על עדות ביחס לאירוע יוצא דופן, כמו התגלות אלוקית, אז מי שמניח שהתגלות אלוקית היא אירוע סביר ומתקבל על הדעת – ייטה בקלות לקבל עדות זו כאמיתית, ואילו מי שמניח שהתגלות כזו היא דבר בלתי סביר – ייטה לפקפק בה יותר. מי שחושב שבני האדם הם טפשים ורעים, יעדיף לחשוב שמדובר בהזיה או שקר, ומי שיש לו אמון בבני אדם, יקבל ביתר קלות את עדויותיהם. אף אחד מבין הצדדים לא שוגה באופן עקרוני, כל זמן שהנחות היסוד שלו מתקבלות על הדעת. ממילא, גם ההחלטה להטיל ספק בראיות לטובת קיום האל, ולבחור שלא להאמין בו, היא על פניה החלטה לגיטימית.
אז מה כן בעייתי באתיאיזם מסוג זה? קודם כל, שאם אכן זה המקרה, והטענה "אני לא מאמין באל" משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שהיא לא אמורה ממש להשפיע על מי שכן מאמין. לאתיאיסט כזה אין שום דרך להראות שמי שחולק עליו טועה או טפש, או מבצע שגיאה רציונאלית כלשהו. זכותו אמנם להחזיק בעמדתו באופן אישי – אבל אין לו שום בסיס לתקוף את המאמינים, ולהאשים אותם בטפשות, הזיות, וכן הלאה. אם מישהו השתכנע מהראיה האונטולוגית, או מהראיה מהתכנון, ואין שום הפרכה מוחצת לראיות הללו – על סמך מה יכול האתיאיסט לבוא אליו בטענות? על זה שהמבנה הנפשי שלו, או הנחות היסוד שלו, הן שונות משלו? כך שכל הדוקינסים, האריסים והיצ'נסים למיניהם מתכבדים לשבת בביתם, ולשמור את נטייתם האישית לעצמם. כל זמן שאין להם איזו ראיה משכנעת לטובת האתיאיזם, או לכך שהמאמינים עושים שגיאה כלשהי – הרי שמסע הצלב שלהם כנגד האל לא מבטא יותר מאשר ניסיון להציג כטפשים ומשוגעים את כל מי שחושב אחרת מהם (- רוב האנושות, כזכור), אך ורק בגלל שהוא מעז לחשוב אחרת מהם, ולהשתכנע מהראיות לטובת קיום האל. חוצפה שכזו...
אבל יותר מזה: גם אם האתיאיסט שלנו הוא אדם שוחר שלום, שיושב בביתו ואינו מנהל מסעות צלב למיניהן – עדיין אין לו שום הצדקה לאמץ את האתיאיזם. אסביר זאת באמצעות השוואה לעמדה השכנה לאתיאיזם, הלוא היא האגנוסטיות.
בניגוד לאתיאיזם, השולל את קיום האל, האגנוסטיות טוענת שאין לדעת אם האל קיים או לא. ניתן לחלק אותה לשלוש טענות שונות:
א. "אין אפשרות, באופן מהותי, לדעת אם האל קיים או לא" (דהיינו, לעולם לא נוכל לדעת זאת).
ב. "אין אפשרות כרגע לדעת אם האל קיים או לא" (דהיינו, כרגע אין מספיק נתונים, אבל אולי יום אחד נוכל לדעת).
ג. "אני לא יודע אם האל קיים או לא" (הבעת תחושה אישית)
שימו לב, שבניגוד לשלוש הטענות של האתיאיזם (שהוצגו במאמר הראשון), כאן אין טענה אונטולוגית. שהרי זו בדיוק מהותה של האגנוסטיות – שהיא אינה טוענת טענה חיובית או שלילית ביחס לקיום האל. כל שהיא טוענת הוא לחוסר ידיעה מהותי, או אפשרי, או אישי, של האדם בנושא זה. כיוון שכך, הרי שהאגנוסטיות היא עמדה הרבה יותר צנועה ומתקבלת על הדעת, מאשר האתיאיזם הטוען בנחרצות לאי-קיום האל.
וכאן עולה השאלה: מה ההבדל בין האתיאיסט סוג ג', שתואר לעיל, לבין האגנוסטי סוג ג'? הרי שניהם מכירים בכך שישנן ראיות לקיום האל, שאי אפשר להפריך אותן באופן מוחלט, אך גם לא להוכיח אותן באופן מוחלט. אלא שהאגנוסטי נוקט עמדה רציונאלית, ומבין שהבחירה המתבקשת במקרה זה היא להישאר בספק. גם אם יש לו נטייה לטובת צד זה או אחר, הוא מבין שנטייה זו אינה משקפת בהכרח את המציאות האונטולוגית, ולכן הוא משעה את שיפוטו בנושא. וזה לגיטימי לגמרי.
האתיאיסט, לעומת זאת, מתיימר לטפס את כל הדרך בחזרה מעמדתו האישית ועד לטענה האונטולוגית; הוא משוכנע שאם הוא לא השתכנע מהראיות לקיום האל – אז זכותו הלגיטימית לעלות משלב ג' לשלב ב' (לטענה "אין ראיות לקיום האל"), ומשם לשלב א' ("האל לא קיים"). שכן אלמלא היה מתיימר לעשות זאת – מה ההבדל בינו לבין האגנוסטי? אילו היה האתיאיסט נשאר בשלב ג', ברמה של ההכרעה האישית, היה עליו להודות בכך שהוא פשוט לא יודע אם האל קיים או לא, ושלנטייתו האישית בנושא אין דבר וחצי דבר עם האמת האובייקטיבית. אבל מכיוון שהאתיאיסט שלנו מגדיר את עצמו לא כאגנוסטי, אלא כאתיאיסט – הרי שהוא מנסה בכל זאת להעפיל מנטייתו האישית אל מרומי המציאות האונטולוגית, ולקבוע שהאל לא קיים. ומכיוון שכך, הרי הוא טפש ושחצן כמו אותו אתיאיסט שתומך במוצהר בטענה האונטולוגית, וכפי שהובהר במאמר הראשון.
נסכם את הדברים כך:
בסופו של דבר, ההחלטה האם להאמין באל, לכפור בו, או להישאר בספק לגבי קיומו – תלויה בנטייתו האישית של האדם. השאלה היא האם ניתן להעפיל מעלה, מאותה נטיית הלב, עד לפסגה האונטולוגית, ולטעון טענת אמת ביחס למציאות זו.
האגנוסטי פורש מראש מהמרוץ, ואינו מנסה כלל להגיע לאותה פסגה. הוא נשאר בקומה של הנטייה האישית, או לכל היותר מטפס לקומה שמעליה, ומשמיע טענה לגבי יכולותיו האפיסטמיות של האדם, אבל אינו אומר דבר על מציאות האל לכשעצמה.
המאמין והאתיאיסט מנסים שניהם להעפיל למעלה. אלא שעבור המאמין, הדרך לשם פתוחה, מבחינה תיאורטית לפחות – שכן אם הוא יצליח לטפס לקומה השניה, ולטעון שיש ראיה טובה לקיום האל, הרי שהשלב המתבקש הבא הוא לקבוע על סמך ראיה זו, שהאל אכן קיים. ואילו האתיאיסט לעומת זאת, אינו יכול לטפס לקומה השניה, ולטעון שאין ראיות לקיום האל (כי הרי יש כאלה), וגם אילו יצליח להגיע לשם ולטעון זאת – הרי שאין לו שום אפשרות לטפס משם לקומה האונטולוגית, ולקבוע שהאל אכן אינו קיים (שכן כאמור, יתכן שהאל קיים גם אם אין שום ראיה לקיומו). כיוון שכך, המסקנה המתבקשת עבור אותו אתיאיסט היא להצטרף לחברו האגנוסטי בחוסר הידיעה ביחס לאל. אבל הוא אינו עושה זאת; הוא ממשיך להגדיר את עצמו כאתיאיסט – ובכך לדבוק בטענה האונטולוגית לפיה האל לא קיים (שכן זה כאמור ההבדל היחיד בינו לבין האגנוסטי). וכיוון שכך, הרי הוא מתיימר להשמיע טענה אונטולוגית, שאין לו שמץ של הצדקה להשמיע אותה.
המסקנה העולה מהדברים היא, שהעמדה האתיאיסטית היא אשלייתית, במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. כטענה אונטולוגית, האתיאיזם חסר כל הצדקה; כטענה אפיסטמולוגית, האתיאיזם פשוט שגוי; וכעמדה אישית, הוא לא רציונאלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות, ולא להתיימר להכריע לגבי המציאות האונטולוגית. אבל כל מי שמגדיר את עצמו כאתיאיסט ולא כאגנוסטי, מתיימר לטעון טענת אמת ביחס למציאותו של האל – וזו כאמור יומרה מטופשת, שחצנית וחסרת כל הצדקה.
אין צורך לומר, שבמאמר זה לא התיימרתי להוכיח את קיומו של האל, ובטח שלא של אלוקי ישראל והיהדות. כפי שניתן לראות, גם לא שללתי את האגנוסטיות כעמדה כשרה מבחינה לוגית. כל המטרה היתה לחשוף את האשליה של האתיאיזם, כאילו מדובר בעמדה לגיטימית ומכובדת, ולהראות שבכל צורה בה מציגים אותו – הוא נכשל. אדם יכול אולי לפגוש את האל ולהגיע לוודאות בכך שהוא קיים, אבל לאף אדם אין הצדקה לטעון שהאל אינו קיים, ובטח שלא לתקוף את הדתיים והמאמינים כאילו עמדתם היא חסרת בסיס.
לא נותר לנו אלא לסיים ולומר:
מט, אתיאיסטים.
מיסטריום
