I don't think that the Avreich was wrong by asking the Rav not to speak that week. I would have done the same thing.
באחד מבתי הכנסת של הקהילה היה "ממונה" שתפקידו לסדר דרשן לכל ליל שבת [כשהרב פנחס שרייבר זצ"ל לא מתפלל במקום]. פעם אחת החליט להזמין ראש
ישיבה חשוב לדבר. סמוך לשבת פוגש הוא את אחד ממקורבי הרב ששח לו בשמחה, כי הרב מגיע לאשדוד שלא כמתוכנן [בגין שמחה של אחד
מחשובי האברכים שמסור היה אליו מאד] ועל פי התכנית הוא ידבר בליל שבת באותו בית כנסת .
הממונה הרגיש לחוץ מאד, אם הדרשן היה אברך מהשורה [או אפילו דמות קצת חשובה] לא הייתה לו שום עכבה להרים אליו טלפון ולספר לו על
השינוי בתכנית, כבר אירעו שינויים כאלו מספר פעמים ואיש לא בא אליו בטענה, הכל הבינו כי המקום שמור לרב. אבל כאן מדובר בראש ישיבה מכובד
ביותר, במקרה זה חש האברך בושה עצומה לבשר לו כי התכנית מבוטלת .
מרוב לחץ עשה האברך מעשה שלא יעשה, הוא החליט על דעת עצמו להרים טלפון לבית הרב, לבקש אולי הפעם יוותר הרב על כבודו ולא ידבר,
שהרי ח"ו עלולה לצמוח בושה גדולה לאותו ראש ישיבה.
הרב לא היה בביתו באותה שעה, האברך שהיה לחוץ מאד לא המתין לרב אלא ביקש מהרבנית עצמה את רשותה, הוא גולל בפניה את הסיבוך
הקשה שיצמח עם אותו ראש ישיבה שחשוב בעיני הרב מאד אם לפתע יודיעוהו על הביטול, וביקש שתאמר לרב לוותר על הדרשה .
הרבנית הצדקנית נדהמה מאד מחוצפת האברך שאינו מבין דבר ב"כבוד התורה ," היא הייתה סוערת מאד על ביזוי כבוד התורה שעלול לצאת
ממעשה זה. לאחר שהתעשתה דנה אותו ב"רותחי רותחים" תוך שמבהירה לו חד משמעית כי אינה מוכנה לשמוע על רעיון מטופש שכזה .
תוך כדי שיחה נכנס הרב זצ"ל לבית הוא שמע את הדין ודברים ושאלה ברוגע על מה הויכוח. הרבנית שינתה לפתע את נימת דיבורה עד לקצה
האחרון, היא אמרה לרב בקול שקט ביותר: "איזה אברך אשדודי התקשר וביקש לדבר עם הרב". כל הכעס הגדול שהיה רגע לפני כן נמוג כלא היה.
כעת התגלה לאברך, גודל הכבוד שרוחשת הרבנית הצדקנית תליט"א ל"ספר תורה" הקדוש לו נישאה, הוא שומע למרבית הפליאה איך הרבנית
מספרת לרב בהכנעה גמורה על הרעיון שהעלה האברך, כאלו לא הכאיב לה הדבר .מאד
הרב ניגש אל הטלפון ואמר לאברך במאור פנים אי: זו שאלה יש כאן? ברור שאני מוותר! מי אמר שעלי לדבר בכל עת שאני מגיע !? אדרבה פעמים
צריכים לשמוע את האחרים!
ובדרך צחות הוסיף, כתוב "וישמע משה וייטב בעיניו" הרי לך ,ששמיעה רק מיטיבה לשומע.
בינתיים הגיע לאותו אברך טלפון מבנו של ראש הישיבה, הלה סיפר לו בהתרגשות כי שמע שהרב מגיע, הוא הבהיר לאברך שברור מעל לכל כי אביו
מוותר על הדרשה, שהרי את הסכמתו נתן מתוך מחשבה שהרב אינו מגיע לאשדוד, אבל עכשיו שהתבררה הטעות ההסכמה בטלה ומבוטלת .
כעת הרגיש האברך את עצמו, עוד יותר מטופש. הרגע התבזה והרב אמר לו שלא ידבר. עתה אף אחד לא ידבר. לא נותרה ביוד הברירה אלא להפעיל את כל כוח השפעתו על הבן שיאמר לאביו [ראש הישיבה] כי הרב החליט שלא לדבר, אדרבה שמחה גדולה לו לשמוע את דרשת ראש הישיבה . הבן היה מופתע מאד' "האם אתה בטוח בכל מה שאתה אומר? אני לא רוצה שיגרמו בושות לאבי שכביכול דחק את רגלי הרב". האברך הבטיח לבן כי דיבר ברורות עם הרב, ושמע ממנו מענה חד משמעי .
כשהרב הגיע לאשדוד חשש מאד כי אולי אותו ראש ישיבה יתבייש, כיון שכן פנה אליו בעצמו והזמינו לשאת את דבריו. הוא הבהיר לו כי יש לו עניין גדול לשמוע, ושוב חזר על אותה אמרה שאמר לאברך . כשראש הישיבה נשא את דרשתו, ישב הרב זצ"ל במקומו והאזין לדרשה בתשומת לב, עד כמה שידו מגעת. איש לא ידע באיזה מאמץ הגיע לאשדוד, כדי לשמוח בשמחת האברך [כאות הכרת הטוב על שנוהג בו בעין יפה לתת את דירתו כל אימת שהוא שוהה ברובע 'ז] מאד יתכן שגם אם האברך הסדרן לא היה מבקש ממנו לוותר על הדרשה, לא היה מסוגל כלל לשאת את דבריו. באותם רגעים היה שרוי בחולשה עצומה, עיניו נדבקו כל רגע, ראו עליו עד כמה שהוא נאבק עם עצמו להיות ערני, כדי לתת את ההרגשה הטובה ביותר לראש הישיבה שדורש . אחר שגמר לדבר ניגש אליו והודה לו מאד על דרשתו . כל מי שהיה ערני למצב ראה כי הרב חולה מאד, כל אותה שבת היה תשוש עד שבקושי הצליח להגיע לבית הכנסת. במוצאי שבת איחר לראשונה לבית הכנסת, הוא הגיע לתפילה רק אחר שהקהל החל לומר "ברכו" הייתה זו השבת האחרונה אותה שבת באשדוד, יומיים לאחר מיכן אושפז בפעם האחרונה בבית החולים "מעייני הישועה" ויעל בסערה השמימה.
כעת הרגיש האברך את עצמו, עוד יותר מטופש. הרגע התבזה והרב אמר לו שלא ידבר. עתה אף אחד לא ידבר. לא נותרה ביוד הברירה אלא להפעיל את כל כוח השפעתו על הבן שיאמר לאביו [ראש הישיבה] כי הרב החליט שלא לדבר, אדרבה שמחה גדולה לו לשמוע את דרשת ראש הישיבה . הבן היה מופתע מאד' "האם אתה בטוח בכל מה שאתה אומר? אני לא רוצה שיגרמו בושות לאבי שכביכול דחק את רגלי הרב". האברך הבטיח לבן כי דיבר ברורות עם הרב, ושמע ממנו מענה חד משמעי .
כשהרב הגיע לאשדוד חשש מאד כי אולי אותו ראש ישיבה יתבייש, כיון שכן פנה אליו בעצמו והזמינו לשאת את דבריו. הוא הבהיר לו כי יש לו עניין גדול לשמוע, ושוב חזר על אותה אמרה שאמר לאברך . כשראש הישיבה נשא את דרשתו, ישב הרב זצ"ל במקומו והאזין לדרשה בתשומת לב, עד כמה שידו מגעת. איש לא ידע באיזה מאמץ הגיע לאשדוד, כדי לשמוח בשמחת האברך [כאות הכרת הטוב על שנוהג בו בעין יפה לתת את דירתו כל אימת שהוא שוהה ברובע 'ז] מאד יתכן שגם אם האברך הסדרן לא היה מבקש ממנו לוותר על הדרשה, לא היה מסוגל כלל לשאת את דבריו. באותם רגעים היה שרוי בחולשה עצומה, עיניו נדבקו כל רגע, ראו עליו עד כמה שהוא נאבק עם עצמו להיות ערני, כדי לתת את ההרגשה הטובה ביותר לראש הישיבה שדורש . אחר שגמר לדבר ניגש אליו והודה לו מאד על דרשתו . כל מי שהיה ערני למצב ראה כי הרב חולה מאד, כל אותה שבת היה תשוש עד שבקושי הצליח להגיע לבית הכנסת. במוצאי שבת איחר לראשונה לבית הכנסת, הוא הגיע לתפילה רק אחר שהקהל החל לומר "ברכו" הייתה זו השבת האחרונה אותה שבת באשדוד, יומיים לאחר מיכן אושפז בפעם האחרונה בבית החולים "מעייני הישועה" ויעל בסערה השמימה.
