הדין בספירת העומר שאם מחסירים ח"ו לספור יום אחד, סופרים שאר הימים ללא ברכה.
והטעם לזה: יש דעה שארבעים ותשעת ימי הספירה הם מצוות בפני עצמם, ובמילא, אפילו אם מחסירים יום אחד, אין זה שייך לשאר הימים, כיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה.
ודעה נוספת, שימי הספירה הם מצוה אחת – לספור ארבעים ותשעה ימים, "תמימות". ובמילא, אם מחסירים אפילו יום אחד, חסר כבר בה"תמימות", ושוב אי אפשר לקיים את המצוה. ולהלכה נוהגים לספר שאר הימים, אבל ללא ברכה.
ואינו מובן: אם נקטינן שכל ארבעים ותשעת הימים הם מצוה אחת – איך מברכים על כל ספירה, ארבעים ותשע ברכות, לא היו צריכים לברך אלא ברכה אחת, בתחילה או בסוף?
גם אינו מובן: לפי דעה זו, כאשר מחסירים ספירה אחת, הרי זה נוגע לא רק לימים שלאח"ז אלא גם לימים שלפנ"ז, כיון שזוהי מצוה אחת. וא"כ, הי' צריך להיות הדין שאין לברך עד היום האחרון, מצד החשש שמא ישכח לספור, ואז יהיו כל הברכות שלפנ"ז לבטלה.
ויש לומר: באמת ישנם ארבעים ותשע מצוות בפני עצמם, מצוה אחת בכל לילה. אבל המצוה היא, שבלילה הראשון יספרו ספירה ראשונה, בלילה השני ספירה שני', בלילה השלישי ספירה שלישית, וכן הלאה. ובמילא, כשמחסירים לספור פעם אחת, אי אפשר לספור הלאה. ולדוגמא: אם לא ספרו בלילה השני, אי אפשר לספור אח"כ "היום שלשה ימים", "ארבעה ימים" וכו', כיון שלא יכול להיות שלישי ורביעי ללא שני. ונמצא, שהחסרת יום אחד היא חסרון רק בימים שלאח"ז, ולא בימים שלפנ"ז, כיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה.
יש חקירה אם עצם ענין הספירה, מנין, היא מציאות, והתורה אומרת שמציאות זו – בענין העומר, שמיטה ויובל וכו' – תהי' מצוה; או שספירה מצד עצמה, לולי המצוה, אינה מציאות כלל, כיון שמספר לעצמו אינו מציאות, ורק מצד המצוה – "מצוותי' אחשבי'" – נעשית מציאות.
והנפק"מ לדינא מחקירה זו:
עבד שספר בעת עבדותו, ונשתחרר באמצע ימי הספירה – האם יכול הוא לספור עם ברכה: אם נאמר שעצם ענין הספירה הוי מציאות – הרי כיון שספר את הימים הקודמים, יכול להמשיך ולספור בברכה. אבל אם נאמר שכל מציאות הספירה היא רק מצד המצוה – הרי כיון שלפנ"ז לא היתה אצלו המצוה, לא היתה אצלו מציאות הספירה, כאילו שלא ספר, ובמילא אינו יכול לספור בברכה.
– בנוגע לגר שנתגייר באמצע ימי הספירה, אין מקום לשאלה, כיון שנעשה אדם חדש, "כקטן שנולד".
בשאלה זו דן גם המנחת חינוך, אבל לא מצד החסרון במציאות הספירה, אלא לפי הסברא שכל ארבעים ותשעת הימים הם מצוה אחת, ובמילא שאלתו היא לא רק בעבד שנשתחרר, אלא גם בקטן שנתגדל באמצע ימי הספירה, דאף שגם בקטן יש מצוה מצד חינוך, אפשר לומר שמצוה דרבנן לא מהני להשלים מצוה דאורייתא.
אבל ע"פ האמור שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, אלא שאי אפשר להיות שלישי ללא שני וכו' – הרי הצורך להימים הקודמים אינו מצד המצוה שבהם, אלא להמציאות שבהם, ולכן, השאלה היא רק בעבד שנשתחרר, דכיון שלפנ"ז אין בספירתו מצוה כלל, חסרה המציאות, משא"כ בקטן שנתגדל אין שאלה, כי גם מצוה דרבנן מצוותי' אחשבי' לעשות המציאות.
איתא בדברי רז"ל, והאריך בזה הרמב"ן, שהמצוות שמקיימים בזמן הזה הם "ציונים" להמצוות דלעתיד, וכמו שאומרים "ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך", אבל המצוות שמקיימים עכשיו אינם בתכלית השלימות, והם רק הכנה להמצוות דלעתיד.
אבל אעפ"כ, אין זה צריך למעט ח"ו בהיוקר של המצוות דעכשיו, כיון שדוקא על ידם באים להמצוות דלעתיד, וידוע שהגורם לדבר הוא נעלה יותר מהדבר שהוא גורם.
ובפרט נראה זה במצות הספירה – שכללות ענין הספירה הוא הכנה למתן תורה – שדוקא ע"י הספירה עתה, יוכלו לספור גם לעתיד עם ברכה, שמזה רואים את מעלת העבודה בזמן הגלות, וכמאמר רז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
והטעם לזה: יש דעה שארבעים ותשעת ימי הספירה הם מצוות בפני עצמם, ובמילא, אפילו אם מחסירים יום אחד, אין זה שייך לשאר הימים, כיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה.
ודעה נוספת, שימי הספירה הם מצוה אחת – לספור ארבעים ותשעה ימים, "תמימות". ובמילא, אם מחסירים אפילו יום אחד, חסר כבר בה"תמימות", ושוב אי אפשר לקיים את המצוה. ולהלכה נוהגים לספר שאר הימים, אבל ללא ברכה.
ואינו מובן: אם נקטינן שכל ארבעים ותשעת הימים הם מצוה אחת – איך מברכים על כל ספירה, ארבעים ותשע ברכות, לא היו צריכים לברך אלא ברכה אחת, בתחילה או בסוף?
גם אינו מובן: לפי דעה זו, כאשר מחסירים ספירה אחת, הרי זה נוגע לא רק לימים שלאח"ז אלא גם לימים שלפנ"ז, כיון שזוהי מצוה אחת. וא"כ, הי' צריך להיות הדין שאין לברך עד היום האחרון, מצד החשש שמא ישכח לספור, ואז יהיו כל הברכות שלפנ"ז לבטלה.
ויש לומר: באמת ישנם ארבעים ותשע מצוות בפני עצמם, מצוה אחת בכל לילה. אבל המצוה היא, שבלילה הראשון יספרו ספירה ראשונה, בלילה השני ספירה שני', בלילה השלישי ספירה שלישית, וכן הלאה. ובמילא, כשמחסירים לספור פעם אחת, אי אפשר לספור הלאה. ולדוגמא: אם לא ספרו בלילה השני, אי אפשר לספור אח"כ "היום שלשה ימים", "ארבעה ימים" וכו', כיון שלא יכול להיות שלישי ורביעי ללא שני. ונמצא, שהחסרת יום אחד היא חסרון רק בימים שלאח"ז, ולא בימים שלפנ"ז, כיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה.
יש חקירה אם עצם ענין הספירה, מנין, היא מציאות, והתורה אומרת שמציאות זו – בענין העומר, שמיטה ויובל וכו' – תהי' מצוה; או שספירה מצד עצמה, לולי המצוה, אינה מציאות כלל, כיון שמספר לעצמו אינו מציאות, ורק מצד המצוה – "מצוותי' אחשבי'" – נעשית מציאות.
והנפק"מ לדינא מחקירה זו:
עבד שספר בעת עבדותו, ונשתחרר באמצע ימי הספירה – האם יכול הוא לספור עם ברכה: אם נאמר שעצם ענין הספירה הוי מציאות – הרי כיון שספר את הימים הקודמים, יכול להמשיך ולספור בברכה. אבל אם נאמר שכל מציאות הספירה היא רק מצד המצוה – הרי כיון שלפנ"ז לא היתה אצלו המצוה, לא היתה אצלו מציאות הספירה, כאילו שלא ספר, ובמילא אינו יכול לספור בברכה.
– בנוגע לגר שנתגייר באמצע ימי הספירה, אין מקום לשאלה, כיון שנעשה אדם חדש, "כקטן שנולד".
בשאלה זו דן גם המנחת חינוך, אבל לא מצד החסרון במציאות הספירה, אלא לפי הסברא שכל ארבעים ותשעת הימים הם מצוה אחת, ובמילא שאלתו היא לא רק בעבד שנשתחרר, אלא גם בקטן שנתגדל באמצע ימי הספירה, דאף שגם בקטן יש מצוה מצד חינוך, אפשר לומר שמצוה דרבנן לא מהני להשלים מצוה דאורייתא.
אבל ע"פ האמור שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, אלא שאי אפשר להיות שלישי ללא שני וכו' – הרי הצורך להימים הקודמים אינו מצד המצוה שבהם, אלא להמציאות שבהם, ולכן, השאלה היא רק בעבד שנשתחרר, דכיון שלפנ"ז אין בספירתו מצוה כלל, חסרה המציאות, משא"כ בקטן שנתגדל אין שאלה, כי גם מצוה דרבנן מצוותי' אחשבי' לעשות המציאות.
איתא בדברי רז"ל, והאריך בזה הרמב"ן, שהמצוות שמקיימים בזמן הזה הם "ציונים" להמצוות דלעתיד, וכמו שאומרים "ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך", אבל המצוות שמקיימים עכשיו אינם בתכלית השלימות, והם רק הכנה להמצוות דלעתיד.
אבל אעפ"כ, אין זה צריך למעט ח"ו בהיוקר של המצוות דעכשיו, כיון שדוקא על ידם באים להמצוות דלעתיד, וידוע שהגורם לדבר הוא נעלה יותר מהדבר שהוא גורם.
ובפרט נראה זה במצות הספירה – שכללות ענין הספירה הוא הכנה למתן תורה – שדוקא ע"י הספירה עתה, יוכלו לספור גם לעתיד עם ברכה, שמזה רואים את מעלת העבודה בזמן הגלות, וכמאמר רז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
[תו"מ]
