ויגדל הילד, והיה מהשגחת ה׳ שגם אחר שגדל שכבר עברה החמלה שעורר לבה עליו בעת שמצאה אותו עזוב ומושלך בכ״ז לקחה אותו לבן, וזה היה מהשגחת ה׳ שיגדל בבית מלך ושם למד כל חכמת מצרים והיה לו לב אמיץ בגבורים כי היה מבני פלטין, ובכ״ז השגיח ה׳ שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים, וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מושהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה ההמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי בין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב׳ פרק ט׳. ועי״ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי: [מלבי"ם]
WHEN THE BOY GREW. Although he had matured, and the compassion that had stirred in her heart on finding him cast off and abandoned had passed, she nonetheless adopted him as her son — in accordance with the divine plan. For by growing up at the royal palace, he would be educated in all the sciences of Mizraim, and come to possess a heart courageous among the mighty, as befits a prince. At the same time, God would provide that he should not forget his own people and place of birth — reflected in her having named him "Moshe." That is, that she had pulled him out of the water.
For as the Jew Philo the Alexandrian (he lived during the י time of the Second Temple) has already noted in his treatise on the life of Moshe, the name "Moshe" is comprised of mo, meaning water in the Mizrian language (the corresponding Aramaic designation is moi-moi), and she, which in the Mizrian tongue signifies "drawing forth" or giving birth (alternately, escape or rescue). The name Moshe thus reflects the same circumstance/event in both the Mizrian and the Hebrew tongues.
Josephus in his Antiquities, Book 2, Chapter 9, says the same thing.
Consequently, it will be engraved in his heart by constant repetition that he was but a mortal man ("of the seed of mortals"), and on the other hand the Israelites on their part will all know that he is a Jew.
1. Amos 2:16.
2. A different element, even as the Israelites differed from the Mizrians.
3. Perhaps by way of contrast with the Pharohs who exalted themselves with the claim that they were gods. Or as Reb Chaim Zimmerman has stressed: "Whereas it is characteristic of man-made 'religions' that the origins of the founders of these religions is deliberately rendered mysterious and more-than-human, the Torah told us in clear terms that Moshe's origins stemmed from the fact that There went a man from the house of Levi and took to wife a daughter of Levi; and the woman conceived and bore a son."
ותקרא – רק עתה, משהיא מאמצת אותו, נותנת לה בת-המלך למשה שם. אך איך זה שבת-מלך-מצרים קוראת לילד בשם עברי, שהרי מדברי הכתוב משמע, שהשם נגזר מן השורש העברי מש״ה (לכאורה קיצור של ׳ממושה׳)? אלמלא ידענו תשובה אחרת לשאלה זו, יכולנו לומר – וזאת מבלי להתנגש במדע החדיש – שאכן מצרית זו נתנה לבנה המאומץ שם עברי. סמך לדברים אלה נמצא במימצאים האחרונים – כתבות על גבי אנדרטות מצריות מן הזמן הנדון, בהן מצויים כל כך הרבה שמות שמיים, עד שכלל לא יהיה מקום לתמוה על כך, שבת-המלך תתן שם עברי דווקא לילד עברי. ברם, יש תשובה נוספת לקושי זה. כבר יוסף בן מתתיהו כתב, כי ׳מואי׳ במצרית פירושו מים, ואלו ׳אסיס׳ פירושו ניצל מן המים. ואכן גם בשפה הקופטיתmou פירושו מים, ואלו udsche – ניצל. זה שניצל מן המים נקרא אפוא במצרית בערך moudsche . הכתוב המספר לנו על מתן השם בעברית, בוחר משום כך בפועל מש״ה שצלילו כמו משה ואשר משקף את הוראתו של השם המצרי. וגם לפי פילון פירושו של השם – להוציא מן המים; וראה ראב״ע לפסוקנו. [הרב דוד צבי הופמן]
1. לפי Brugsch, Geschichte, P. 280 אהבו המצרים, ולא רק בימי ההיקסוס אלא גם תחת שלטונן של שושלות המלוכה שאחריהם׳ לכנות בניהם בשמות שמיים טהורים.
2. קדמוניות היהודים ב׳ ט, ה.
