לפני מספר שנים, נפגשתי עם ר' משה יהודה הכהן בלוי, שההדיר הרבה ספרים של הראשונים שהיו גנוזים בכתבי יד, והוא אמר לי: "דבר מוזר יש כאן. בשעה שדובר לראשונה על הוצאתם לאור של ספרי הראשונים שהיו גנוזים בכתבי היד, הביע ה"חפץ חיים" את הסתייגותו מכך, ואילו ר' ולול'ה שמח שמחה גדולה". בעיניו היתה בזה מוזרות רבה: כל מי שמכיר את ה"משנה ברורה" יודע שהמאמץ להקיף את ספרות הראשונים וההסתמכות עליה גדול בהרבה מזה הקיים, אם בכלל, בתורת בריסק. "הרב", לעומת זאת, ראה את הדבר כמובן מאליו. על כתפי ה"חפץ חיים", בעל ה"משנה ברורה", הוטלה אחריות כבדה: להשגיח שהאניה - ספינת ההלכה - לא תיטלטל במימיהם הסוערים של ספרי הראשונים החדשים, ותשמר את ההלכה כהוויתה מימים ימימה. הדפסת ספרי ראשונים נוספים, עלולה היתה לשבש את המאזן שבין דעות הרוב והמיעוט בסוגיה פלונית.
לא כן ר' ולול'ה. המצוי בעולמה של תורת בריסק מחדש ויוצר תוך כדי לימודו. לא לחינם תופסת נימת היצירה מקום כה נכבד ומרכזי בתורת בריסק. אלא מאי? לעתים הנך יוצר ומחדש, ושבאת אצל ספרי הראשונים מגלה עתה שכולם, כאיש אחד בלב אחד, ניצבים כחומה בצורה והבנה אחרת של הסוגיה בידם. גילויו של אוצר חדש מתורת הראשונים, עשוי לאפשר לך לדלות הימנו גישה התומכת בעמדתך-שלך, ונמצאת עומד כ"מוצא שלל רב" לנוכח גילויים המחודש של דברי הראשונים. [הגרא"ל]
