הרב שלמה אבינר
אני יודע הכל, או כמעט הכל. כי אין לי זמן להתעסק בפרטים קטנים, די לי להבין את העיקרון, ואז אני כבר שולט על כל העניין.
בימינו לא קשה להבין את הכל, יש מנוע חיפוש באינטרנט, תוך כמה דקות אני מגיע לכל נושא ותוך כמה דקות אני כבר תופס את העניין.
פעם, אנשי הידע היו מסתירים ידיעותיהם, מסתירים את ספריהם ומשתלטים עלינו. עבר זמנכם, בטל קרבנכם, עתה אני בכוחות עצמי, בעזרת האינטרנט, יודע את הכל.
אני רופא, אני פסיכולוג, אני כלכלן, אני רמטכ"ל, אני ראש ממשלה, וכמובן אני רב. הלב כואב שכל האנשים האלה, שאחריות כבדה מוטלת עליהם, אינם יודעים כלום. אולי פעם ידעו הרבה, אך הם יותר מדי סומכים על עצמם, ולא טורחים להתעדכן. ומן הסתם, יש להם גם אינטרסים.
למשל, הרופאים לא יודעים כלום. ראו כמה טעויות הם עושים, ראו איך רופא אחד אומר ככה ואחד אומר הפוך, ולפעמים גם אותו רופא חוזר בו. די. קץ לחושך. עכשיו אחליט לבד. אני כבר לא ילד.
ולא נזכיר את הפסיכולוגים, סתם מדברים באוויר כל מיני תיאוריות שלמדו בעל פה ולא תואמות את המציאות. על כל פנים, אני לא זקוק להם, די לי במה שאני קורא.
הכלכלנים, זה אסון. ראו כמה אבטלה, כמה משברים, כמה עוני, כמה בזבוז כספים, כמה נוכלות. אי ואבוי לנו. איני מבין איך יש להם כזה בטחון עצמי לדבר על נושאים שהם לא מבינים בהם.
באשר לצבא, כבר איני נותן בו אימון, סתם שולחים חיילים למשימות לא לעניין, והם נהרגים שם. אנשי הצבא האלה לא מבינים דברים פשוטים שאני מבין. הרי הייתי בצבא, ואני בדיוק יודע מה קורה שם. סתם שגרה חסרת טעם וחסרת שכל.
והפוליטיקאים, זה הכי גרוע, אי אפשר לתת בהם טיפת אמון. אילו היו מקדישים כמה דקות לקרוא באינטרנט מה שאני יודע, זה היה חוסך מהם כל כך הרבה טעויות. אבל אני חושד בהם, שלא איכפת להם, רק דבר אחד מעניין אותם, הכסא שלהם.
אבל כאשר מגיעים לרבנים, זה כבר גובל בחילול השם. אולי קראו הרבה ספרים, אך לא מספיק. הם מנותקים מן המציאות, לא יודעים מה קורה. ודאי, מפני שהאינטרנט מוקצה בעיניהם, אז הם עדיין חיים בימי הביניים. הם נעשו לגמרי לא רלוונטיים. ואני מזמן כבר לא פונה אליהם בשאלות הלכתיות. הכל נמצא במהירות באינטרנט. אלא שיש אנשים שעדיין מאמינים בהם. אז אם הם רבנים, כדאי שתהיה להם קצת ענווה, ויכירו בכך שהם לא מציאותיים. אז שיישבו בפינתם, ילמדו בספריהם, ולא יתערבו לנו בעניינים, כאילו יודעים את הכל. הייתי אומר להם כל זה בפנים, לא הייתי מתבייש, אבל חבל על הזמן, הם אינם מקשיבים.
והם לא היחידים שאינם מקשיבים, המון אנשים שאני פוגש, ואני אומר להם דברים ישרים, הגיוניים, אינם מקשיבים. הם תקועים בדעותיהם וחושבים שמבינים את הכל. הם כל כך לא מתאמצים לחשוב, כל כך לא ביקורתיים, כל כך לא פתוחים, כל כך תקועים. סתם גאווה. חושבים שיודעים את הכל.
ודאי שאני שומר תורה ומצוות. מזל שיש א-להים. אבל לא הרבנים יחליטו בשבילי מה ד' אומר, וישתלטו לי על החיים. עברו אותם זמנים, יש לי אינטרנט. ואני אפרש כחכמתי, באמת וביושר מה שד' אומר. יחי החופש, יחי האני. כן, יחי האני. אני מחויב לאמת שלי, ולא לתת לאחרים שיחליטו עבורי.
אני מדבר עם אנשים, אבל הם מתעקשים לא להסכים. בהתחלה זה היה מעצבן אותי, אבל החלטתי לא לקחת ללב. זו בעיה שלהם. ניסיתי להסביר להם, הם לא רוצים, לא צריך. אני עוזב אותם לגורלם השטחי והטיפשי.
מה שכן מעצבן אותי, זה בחורות שאני נפגש איתן למטרת נישואים. גם הן לא מקשיבות. גם הן חושבות שיודעות הכל. בחורה יקרה, קצת שכל, קצת ענווה, קצת הקשבה! את לא תופסת שאני מבין בעניין זה ואת לא. למה את סתם מדברת? כמובן לא אוכל להתחתן עם כזאת. אני נפגש עם עוד בחורה, ועוד בחורה, וכולן כאלה, והזמן עובר. מה? אי אפשר למצוא אחת שמוכנה להודות על האמת?! לפחות טוב שזה קורה עכשיו, ולא אחרי הנישואים וחוסך ממני עוגמת נפש.
מה אומר לכם, ידידיי? לפחות זו נחמתי, שאני יודע הרבה. אני יודע הכל, או כמעט הכל. ואני מתעדכן כל הזמן, אז יש לי חיים מעניינים. כנראה עוד לא הגיע הזמן שכולם יגיעו למצב שלי. חבל שלא מוכנים להקשיב לי. שיבושם להם וישארו בטעותם. אני אמשיך בעוז עם האמת שלי.
-----------
מדברי המהר"ל:
ובפרק קמא דתענית אמר רב חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה... במאמר הזה בא לבאר איזה מדה ידבק בה עד שמצד אותה מדה אפשר שיזכה לתורה וזולת המדה אי אפשר בשום אופן שיגיע אל התורה, והמדה הזאת היא הענוה, ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה היא הענוה אשר היתה עמו יותר מעם כל אדם אשר על פני האדמה, ולכך זכה לתורה... וכך התורה שהיא שכלית ואין גבול לה, לכך מנחת מקום הגבוה, היינו גס רוח שמגביל עצמו שכל כך הוא גדול והולכת למקום נמוך, הם שפלי רוח בעלי ענוה, שאין מגבילים עצמם ואין מחשיבים עצמם לכלום, כאילו הם אינם דבר מוגבל, ומפני כך נמצאת התורה אצלם. וכבר בארנו בנתיב הענוה כי הענוה יש בה מדת פשיטות, כי אין מחשיב עצמו לדבר כי זהו עצם הענוה, אבל המחשב עצמו לדבר והוא חשוב בעיניו, אין זה מדת הפשיטות, ולפיכך אין התורה שהוא שכל פשוט ראוי לעמוד בו רק במי שהוא פשוט ואין מחשב עצמו לדבר... (נתיב התורה פרק ב)
...ואמר גדול השלום שניתן לענוים. דבר זה יש לך להבין מן הדברים, כי מדת הענוה הוא כאשר אין האדם מיחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו, והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל, וזהו השלום, כי אין המחלוקת רק באשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה, ומפני זה מתחדש המחלוקת, אבל בעל ענוה לא שייך בו מחלוקת, ולכך נתן השלום לבעלי ענוה. (נתיב השלום פרק א)
בספר משלי עקב ענוה יראת ה' וגו', שלמה המלך אמר כי בעל ענוה שהוא משפיל עצמו אי אפשר שלא יהיה בעל יראה, כי בעל ענוה מכיר שפלותו, ולפיכך הוא ירא מן השי"ת, והוא הפך בעל הגאוה אשר בעל הגאוה אומר מי לי בשמים, ואינו משפיל עצמו לפני השי"ת, וזהו עקב ענוה יראת ה', רוצה לומר כי נמשך אחר הענוה היראה, כמו שנמשך העקב אחר הגוף, כך נמשך היראה אחר הענוה. ובמדרש, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסילותה... וביאור דבר זה, כי על ידי החכמה האדם מגיע ליראת שמים, כמו שאמרו חז"ל אין עם הארץ חסיד, ואין בור ירא חטא. שמזה תראה כי החכמה היא מדרגה ומעלה עליונה, שעל ידה מגיע האדם ליראת שמים, כי על ידי החכמה מכיר האדם את עלתו וירא מפניו, ודבר זה אין צריך ראיה... והיראה הוא עקב לענוה, כלומר כאשר הוא בעל ענוה אי אפשר שלא יהיה ירא שמים, לא כמו החכמה, שאפשר שיהיה חכם ולא יהיה ירא אלקים, כמו שתמצא יש בני אדם שיש בהם חכמה ואין בהן יראת שמים, ואם שודאי החכמה הכנה שעל ידה מגיע אל יראת השם, כמו שאמר ראשית חכמה יראת השם, מכל מקום אינו דבר מוכרח ודאי כי החכמה היא הכנה וסולם שעל ידה מגיע אל יראת השם, ומכל מקום אפשר שישאר עומד בסולם ולא יגיע למעלת היראה. אבל כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו, אם כן בודאי משפיל עצמו נגד בוראו מכיר בפחיתות שלו, וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלותו... כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל, ואיך לא ישפיל עצמו לפני השי"ת...
ומה שאמרו מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה, כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ב"ה, וכמו שאמרו ז"ל לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השי"ת שאתו היא הענוה, וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל, וכמו שיתבאר, ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השי"ת משפיל עצמו לפניו, ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה, והוא קטן מן הענוה, כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר...
ובפרק בתרא דמגלה, א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו... אבל ר' יוחנן בא לומר, כי הענוה היא עצם הגדולה, והיא הגדולה על כל הגדולות, וזה כי בעל הענוה לא יגודר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור, שהוא פשוט, והפשוט הגמור לא יוגבל, ולפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השי"ת אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו, שהוא הפשיטות הגמור, שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן, אבל עושה משפט אל הכל בשוה, וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה הוא המעלה העליונה על הכל...
ואמר ר' יהושע בן לוי, בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר "זבחי אלקים רוח נשברה", ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". פירוש זה, כי מי שרוחו נשברה כאלו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא ית' הכל ואפס זולתו, ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאלו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כולם אינם נחשבים אפס זולתו ית', ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד, עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת, והאדם כאשר בעצמו רוחו נשברה בקרבו, עד שהאדם בכללו אינו נחשב לכלום, דבר זו מורה כי הכל אפס זולתו ית', כי האדם הוא הכל והוא מלך של כל הנמצאים, וכאשר האדם אינו כלום, כל הנמצאים אינם כלום. וכך אמר גם כן גדולה תפלה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות, כמו שהתבאר.
ואמר עוד ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, ודבר זה ביארנו לך למעלה, כי השי"ת שהוא העלה פונה ראשונה אל מי שהוא עלול, וזהו שאין תפלתו נמאסת, כאשר עושה עצמו עלול אל העלה והעלה פונה אליו, והוא הפך השכור אשר תפלתו תועבה, מפני שהיא נעשית בעל גוף גשמי בלא שכל, ודבר זה תועבה אל השי"ת כמו שהתבאר. ובעל ענוה הפך זה, כי מדת הפשיטות מן הגשמיות, והוא שייך שיכנס לפני השי"ת.
...ביאור זה המחלוקת באלו שתי מדות, שהוא החסידות והענוה, איזו גדולה, ובאלו שתי מדות ראוי שיהיה המחלוקת בפרט, כי הענוה כבר ביארנו המדה הזאת שיש לה הפשיטות הגמור מן הגשמיות, כי זהו ענין בעל המדה הזאת, ודבר זה ראוי אל המעלה העליונה, כאשר תראה כי התחתונים אינם פשוטים, לכך סבר כי הענוה היא על הכל. ולמאן דאמר כי החסידות היא על הכל, רוצה לומר כי החסידות באדם במה שהוא איש טוב... רק כי ההפרש בין אלו שתי מדות למביני מדע שהוא מצד שתי בחינות מחולקות, כי החסידות מצד הטוב, ולמאן דאמר הענוה גדולה כי הענוה שהיא מדת הפשיטות... ואלו שתי מדות מדת הפשיטות כאשר הוא מסולק מן הגוף הגשמי, ומדת החסידות כאשר הוא מסולק מן הרע, לכך פליגי בהם. ועל כן בעל המדה שהוא מדת הענוה הזאת מיוחד לעולם הבא, כדאמרינן בחלק, איזה בן עולם הבא, ענותן ושפל, כי בודאי עולם הבא הוא עולם הפשוט הנבדל, ולפיכך אשר הוא מיוחד אליו הוא ענותן. (נתיב הענוה פרק א)
...ואמר קדושה מביאה לידי ענוה, דבר זה בארנו, כי הענוה היא הפשיטות הגמור, ולפיכך הקדושה שהיא מעלה נבדלת מביאה אל הענוה והוא פשיטות ביותר, ענוה מביאה לידי יראת חטא, כי כאשר הוא בעל ענוה יש לו התקרבות אל השי"ת מצד המדריגה הזאת היא הענוה, וזה שאמר עקב ענוה יראת ה'... (נתיב הפרישות פרק ב)
...ומפני שבעל מדה זו האוהב שלום ורודף שלום מדה שלו שפלות וענוה, כי הרודף שלום בין איש לחברו צריך שילך אליו, כי אין בעל המחלוקת הולך אחריו ואם אינו שפל רוח יאמר כי אין זה כבודי להשפיל עצמי ולרדוף שלום בין איש לחבירו, וכל שכן אהבת הבריות שדעתו קשורה בבריות עד שיהיה שלום בין כל הבריות, ומדה זאת הפך בעלי שררה שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשרת עמהם, אבל דעתם נבדלת מהם כי אינם נחשבים בעיניהם, כמו שדרך כל בעלי השררה... (דרך חיים א יג)
כמאן דאמר אני את דכא. פירוש מחלוקת אלו חכמים, כי למאן דאמר אתי דכא הקב"ה מרומם מי שהוא דכא, כי ראוי שיהיה הדכא עם הקב"ה, וזה שכשם שהגאוה שהוא נוטה אל מדה חמרית, כך הענוה היא מעלה נבדלת, כמו שהיא למשה הענוה, ולפיכך ראוי שיתעלה בעל הענוה אל השי"ת ויהיה עם השי"ת. ולמאן דאמר אני את דכא, רוצה לומר כי השי"ת שכינתו על אשר הוא דכא ושפל, וזה רמזו חכמים במדרש (ב"ר י"ט) במה שאמרו עיקר שכינתו בתחתונים היתה, וכך השי"ת משרה שכינתו על אשר הם נמוכים, מפני שהם פשוטים. ולפיכך משרה שכינתו בתחתונים. ולמאן דאמר אני את דכא שמתעלה בעל ענוה אל השי"ת, אין זה כל כך כמו כאשר אני את דכא, והשי"ת הוא מתחבר עמו, דבר זה הוא חבור גמור, אבל כאשר הדכא הוא עם השי"ת אין החבור כל כך כמו שהוא כאשר השי"ת הוא את דכא, שאז החבור הוא כפי כחו, וזהו חבור לגמרי ראוי. (חידושי אגדות סוטה ה א)
ועוד פירושו, כי אשר הוא משפיל ומקטין ומסלק מאתו שם החשיבות, מסלק מאתו גם כן הנגעים וכיוצא בזה מן המפסידים, כי הנגעים הם מצד האדם, כי זה האדם ראוי אל הנגעים, וכאשר מסתלק ממנו שם אדם ומחשיב עצמו בשר בלבד, מסתלקים ממנו הנגעים ששייכים לאדם. ויש לך להבין דברים אלו מאד, כי הכלי מקבל טומאה, וכאשר נעשה שבר כלי פרחה טומאתו ממנו... ועוד יש לך לדעת, כי כל הנגעים שהם באים על האדם הם מפרידים ומבדילים אותו מן הכלל, וראיה לזה שכאשר בו הנגע נאמר עליו בדד ישב, אבל כאשר מחשיב עצמו בשר בלבד שאינו דבר מיוחד, והוא בטל אצל השאר ואינו נבדל מן הכלל לומר עליו בדד ישב, אז פורח ממנו הטומאה, רק אם ראוי, וזה שהוא בעל גאוה אשר הוא נבדל מן הכלל לזה ראוים לו. (שם)
ויש לך לדעת כי הקרבנות הם עשרה, כמו שרמז הכתוב "עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל" (בראשית ט"ו), ואלו שנים הם דבר אחד. נגד עשרה מאמרות שבהם ברא הקב"ה הנמצאים, ולומר שכל הנמצאים תלויים בו ית' והאדם כלול מהם. ומי שבעל ענוה ורוחו נשברה בקרבו, בזה מקריב עצמו אל השי"ת, ומדת הענוה כוללת כל העשרה, ולפיכך כאלו הקריב כל הקרבנות... (שם)
בשכר שאמר וכו', פירוש זה גם כן, כי מפני שאמר (אברהם) ואנכי עפר ואפר, שזהו מורה על ההפלגה של הענוה, וכאשר הוא מפליג במדה שהוא מדה טובה, כמו שהיה מפליג אברהם במדת הענוה, ודבר זה קרוב אל השי"ת על ידי המדה העליונה, ולכך זכו על ידי זה המצוה שהוא קרוב אל השי"ת לגמרי, כי אין ספק, שהמצוה הוא קירוב הגמור אל השי"ת, וזכו למצוה שהוא מעין מצוה שהיה אברהם מפליג בה... ולכך זכו בניו למצות ציצית שהיא דביקות גמור אל השי"ת על ידי המצוה. (שם שם יז א)
הוי קבל וקיים. דבר זה בארנו בכמה מקומות ענין זה המעוט שממעט עצמו גורם לו הקיום, והבאנו ראיה ברורה מן הארץ שהיא יסוד הכל והפחות, ועל הארץ נאמר (קהלת א') "והארץ לעולם עומדת", מה שלא נאמר בכל היסודות, שתראה מזה כי הקטנות מביא הקיום והנצחיות. טעמו של דבר, כי מי שהוא קטון אין מתנגד לו, כי ההתנגדות הוא מצד השווי ודומה לו במעלה, אבל כאשר הוא שפל אין מתנגד לו, ודבר זה הוא קיום של דבר, שכל אשר יש לו מתנגד לו אין קיומו כל כך בעבור המתנגד אשר יש לו ומביא לו הפסד ואבוד... (שם סנהדרין צא א)
הגאוה היא נטיה להעצים את קיומו הפרטי של האדם כדבר עצמאי וחשוב בפני עצמו, ההגעה למידת הענווה היא האופן היחיד שבו אדם יוכל להכיר שמציאותו הפרטית היא גילוי מסויים ממבנה אחדותי גדול שבונה את המציאות כולה. תפקיד הענווה הוא ביטול האני האגואיסטי והבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה.
הענווה היא שורש האמונה והיסוד לכל עבודת המידות, שכן הענווה מאפשרת להפנים שגם קיומו הפרטי של האדם איננו דבר עצמאי, אלא הופעה של אלוקות אחת שלמה ואחדותית, אשר מופיעה דרך כוחות החיים והמציאות.
הרב קוק מסביר שיש קשר בין האלילות לגאווה ובין האמונה היהודית לענווה. האלילות מדמה את כוחות המציאות לאלים שונים שנאבקים על מעמדם, לפיכך כל כח מנסה לחוש כמה הוא חשוב והכרחי בעולם ולא מוכן לקבל את הכוחות שלידו. האדם האלילי פונה לכוחות השמש או הירח שיתנו לו מעוצמתם, תוך שהוא רואה אותם כמתחרים זה בזה. לכן הוא תופס גם את אישיותו הפרטית ככח עצמאי שרוצה לגבור על הכוחות האחרים במציאות. לעומת זאת תפיסת האמונה היהודית באל אחד, רואה בכל כוחות המציאות חלקים של הרמוניה כללית, כל כח נותן את תרומתו למאמץ הכללי ומתאחד עם הכוחות האחרים. לכן האדם האמוני תופס את עצמו כחלק מהרמוניה הכללית של המציאות ולא כיסוד עצמאי שנאבק על קיומו הפרטי.
זוהי משמעות דברי הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה". מטרת התורה היא להפוך את האדם לבעל רצון כללי אשר לא חושב על עצמו כדבר עצמאי, אלא רואה את המציאות כולה כישות הרמונית שהוא נועד לשרת אותה, לחוש שהוא והזולת אינם שתי ישויות נפרדות. "ואהבת לרעך כמוך" – אתה ורעך הם דבר אחד, זו המסקנה ההכרחית של האמונה היהודית, אשר רואה ביקום כולו שירה אחת גדולה ואחדותית.
הענווה, לפי בתפיסה זו, איננה מחלישה את האדם, אלא נותנת לו תעוזה לפעול ולעשות. אדם בעל ענווה חש שעליו לתרום את חלקו הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן עליו להתאמץ יותר ויותר כדי להביא את עצמו לידי ביטוי, לא מתוך רצון למימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותו בעולם והבאת התרומה שלו למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. הוא חש שותפות במתרחש בעולם ומסוגל להיות אסרטיבי, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.
הענווה מביאה לשמחה והגאווה מביאה לעצבות. המפגש של האדם עם מוגבלותו וחסרונותיו מוליד בו תחושה שהוא חסר וחלקי. לעיתים האדם מחפה על תחושה זו בגאווה דמיונית כאילו אין בו חסרונות ולעיתים הוא נקלע לתחושת יאוש שאיננו מצליח להתגבר עליה. במידת הענווה, לעומת זאת, האדם חווה את עצמו כחלק ממערך כוחות גדול ואיננו פרט בודד בעולם, המציאות איננה מתחילה בו ואיננה נגמרת במותו, הוא חלק מהרמוניה שלמה ואחדותית שניתן להשתייך אליה. רק תפיסה זו יכולה להביא את האדם לשמחה בדברים שיש בו ולהתגברות על חסרונותיו, מתוך שלוות נפש פנימית. הענוה יוצרת שייכות להרמוניה של העולם ונותנת את העוצמה הפנימית להתגבר על חסרונותיו ולעשות שינוי.
הענווה היא השייכות הפנימית לכל חלקי המציאות, תחושת הקשר וההתכללות באחדות הגדולה של העולם. על האדם למצוא את המקום הפנימי שבו הוא מחובר לשאר המציאות, שבו הוא באמת אוהב את הכל ושייך לכל. הענווה מרוממת את האדם מעל חסרונותיו, מאפשרת לו שלווה ואורך רוח, לפעול בסבלנות ובשמחה פנימית. מכוח הענווה ניתן לשמוח בטוב הקיים במציאות, להשלים עם החסר ולתקן את הצריך תיקון. להיות חלק מן השירה האדירה של האדם הפרטי, האנושות והיקום כולו.
