בנוגע למצות פרה אדומה שנתפרשה בהתחלת פרשת השבוע (פרשת חוקת) – נאמר: "זאת חוקת התורה".
לכאורה אינו מובן: כיון שהמדובר הוא אודות מצוה פרטית – מדוע נאמר בה הלשון "זאת חוקת התורה", ולא "זאת חוקת הפרה" וכיו"ב?
וההסברה בזה – לפי שמצות פרה אדומה הו"ע כללי, שנוגע לכללות ענין התורה, כדלקמן.
מצות פרה אדומה באה לטהר את האדם מטומאת מת:
טומאת מת היא טומאה חמורה ביותר, כדאיתא במדרש שדוקא בנוגע לטומאת מת שאל משה רבינו להקב"ה "אם נטמא זה במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו של משה". וטעם הדבר, כי, קדושה היא חיות, ואילו מיתה (רח"ל) שהיא היפך החיות, היא היפך הקדושה לגמרי.
וזוהי מעלתה של פרה אדומה – שמטהרת גם מטומאה חמורה זו.
ועז"נ "ויקחו אליך פרה אדומה" – שהטהרה דטומאה חמורה זו ע"י פרה אדומה היא בכחו של משה רבינו דוקא, שכן, אף ששחיטת הפרה וכו' היתה ע"י אלעזר הכהן (מצותה בסגן), מ"מ, מדגישה התורה "ויקחו אליך פרה אדומה גו'", "אליך" דייקא, "לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר".
ועד"ז בנוגע לכל הדורות שלאח"ז – שבכל שמונת הפרות שנעשו בזמן בית שני, וכן בפרה העשירית ש"יעשה המלך המשיח", השתמשו (לקדש הכהנים העושים את הפרה) באפר הפרה שעשה משה במדבר.
וענין נוסף מצינו בפרה אדומה – ש"מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים":
והענין בזה – שבכדי לטהר יהודי שנטמא (רח"ל) בטומאה הכי חמורה, יש צורך בענין המסירת-נפש, כמודגש בכך שהכהן המטהר נעשה טמא כדי לפעול ענין הטהרה.
ומסירות נפש זו מודגשת אצל משה רבינו:
התעסקותו של משה רבינו בפרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, מהוה ירידה עבורו, שהרי, משה רבינו עצמו הי' למעלה מענין זה לגמרי, ועד כדי כך, שתמה "במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו",
– והביאור בזה, שבכדי לתקן ענין בלתי-רצוי, צריך להיות איזו שייכות לכך, וכיון שלא היתה לו שום שייכות לטומאת מת, אפילו לא בדקות דדקות, לכך תמה ואמר "במה תהא טהרתו", עד ש"נתכרכמו פניו" – ואעפ"כ, כדי לטהר יהודי שנטמא בטומאה חמורה, כולל גם להבטיח ("צו פאַרזיכערן") גם את טהרתו של יהודי שיהי' לאחרי כו"כ דורות (כאמור, שבאפר הפרה שעשה משה השתמשו בשביל כל הפרות שנעשו במשך כל הדורות לאח"ז) – לא התחשב משה רבינו בירידה
שלו, והשתדל ("ער האָט זיך אַריינגעלייגט") מתוך מס"נ בהענין דפרה אדומה.
ז. ולכן נאמר בפרה אדומה "זאת חוקת התורה" – כיון שזהו ענין כללי שנוגע לכללות התורה:
כאשר יהודי מרגיש בעצמו ענין של טומאת מת ברוחניות, כלומר, שחסרה לו חיות בעניני תומ"צ, [ולהעיר, שבזמננו זה "כולנו טמאי מתים"] – יכול הוא לבוא, ח"ו, לידי מצב של יאוש כו'.
ובכן, עליו לדעת, שאין לו להתייאש, כיון שמשה רבינו הבטיח את טהרתו!
– משה רבינו הי' אמנם למעלה לגמרי מענין זה, אבל אעפ"כ, מסר את נפשו לעשות פרה אדומה, כדי להבטיח את טהרתם של בנ"י שבדורו ובנ"י שבכל הדורות שלאח"ז, שגם אם יטמאו בטומאה הכי חמורה, יהיו יכולים להטהר מטומאה זו.
ולכן, בכל הזמנים כולם, גם כאשר משה רבינו לא נמצא ("ווען משה איז ניטאָ"), אין ליפול ביאוש בגלל חומר הענין דטומאת מת, כיון ש"אפר פרה של משה לא כלה", "שלך קיימת".
ואע"פ שאין אנו יודעים היכן נמצא אפר זה – הרי הוא קיים, וכשיבוא משיח ימצאו אותו וישתמשו בו בשביל פרה העשירית, ובמילא, "מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה".
[תו"מ]
