ד. ויש לקשר ענין זה עם מאמר המשנה במסכת אבות – "הוי גולה למקום תורה":
לכאורה אינו מובן: מהו דיוק הלשון "הוי גולה למקום תורה" – "גולה" דוקא, ולא "הולך"?
והביאור בזה – שכוונת המשנה להדגיש (לא כ"כ את העובדה שמגיע "למקום תורה", אלא) בעיקר שצריך להיות "גולה" ממקום דירתו, דהיינו, לצאת ממעמדו ומצבו, שכן, דוקא באופן כזה יוכל לקבל את השפעת הרב באופן שלמעלה מהגבלת כלי שכלו, ואפילו היפך הנחת שכלו – כיון שגלה ויצא ממעמדו ומצבו.
ומטעם זה הי' הסדר תמיד שהיו נוסעים ללמוד במקום אחר דוקא – לא במקום שהורגל ודר בו במשך כמה שנים.
ולהעיר, שגם בענין היציאה מרגילותו וממעמדו ומצבו דרושה אזהרה מיוחדת – בדוגמת "להזהיר גדולים על הקטנים", כי, מצד השכל יש מקום לטעון שאדרבה – העובדה שיהי' גולה ממקומו תפריע לו ללימוד התורה, כי, בשביל לימוד התורה יש צורך במנוחה ובריאות הגוף כו' (כמבואר ברמב"ם), ואילו טלטול הדרך הוא דבר המבלבל כו'. ולכן יש צורך באזהרה מיוחדת: "הוי גולה למקום תורה", כאמור, שדוקא ע"י היציאה ממעמדו ומצבו יוכל לקבל יותר מכפי הגבלת שכלו כו'.
וזהו גם כללות הענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" – שבזה מודגש ענין היציאה מהרגילות כו', כולל גם שדוקא עי"ז תהי' אצלו תוספת אור. – הוא חושב שלהיותו גדול הרי הוא במצב מעולה ולא חסר לו מאומה, וטוב שישאר במצבו, ויוכל לקבל תורה כו'. ועל זה אומרים לו – אדרבה: דוקא ע"י היציאה ממצבו להתעסק עם קטנים, יהי' אצלו תוספת אור.
ה. וענין זה מודגש ביותר בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא:
בנוגע לעקבתא דמשיחא, איתא בגמרא (במסכת שנוהגים ללמוד בימי הספירה) ש"אין יום שאין בו כו' מרובה משל חבירו".
ולכאורה אינו מובן: לשם מה מספרת הגמרא שמחר יהי' יותר גרוע – סתם בשביל להכביד על לבו של יהודי ("מאַכן אַ אידן שווער אויפן האַרצן")?!...
אך הענין בזה – כמו בכל עניני התורה, מלשון הוראה – שכאשר יודעים שמחר יהי' "מרובה" בלעו"ז, אזי צריכים כבר היום להוסיף באור הקדושה, שעי"ז יוכלו לנצח את ה"מרובה" דלעו"ז.
והתוספת אור שנדרשת ביחוד בדרא דעקבתא דמשיחא היא – בענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים", הן בנוגע לירידת כח השכל לענין המעשה, שזהו בהתאם לכך שעיקר העבודה בעקבות משיחא, בחי' עקב, היא בענין המעשה (כמבואר באגה"ק), והן בנוגע לחינוך קטנים, שהרי בדרא דעקבתא דמשיחא נמצאים הקטנים במצב ירוד, כדאיתא בגמרא ש"נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה כלה בחמותה".
[ולהעיר, שבב' ענינים אלו יש ב' קצוות: בענין העשי' – מחד גיסא הרי זה ענין נמוך, אבל לאידך גיסא הרי "עשי' לעילא". ובענין הקטנים – מחד גיסא הנה בדרא דעקבתא דמשיחא נמצאים הקטנים במצב ירוד, כנ"ל, ולאידך גיסא ישנו גם העילוי דקטנים, כדאיתא בזהר שבדרא דעקבתא דמשיחא יהי' הענין ד"ארובות השמים נפתחו", ועד שגם קטנים, "רביי", ילמדו וידעו פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין, כמו בדרא דרשב"י (שיום ההילולא שלו בל"ג בעומר שמתברך מיום הש"ק זה) שגם קטנים למדו פנימיות התורה].
ויש להוסיף, שהמעלה שנעשית אצל הגדולים ע"י ירידתם אל הקטנים, וכן גדלות התלמוד שנעשית עי"ז שמביא לידי מעשה, היא ג"כ מצד גמר הבירורים.
ובדוגמת המשכת בחי' התענוג בגמר הבריאה דוקא, כמ"ש "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואז – "ויכולו גו'", מלשון כליון ותענוג, והיינו, שאע"פ שגם מקודם לכן נאמר "כי טוב", מ"מ, לא הי' בזה שלימות התענוג, "טוב מאד" ו"ויכולו", עד לגמר הבריאה דוקא.
ושלימות התענוג שנעשית בגמר הבריאה היא גם בנוגע לענינים שנבראו מקודם לכן, והיינו, שאף שהיו במדריגה נעלית ביותר, שהרי מדובר אודות המעמד ומצב שקודם חטא עה"ד, ואפילו קודם למיעוט הירח, סיבת החטא, ועד ליום הראשון, "יום אחד", "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו", שעדיין לא נבראו המלאכים, ולא הי' מקום לענין של שניות כו', מ"מ, שלימות התענוג נמשך לאח"ז, בגמר הבריאה דוקא.
ו. וההוראה מכל הנ"ל:
יש צורך לצאת מהרגילות, כפי שהדבר מתבטא ב"להזהיר גדולים על הקטנים" – החל מהגדלות וקטנות שבאדם עצמו, שאינו מסתפק בלימוד בלבד, אלא הלימוד הוא באופן שמביא לידי מעשה, וענין זה מביאו גם לענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו, לפעול על הקטנים בנוגע לכח המעשה שלהם; וכאמור שדוקא עי"ז נעשה תוספת אור אצל הגדולים.
ההתחלה היא אמנם מזה שהגדולים משפיעים על הקטנים, הראש משפיע ברגל; אבל ע"י השפעה זו פועל הרגל גם על הראש, וכהלשון הידוע שדוקא הרגל מוליך את הראש למקום שלא הי' יכול להגיע אליו מצד עצמו. והרי ענין ההליכה אינו ע"י החלק העליון או האמצעי של הרגל, אלא ע"י העקב שהוא החלק היותר תחתון שברגל, ודוקא העקב הוא המוליך ופועל שלימות בראש.
וזהו גם מש"נ על זה "אמור גו' ואמרת", לשון כפול, שמורה על ענין שלא כפי הרגיל – שהרי במצב רגיל אין צורך בכפל, אלא רק כאשר משהו אינו כשורה ("עס האָט זיך ערגעץ פאַרהאַקט"), כמובא באגה"ת המשל מ"חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל" – כי: (א) כדי שהגדול יוכל לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעסק עם הקטן יש צורך בנתינת כח מיוחדת – מבחי' שלמעלה מהגבלה, לשון כפול, (ב) ועי"ז שכרו כפול מן השמים, היינו, שמקבל בחי' כפל, שזהו אור שלמעלה ממדידה והגבלה, כפי שיתגלה בגאולה העתידה – שקשורה עם ענין התשובה, שהרי כאשר ישראל עושין תשובה "מיד הן נגאלין", ומשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא – בקרוב ממש.
