ויפן, יספר כי נוססה בו רוח אלהי לשבור זרוע רשע ולפתח בני תמותה, ולבל תאמר כי עשה זה שלא בעצת שכלו רק מתוך כעס פתאום וזה לא ישובח, עז״א שפנה כה וכה לראות אם יש איש כי עשה במתון ובעצת שכלו, וידע שיש סכנה בדבר אם יודע לאיש, ואז הכהו להציל נפש אחיו, ודעת חז״ל בסנהדרין שהיה המצרי חייב מיתה דמצרי שהכה לישראל חייב, והרמב״ם בה׳ מלכים דעתו שא״ח רק בידי שמים, ועז״א במד׳ דנמלך בפמליא של מעלה וירא כי אין איש אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם, ובדרך הרמז שראה א״ע כי אינו איש רק מצורף אל המלאכים והכהו בכח הרוחני שבו ועז״א חז״ל שהכהו בשם המפורש: [מלבי"ם]
HE LOOKED. A divine spirit impelled him to break the arm of the wicked and release those destined for death. Lest it be imagined, however, that he had acted not with deliberation and forethought, but out of less admirable sudden anger, the narrative accents that he looked this way and that way. Calmly and with deliberation, and after taking account of the danger involved were it to become known, he struck the Mizrian in order to save the life of a brother.
The Sages declare that the Mizrian had deserved the death penalty, for Torah law provides that a heathen guilty of striking an Israelite deserves capital punishment. Rambam, on the other hand, maintains that he only incurs the death penalty in the Heavenly Tribunal. Thus the Midrash declares, in accord with this view, that "he consulted with the Heavenly Entourage (Pamalia shel Ma'alah)” Although he saw no man, he did see the angelic agencies (malachim), whose counsel he sought.
Hinted is that he saw himself, for one is not a man unless associated to malachim and he thus smote the Mizrian by means of the lofty-reality (ruchani) power within him, our Sages declaring that he smote him with the Explicit Name.
