פרשתנו מספרת, שכאשר משה רבנו גדל ויצא אל אחיו, ראה "שני אנשים עברים ניצים". תגובתו של משה הייתה: "ויאמר לרשע, למה תכה רעך". המילה 'תכה', בלשון עתיד, מורה, שהאיש עדיין לא הִכה את חברו, ובכל-זאת, הוא כבר מכונה 'רשע'. ואכן, הגמרא לומדת מזה ש"המגביה ידו על חברו, אף-על-פי שלא הִכהו – נקרא רשע".
על משמעות מאמר זה של חז"ל מצאנו כמה שיטות. שיטה אחת, שהדברים לא נאמרו להלכה, אלא בסגנון של דברי אגדה ודרש. שיטה שנייה, שהגבהת יד על הזולת היא איסור גמור, אולם איסור מדרבנן. שיטה שלישית, שהדבר הוא איסור לא-תעשה של התורה.
גדר האיסור
היסוד להתפלגות השיטות הוא השאלה, מהי הגדרת האיסור של "המגביה ידו על חברו". אפשר לראות בהגבהת היד את התחלת הפעולה של הכאת הזולת. וזה החידוש בעניין זה, שאפילו תחילתה של פעולת ההכאה גורמת לאדם להיקרא 'רשע'.
אולם ייתכן שהקביעה כי האדם נקרא 'רשע' אינה בגלל הנזק והצער שנגרמו בהמשך לזולת, אלא בגלל האדם עצמו: אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם הדבר לא התפתח אחר-כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק – עצם העובדה שאדם מרים את ידו משקף צורת התנהגות ומידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.
עונש על כוונה
על-פי ההגדרה הראשונה, יש קושי לקבוע כהלכה ברורה שהמגביה ידו על חברו נקרא 'רשע'. כלל בדיני התורה קובע שאין מענישים על מחשבה שלילית. אמנם כאן מדובר לא במחשבה לבדה, אלא גם בהגבהת היד בפועל, אבל עדיין אין כאן פעולה של הכאת הזולת, ולכן אי-אפשר לקבוע (כהלכה פסוקה) שבגלל עצם הגבהת היד ייקרא האדם 'רשע'.
אולם אם אנו בוחנים את העניין לא בהיבט של הפגיעה בזולת, אלא במה שהגבהת היד משקפת על מהותו של האדם העושה כך – כי-אז התורה קוראת לו 'רשע' בגלל עצם העובדה שהוא הרים את ידו על חברו, גם אם בפועל לא הייתה שום הכאה. לכן מצד ההיבט הזה מוגדר האיש 'רשע' בהיבט הלכתי מובהק, והשאלה היא אם זה דאורייתא או דרבנן.
לא להפוך את התפקיד
יש להוסיף ביאור מדוע דווקא הגבהת היד היא איסור. תכלית בריאת האדם היא "לשמש את קוני", על-ידי שכל איברי גופו עובדים את הקב"ה. ה'יד' מסמלת את הנתינה, וזה עיקר תפקידה – לתת צדקה, לגמול חסד, לעזור לזולת. כאשר ה'יד' הזאת מורמת לפעולה הפוכה לחלוטין – להכאת הזולת – יש בזה חטא חמור, כי בכך הופך האדם את תפקידה של היד מן הקצה אל הקצה.
מכאן אפשר ללמוד כמה גדולה היא הפעולה של 'הגבהת היד' בכיוון החיובי – להשתדל לפעול לטובת הזולת יותר מהטבע והרגילות, עד שהאדם 'מגביה' את עצמו מכל המדידות והמגבלות של העולם ומגיע לאהבת-ישראל למעלה מכל מידה ושיעור.
(לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 1)
