"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (ט"ו ל"ח).
הנה ממה שהתירה תורה כלאים בציצית למדו חז"ל (ביבמות ד' ע"א) דעשה דוחה ל"ת, ואעפ"י שגזה"כ היא, גדולי הדורות הוסיפו בזה טעם ותבלין בביאור טעמי דקרא, ונדון בזה בכמה דרכים.
א
כתב בזה רבינו הרמב"ן (שמות כ' ח').
"ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו" (רמב"ן שמות).
והמהרש"א ביומא (פ"ו ע"א ד"ה עבר על עשה) כתב בסגנון אחר דסברא להקל בעונש עובר בעשה בעלמא דיושב ואינו עושה מעובר בל"ת שעובר במעשה, ומהאי טעמא עשה דוחה ל"ת כיון דהעשה מקוים במעשה.
אך לכאורה אין דבריו מובנים ואיפכא מסתברא דכיון שהעובר בקו"ע חמור עונשו מהעובר בשוא"ת שורת הדין נותנת שלא תדחה עשה את הל"ת, ונבטל את העשה בשוא"ת ולא נעבור על הלאו בקו"ע, ולא ירדתי לעומק דעת רבינו המהרש"א.
ועוד מצינו דבר מחודש באחד מרבותינו הראשונים, בחזקוני על התורה (פרשת משפטים שמות כ"ג י"ב) שכתב דבכל מצות עשה יש גם לאו דהלא אמרה תורה "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" וכתב רש"י שם דבא ליתן אזהרה על כל מצות עשה. וכיון שכל מצ"ע יש בה גם ל"ת אמרו דעשה דוחה ל"ת, עי"ש.
ועוד מצינו בזה בדרכי הפלפול לפי המבואר בירושלמי (גיטין מ"ג ע"ב) "אונסא כמאן דלא עבד אמרינן אונסא כמאן דעבד לא אמרינן". ועד כאן לא אמרו אלא אונס רחמנא פטריה, ומה שנעשה באונס כאילו לא נעשה כלל, אבל לא מצינו דאונס הוי כאילו עשה את שנאנס ולא עשאה. ומשו"כ אמרו עדל"ת דלגבי הלאו הו"ל כאילו נעשה באונס וממילא אין בו חטא ועון, אבל אילו נמנע מלקיים מצות עשה מחמת אונסא דלאו לא אמרינן דהוי כאילו קיים מצוה זו. וכמדומני שסברא זו ראיתי בספרי האחרונים (הגאון ר' יוסף ענגיל וחתן סופר).
וגם בדרך זו יש להעיר דאין דברי הירושלמי אמורים אלא לגבי דיני תנאי קיומו וביטולו, אבל בגדרי המצוות שבין אדם למקום, אדרבה, הרי אמרו "חושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו' ע"א), ודו"ק בזה.
אמנם על אף שגדולי הדורות נתנו טעם ותבלין בהלכה זו, ברור שגזה"כ היא ולא מסברא אמרו כן וכמבואר להדיא ביבמות ז' ע"א דבאמת ל"ת חמור ממצות עשה אלא דגזה"כ דעשה דוחה ל"ת, עי"ש.
ב
עשה ול"ת מה חמור
בספר תוספת יום הכיפורים על מסכת יומא (פ"ג ע"א) בסוגיא דחולה שיש בו סכנה מאכילין אותו הקל הקל תחילה, כתב להסתפק מה הדין כאשר יש לפני החולה איסור לאו כגון נבילה ואיסור עשה כגון פירות שביעית לאחר זמן הביעור מה יאכל. ותמצית הספק מצות עשה או איסור לאו איזה מהן חמור.
ושורש הספק מושתת על המבואר בגמ' שם.
"ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה".
הרי לן דנבילה קל מטבל משום דטבל במיתה ונבילה בלאו, ואיסור שביעית קל מאיסור טבל משום דטבל במיתה ושביעית בעשה. אך אין מבואר בגמ' נבילה ושביעית איזה מהן הקל הקל.
אך בפירוש הר"ח שם כתב "ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. (נבלה) ושביעית נבלה טבל ושביעית שביעית".
הרי לן שיטתו דאכן שביעית חמור מנבילה ומוכח דאיסור עשה חמור מלאו.
אך בדברי הרא"ש שם (פ"ח סי"ד) מצינו היפוך הדברים, דאם יש לפני החולה נבילה ושביעית יאכל שביעית, הרי לן דלאו חמור מעשה ולכאורה נחלקו בשאלה זו גדולי הראשונים.
אך בקרבן נתנאל שם (אות ב') כתב דגירסא זו שברא"ש גירסא מוטעת וצ"ל טבל ושביעית וכדאיתא בגמ' דידן. וכעין דבריו אפשר לכאורה דגם בדברי הר"ח נשתרבבה גירסא מוטעת וצ"ל נבילה וטבל, וכפי שאמרו בגמ' דנבילה וטבל יאכל נבילה, וצ"ע.
ועיין במגן אברהם (סימן תרי"ח ס"ק ט') שכתב בפשיטות דאם יש לפני החולה נבילה ושביעית יקדים לאכול פירות שביעית, וס"ל דאכן לאו חמור מעשה.
והגאון בעל תוספת יוה"כ הביא שתי ראיות להוכיח שלאו קל ממ"ע, מתורת משה רבותינו הרמב"ם והרמב"ן.
א. הנה כתב הרמב"ם (פי"ד הי"ז מאכלות אסורות) "כיצד היו לפניו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה תחלה שהטבל במיתה. נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמטה ויובל. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה. וכן כל כיוצא בזה".
ולכאורה מוכח מדבריו דרק משום דספיחי שביעית איסורם מדברי סופרים קלים הם מנבילה, הא פירות שביעית לאחר הביעור שאסורים מה"ת חמורים מנבילה ויש להקדימם לאכילת נבילה.
ב. מדברי הרמב"ן הנ"ל (בפרשת יתרו) שכתב טעם למה עדל"ת משום דמצות עשה חמור מל"ת דמדת האהבה גדולה ממדת היראה. הרי דעשה חמור מל"ת ובדין הוא שידחה ל"ת.
אך באמת מוכח במקומות רבים דודאי ל"ת חמור ממצות עשה, ונביא מקצת מקורות.
א. במס' יבמות ז' ע"א איתא "הדר אמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי, הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה". הרי לן להדיא דל"ת חמור מעשה, וגזה"כ שעשה דוחה ל"ת ולפיכך אמרו מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת.
ב. במס' יומא פ"ה ע"ב אמרו תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת, והקשו בגמ' "השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא".
הרי לן שוב דפשיטא לגמ' דל"ת חמור מעשה, ואם תשובה מכפרת על לאו ק"ו שתכפר על עשה.
ג. עוד מבואר ביומא (פ"ו ע"א) דכדי לכפר על ל"ת צריך גם יוה"כ אבל מי שעבר על מצוות עשה וחזר בתשובה "אינו זז משם עד שנמחל לו".
ד. בסימן תרנ"ו ס"א כתב הרמ"א דאין האדם חייב לבזבז הון רב על המצוות, ומקור הלכה זו בב"ק ט' ע"ב ובדברי הראשונים שם. ולעומת זאת מבואר ביו"ד סימן קנ"ז ס"א כתב דחייב אדם לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור על ל"ת, ואף הלכה זו מבוארת בדברי הרשב"א בב"ק שם. הרי לן גם מזה דבאמת חמור ל"ת מעשה.
והגר"י עמדין במור וקציעה בסימן תרנ"ו באמת תמה דאם על ל"ת צריך לבזבז כל הונו ק"ו על מצות עשה דחמור מיניה דהלא עשה דוחה ל"ת, עי"ש. הרי דנקט לדבר פשוט דאכן עשה חמור מל"ת, ועי"ש מה שנדחק בזה.
וכבר תמה הגרעק"א בהגהותיו לספר תוסיוה"כ על דברי התוסיוה"כ מסוגיות הגמ' ביבמות דף ז', אך לא כתב ליישב את דברי הרמב"ן.
(ועוד תמה שם על ראיתו מדברי הרמב"ם, שמדבריו הוכיח שאיסור נבילה קל מאיסור שביעית, דהלא אף באכילת נבילה עובר על עשה דאינו זבוח כמ"ש התוס' בשבועות כ"ד ע"א ובביצה כ"ה ע"א. אך באמת תמה אני אטו גברא אגברא קרמית, ולכאורה אין דעת הרמב"ם מסכמת עם דברי התוס', ואכמ"ל).
וגם הגר"י בכר דוד בספר דברי אמת (פ"ה ע"ב) דחה את דברי מהר"ם בן חביב מדברי הגמ' ביבמות שם. ושוב כתב לחלק בין מצות עשה ובין איסור עשה, דאף אם מצות עשה קל ממצות ל"ת איסור עשה חמור מאיסור ל"ת (ועצם ההבחנה בין מצות עשה לאיסור עשה כתב גם הגר"ח מבריסק כידוע בספרו הגדול על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה כידוע).
אך גם בדבריו עדיין לא יתיישבו דבי הרמב"ן לגבי עדל"ת כמבואר, וגם קשה להבין בסברא למה איסור עשה חמור מאיסור ל"ת.
ומהרי"ט אלגאזי סתר דבריו בזה, דבספרו שמחת יו"ט סימן צ"ד דן אם מהני ספק ספיקא לפטור ממצות עשה וכתב דכשם דמהני במקום לאו ה"ה במקום עשה דלא חמור עשה מלאו. אך בבכורות פ"ג אות מ' כתב דאף דס"ל להרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מ"מ במצות עשה אפשר דחייב מה"ת שהרי מ"ע אלים מלאו דהא קיי"ל עשה דוחה ל"ת, הרי דנקט דגם לגבי ספיקות חמור עשה מלאו, וצ"ע.
הרי לן בדברי כמה מרבותינו גדולי האחרונים דאכן נקטו דמצות עשה חמור מל"ת.
ג
ובספר הנפלא מלבושי יו"ט (ח"ב בקונטרס בענין הקל הקל סימן א') דן אף הוא בשאלה זו, וכתב ראיה נפלאה להוכיח דע"כ לאו חמור מעשה, שהרי כתבו התוס' בחולין דף צ"ט ע"א בשם הר"י דאורלייניש דאף אם טעם כעיקר מה"ת אין בזה לאו אלא איסור עשה דילפינן מגיעולי מדין. ואם נאמר דעשה חמור מל"ת, אטו נאמר דמי שיש לפניו נבילה ותבשיל שיש בו טעם נבילה שנאכיל אותו נבילה שאינו אלא איסור לאו ולא נאכילנו תבשיל היתר שיש בו טעם נבילה כדי לא להכשילו בטעם כעיקר שיש בו איסור עשה דחמור טפי.
אמנם בשו"ת חמדת שלמה או"ח סימן ט"ו אות כ"ח וכן בסימן ל"א אות ו' כתב דלאחר שאמרה תורה טעם כעיקר גם בנבילה גופא יש איסור עשה מחמת טעמו, וא"כ פשוט דנבילה חמור שהרי תרתי יש בו לאו ועשה.
אך לענ"ד סברא זו תמוהה, דלא מסתבר כלל שיש בכל מאכל אסור תרי איסורי, אחד משום גופו ואחד משום טעמו, דהלא היינו הך ושני צדדים המה של מטבע אחת, ומה שנתרבה בדין טעם כעיקר אינו אלא דלא רק גוף האיסור נאסר אלא אף טעמו בלבד גם אסור.
אמנם מטעם זה גופא, לק"מ מה שהקשה במלבושי יו"ט דהלא פשוט כביעתא בכותחא דאין איסור הטעם אלא טפל לעיקר האיסור שהוא בגוף החפצא דאיסורא, וא"כ פשוט וברור דאף אם בכל מקום אחר חמור עשה מלאו, בענין טע"כ ודאי שאין הטפל חמור מן העיקר וז"פ. (אמנם יש לעיין קצת מהמבואר במנחות ל"ח ע"ב רבא אמר המעלה משאור ודבש ע"ג המזבח עובר משום שאור ועובר משום דבש ועובר גם משום תערובת שאור ומשום תערובת דבש שאסור להעלותן ע"ג המזבח, עי"ש ודוק בזה).
ד
ביאור דברי הרמב"ן
וכבר כתבתי במק"א את הנראה ליישב ביאור עומק דברי הרמב"ן, דבאמת פשוט בדברי הגמ' ביבמות דל"ת חמור מעשה והא דעדל"ת גזה"כ היא, אך אין זה אלא מצד העבירה, אך מצד קיום המצוות גדולה מדת האהבה ממדת היראה ומשו"כ המקיים מצות עשה, שיש בה ביטוי למדת האהבה, גדול ונשגב ממי שנזהר מלעבור על הלאו שאין בו אלא מדת היראה בלבד. אך כשם שמי שיש בו מדת האהבה גדול ממי שאין בו אלא יראה, באותו המטבע ומאותו הטעם, מי שחסרה לו במדת היראה פחות ממי שחסרה לו רק במדת האהבה.
תמצית הדבר, העובר על לאו גדול עונשו מהמבטל מצות עשה, אך המקיים מצות עשה גדול שכרו ממי שקיים מצות ל"ת.
וזה שחידשה תורה בדין עדל"ת, שגזרה תורה להעדיף את הקיום על פני הביטול, דאף אם מסברא הוי אמינא דעדיף להמנע מלעבור על לאו החמור אף אם עי"כ יתבטל קיום העשה, גזרה תורה להדגיש את הקיום ולצמצם את הביטול, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל בקיום מצות העשה החשובה שיש בה מדת האהבה, ולדחות מפניה את עבירת הלאו, ודו"ק בזה כי ברור ופשוט הוא.
וכבר כתב בפירוש רבינו גרשום בשבת (קל"ג ע"א) דבמקום קיום עשה לא הזהירה תורה על הלאוין, וכעי"ז כתב בשו"ת מהרי"ק שורש קל"ט בשם אחד הגדולים דעדל"ת הוי גדר הותרה דבמקום קיום מצות עשה התירה תורה לעבור על לאו, עי"ש. וכל כונת הרמב"ן לבאר למה גזרה תורה להתיר את הלאו על מנת לקיים את העשה כמבואר.
ומה מאד שמחתי בראותי את שורש הדברים אמנם בסגנון אחר בדברי הכהן הגדול מאחיו במשך חכמה ברכה (דברים ל"ד י"ב) "הרמב"ן פרשת יתרו ביאר טעם דעשה דוחה לא תעשה. דאף דלא תעשה חמור, זה במי שעושה מדעת עצמו. אם כן העושה מעשה וממרה, גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון השי"ת. אבל מי שעושה מרצון הש"י, אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי, אם לעבור הלא תעשה או לקיים העשה, על זה אמרינן דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות לא תעשה הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת. לכן עדיפא שתדחה העשה לל"ת, כיון שמה שלובש כלאים בציצית, אין זה מצד המרי, רק מצד ציווי השי"ת ללבוש גדילים. אבל כשעושה נגד רצון השי"ת, ודאי גדול הממרה, ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה. וזה ביאור דבריו".
ועיין עוד מש"כ בזה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא א' ח"ב סימן קע"ד ואכמ"ל.
ה
ולגבי דברי הרמב"ם שכתב לגבי טבל ושביעית דמאכילין אותו ספיחי שביעית משום שאין איסורם אלא מדברי סופרים, והוכיח מזה מהר"ם ב"ח בתוס' יוה"כ דאילו היה מדובר באיסור שביעית אחרי הביעור דהוי איסור עשה דאורייתא באמת מאכילין אותו נבילה, באמת יש לתמוה דהלא אין דרכו של הרמב"ם לכתוב הלכות שלא מצינו בדברי הגמ', וע"כ שכך פירש הרמב"ם את מה שכתוב בגמ' טבל ושביעית דהיינו איסור ספיחי שביעית. אלא דשוב צ"ע למה לא אמרו רבותא טפי דגם איסור שביעית לאחר הביעור דהוי מה"ת, מ"מ קל מאיסור טבל דהוי במיתה.
ונראה דיש מזה ראיה לדברי החזון איש המחודשים בשביעית סימן י"א אות ז' דבאמת אין איסור לאכול פירות שביעית אחר זמן הביעור אלא שמחוייב לבער פירות אלה מיד ואסור להשהותן, אך מותר לאוכלן מיד וגם ע"י אכילת מקיים מצות ביעורן, ומה שכתב הרמב"ם (פ"ז ה"ג משמיטה ויובל) דאסור לאכול פירות שביעית לאחר זמן הביעור אלא מצוה לשורפן, אין כונתו אלא דאסור להשהותן כדי לאוכלן. ולפי"ז ניחא דע"כ כונת הגמ' לגבי טבל ושביעית לאיסור ספיחי שביעית דאין כלל איסור בעצם אכילת פירות שביעית לאחר הביעור, ואין כל ראיה מדברי הרמב"ם לענייננו.
ואפשר עוד בישוב שיטת הרמב"ם בזה, לפי דברי הכתב סופר בשו"ת או"ח (סימן קי"ד) שכתב באריכות דבאמת אין כלל נפ"מ בין עשה לל"ת וחמורים הם זה כזה, וכן הביא מדברי הראשונים (בשט"מ כתובות דף מ') דדין לאו הבא מכלל עשה כדין לאו לגבי עדל"ת, וגם הרמב"ן אין כונתו לחלק בין עשה לל"ת אלא בין מצוה בקום ועשה שיש בה ביטוי לאהבה לאיסור בשוא"ת שיסודו במדת היראה. ולפי דבריו כשיש לפני החולה נבילה ושביעית אין זה חמור מזה כיון שבשניהם יש איסור אכילה ומה שירצה יאכל, עי"ש.
ו
מצוות לאו ליהנות ניתנו בכלאים בציצית
הקשה בשו"ת ברית אברהם (או"ח סי' ג') איך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית והלא מבואר ביבמות (ד' ע"ב) דאין איסור שעטנז אלא בלבישה דאית ביה הנאה ולפיכך מוכרי כסות מותר להם להתכסות בבגדי כלאים, וכיון שאין האיסור אלא בהנאה והלא הוא מקיים בלבישה זו מצות ציצית וא"כ אין כאן איסור כלל דהלא קיי"ל (ר"ה כ"ח ע"א) דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
אלא שכבר כתב הר"ן בנדרים (ט"ו ע"ב) דעד כאן לא אמרו מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לגבי קיום המצוה בלבד אבל בהנאת הגוף דבהדי מצוה יש איסור הנאה ומשו"כ אסור לטבול במעיין בימות החמה אף טבילת מצוה כיון שהגוף נהנה, וברך זה ביאר הר"ן דהנודר הנאת תשמישך עלי אסור כיון שיש כאן הנאת ביאה ולא רק קיום מצוה, וה"ה בלבישת כלאים בציצית, אבל אכתי קשה לשיטת הרשב"א שם דס"ל דאף בהנאת הגוף דבהדי מצוה אמרינן מצוות ללה"נ.
וכתב הברית אברהם ליישב דכשם שכתב הרשב"א דבהנאת תשמישך עלי אסור כיון דאפשר באחרת, כך גם בציצית, כך גם בציצית יכול לקיים מצוותו בבגד אחר, עי"ש.
אך לענ"ד אין הנידון דומה לראיה כלל, דבמצוות פו"ר בידו לקיים מצוה זו גופה באשה אחרת, אבל מצות ציצית אינה מצוה חיובית ואין האדם חייב בה אלא אם לבש בגד ד' כנפות וא"כ אין בידו לקיים את המצוה הרובצת עליו אלא בבגד זה בלבד.
ובאמרי בינה (או"ח סי' ג') כתב ליישב דכשם שאין איסור כלאים אלא בלבישת הנאה כך גם אין מצות ציצית אא"כ הוא נהנה בלבישת הבגד ומשו"כ אין לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו.
אך באמת נראה דאף דמצינו באיסורי תורה איסורי אכילה ואיסורי הנאה, במצוות התורה לא מצינו כל מצוה להנות מעולם הזה, אף שמצינו מצוות שבאכילה כגון קדשים, מצה ומרור וכדומה, ואף שמצינו מצות התורה של עונג שבת ושמחת יו"ט, אין זה אלא משום יקרא דשבתא וקדושת החג, אבל לומר שיש מצוה להנות מלבישת הציצית הוא דבר הנמנע לענ"ד.
ועיין עוד בהמנח"א מועדים א' סימן ל' דכאשר לובשים בגד בשביל מצות ציצית אין צריך הנאת לבישה.
והנראה עיקר בכל עיקר קשויא זו, דקושיא מעיקרא ליתא, דבאמת גם בכלאים אין האיסור בהנאת הלבישה אלא בלבישת הנאה, ולא איסור הנאה יש כאן אלא האיסור הוא במעשה הלבישה, (וכבר הארכתי בזה במנחת אשר שבת סי' פ"א), וכיון שכן אין מקום לדון בזה במה שאמרו מצוות לאו ליהנות ניתנו.
כך נראה ברור ונכון לענ"ד, דו"ק ותשכח.
הגר"א וייס שליט"א
