ג. ומענין "להזהיר גדולים על הקטנים" בכל אחד מישראל בפרט – למדים על ענין "להזהיר גדולים על הקטנים" בכללות ישראל:
כשם שבנוגע לגדולים וקטנים בכל אחד מישראל בפרט נעשה עילוי ושלימות בגדולים (שכל) ע"י ההשפעה לקטנים (מעשה) – כך גם בנוגע לגדולים וקטנים כפשוטם, בכללות ישראל, נעשה תוספת אור ("להזהיר" מלשון זוהר ואור) אצל הגדולים ע"י ההשפעה לקטנים ("להזהיר" כפשוטו).
ובהקדמה:
אמרו רז"ל "הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן". וכן אמרו רז"ל "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו, מאיר עיני שניהם ה'" (כפי שמביא רבינו הזקן בהקדמה לתניא).
אמנם, אף שגם כאן יורד הגדול אל הקטן, הרי זו רק ירידה שבערך – לענינים הרוחניים של הקטן, כח השכל כו', ולכן, גם העלי' והשלימות שנעשית עי"ז היא בערך ובהדרגה בלבד, וכמודגש במארז"ל "מתלמידי יותר מכולן", שזהו בהמשך לקבלה "מרבותי ומחבירי" שנזכר לפנ"ז, ורק "יותר מכולן", אבל בערך אליהם.
אבל בענין "להזהיר גדולים על הקטנים" – מדובר אודות קטן שרק הגיע לחינוך ויודע למי מברך, שלא שייך ללמוד עמו, וא"כ, הירידה היא (לא לכח השכל, אלא) לכח המעשה של הקטן, וכלשון הגמרא: "דלא ליספי לי' בידים". ועוד זאת, שהכוונה בזה היא בשביל ענין החינוך, והיינו, שאין זה בשביל ענין שנוגע עתה, אלא בשביל ענין שיהי' נוגע לאחר זמן, ובשביל זה דורשים ממנו להקדיש מזמנו, אף ש"ימים יוצרו גו'". ולכן, לפי ערך גודל הירידה נעשית גם העלי' באופן כזה – עלי' שלא בערך.
וטעם הדבר – לפי שיש שכר עבור כל ענין של עבודה (שהרי "אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"), ובפרט עבור "עבודת פרך" שהיא באופן של שינוי הרגילות, כמו בירידה של הגדול להתעסק עם הקטן, שבשביל זה צריך לצאת מרגילותו וממעמדו ומצבו,
– וכידוע גודל הירידה והצמצום שצ"ל אצל חכם גדול כדי ללמוד עם קטן, שזהו אפילו בענין של לימוד, שיורד לשכלו של הקטן, ועאכו"כ בנוגע לירידה לכח המעשה של הקטן –
ולכן, גם השכר עבור היציאה מרגילותו הוא שלא לפי הרגיל – שכר שבאין ערוך.
כשם שבנוגע לגדולים וקטנים בכל אחד מישראל בפרט נעשה עילוי ושלימות בגדולים (שכל) ע"י ההשפעה לקטנים (מעשה) – כך גם בנוגע לגדולים וקטנים כפשוטם, בכללות ישראל, נעשה תוספת אור ("להזהיר" מלשון זוהר ואור) אצל הגדולים ע"י ההשפעה לקטנים ("להזהיר" כפשוטו).
ובהקדמה:
אמרו רז"ל "הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן". וכן אמרו רז"ל "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו, מאיר עיני שניהם ה'" (כפי שמביא רבינו הזקן בהקדמה לתניא).
אמנם, אף שגם כאן יורד הגדול אל הקטן, הרי זו רק ירידה שבערך – לענינים הרוחניים של הקטן, כח השכל כו', ולכן, גם העלי' והשלימות שנעשית עי"ז היא בערך ובהדרגה בלבד, וכמודגש במארז"ל "מתלמידי יותר מכולן", שזהו בהמשך לקבלה "מרבותי ומחבירי" שנזכר לפנ"ז, ורק "יותר מכולן", אבל בערך אליהם.
אבל בענין "להזהיר גדולים על הקטנים" – מדובר אודות קטן שרק הגיע לחינוך ויודע למי מברך, שלא שייך ללמוד עמו, וא"כ, הירידה היא (לא לכח השכל, אלא) לכח המעשה של הקטן, וכלשון הגמרא: "דלא ליספי לי' בידים". ועוד זאת, שהכוונה בזה היא בשביל ענין החינוך, והיינו, שאין זה בשביל ענין שנוגע עתה, אלא בשביל ענין שיהי' נוגע לאחר זמן, ובשביל זה דורשים ממנו להקדיש מזמנו, אף ש"ימים יוצרו גו'". ולכן, לפי ערך גודל הירידה נעשית גם העלי' באופן כזה – עלי' שלא בערך.
וטעם הדבר – לפי שיש שכר עבור כל ענין של עבודה (שהרי "אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"), ובפרט עבור "עבודת פרך" שהיא באופן של שינוי הרגילות, כמו בירידה של הגדול להתעסק עם הקטן, שבשביל זה צריך לצאת מרגילותו וממעמדו ומצבו,
– וכידוע גודל הירידה והצמצום שצ"ל אצל חכם גדול כדי ללמוד עם קטן, שזהו אפילו בענין של לימוד, שיורד לשכלו של הקטן, ועאכו"כ בנוגע לירידה לכח המעשה של הקטן –
ולכן, גם השכר עבור היציאה מרגילותו הוא שלא לפי הרגיל – שכר שבאין ערוך.
